newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"קיר הסובלנות" בעכו: פרויקט מחבר בימים של עוינות

האמנית כפאיה עיאטי גייסה את שכניה ורבים נוספים, יהודים וערבים, לציור קיר תלת ממדי ענק המשקף את המגוון שבחברה הישראלית. המהומות שהתרחשו בעיר במאי רק חיברו ביניהם יותר. "זו תקופה. זה יעלם, ואנחנו נישאר פה כל החיים"

מאת:

הבניין הישן והמתקלף ברחוב ירושלים בעכו אינו שונה מבניינים אחרים בשכונה. כמותם הוא ידע ימים טובים יותר. ניכר שהוא סובל מהזנחה ומשווע לתשומת לב והכרה בגילו ומצבו. קצת קוסמטיקה לא היתה מזיקה אולי, אלא שגורלן של שכונות מעין אלה מתמצה בצמד המילים "פינוי-בינוי" – ועד שזה יקרה, הוא נתון לטוב לבם ומידת האכפתיות של הדיירים, הנדירים בדרך כלל.

אבל למי שפוסע בין הקירות האפורים ברחוב ירושלים, מצפה הפתעה. אחד מקירותיו של בניין מספר עשרים ברחוב זכה לעדנה, ולו רק משום שבאחת מדירותיו מתגוררת כפאיה עיאיטי, אמנית, פעילה חברתית ומנחת קבוצות, שמאחוריה רזומה עשיר של עשייה, כולל הפקת סרט תיעודי.

מימין: שני ולירוי, באמצע בדור, וכפאיה עם סוסו משמאל (צילום: מירי שיינפלד)

שיתוף פעולה אמנותי וחברתי ראשון מסוגו. מימין: שני ולירוי גורנו, בדור בשר, וכפאיה עיאטי עם סוסו החתול (צילום: מירי שיינפלד)

נראה שמה שהתבקש עכשיו הוא חיבור בין כל כישוריה, וזה אכן הבשיל והגיע לידי מימוש לפני כשנה, כשעמדה לסיים את לימודיה בשנקר בתחום של "קידום פרויקטים בקהילה". התכנון המקורי היה לצייר ציור קיר גדול בשכונה עם קשישים. כשזה לא הסתייע בגלל קשיי ניידות, היא הגתה את הפרויקט הנוכחי – שהפך לשיתוף פעולה אמנותי וחברתי ראשון מסוגו בארץ.

מדובר בציור קיר תלת ממדי ענק, המתפרש על כל כולו של קיר חיצוני בבלוק. הציור מתאר דמויות בעלות מאפיינים אתניים שונים, כשהן ישובות ביחד לשולחן. ברקע מצויירים הכותל המערבי וצריח כנסיה ומסגד אל אקצא מפוסל בתלת ממד. ראשי הדמויות עוצבו אף הם בתלת ממד מבטון.

הציור הוא פרי עבודתם של כ-25 איש, רובם דיירי הבניין, אבל כפי שכפאיה מתארת: "באו גם חברים, קרובי משפחה וחבר'ה מהמכינה הקדם צבאית שלא גרים בבלוק, שעזרו ותמכו. אפילו עוברי אורח שעברו באזור נדלקו וביקשו להצטרף".

מי שמכיר את כפאיה יודע שאי אפשר לסרב לה. התלהבותה ואמונה בבני אדם אינם יודעים גבול. בכל זאת, אני מבקשת להבין איך גייסה את הדיירים למשימה, שעליה עבדו חודשיים וחצי.

"נכנסתי לכל דירה בבניין וסיפרתי להם על הפרויקט. הרוב זרמו ובאו בשמחה. היתה תחושה של ביחד ושל אמונה ברעיון שלשמו אנו מתכנסים. כולם העלו רעיונות ועזרו", היא מתארת בעיניים בורקות. בדור בשר ושני גורנו, שעבדו אתה על הפרויקט ויושבות יחד אתנו, מאשרות.

כפאיה, תארי את התהליך. איך התחלתן?

"בשלב ראשון ישבנו ביחד ארבע נשים, כולן ערביות. דיברנו על שייכות דרך 50 מטפורות שהכנתי במיוחד למפגש זה. לכל אחת היה סיפור מעניין על השייכות לעכו ובכלל, ואז נכנסנו יותר לעומק. כל אחת סיפרה על החלק שלה במקום שהיא גרה בו.

"אחר כך עשינו מפגש של תנועה ושיח באמצעות כדור שאנחנו מעבירים מאחד לשני במעגל. במפגש זה הצטרפו אלינו חדשות וחדשים. גם בו העברנו כדור מאחד לשני, וכל אחד דיבר על הקשר בינו לבין מה שמתרחש במקום. אחרי זה קיימנו מפגשים של תכנון".

האם ידעתם מהתחלה מה יהיה התוצר הסופי?

"מבחינה רעיונית כן. הכוונה היתה שהתוצר הסופי יסמל את השותפות והסובלנות. לשם כך התנהלו המפגשים בנושאים שקשורים לעניין. במפגש השלישי התחלנו לתכנן באופן מעשי. חילקתי להם דפים לבנים וכלי כתיבה וצביעה. כל אחד צייר על הדף שלו את הרעיון שלו כדי לייצר את הקומפוזיציה הסופית. רק אז עשיתי את החיבור בין כל הציורים.

donate

"בדור, למשל, חשבה על ים, ואלמוג (דייר בבניין) חשב על סעודה. חשבנו גם על רב תרבותיות, הר הבית ואל אקצא שהוא מקום קדוש לכולנו ומקשר בין הדתות. וכמובן על זה שאנחנו גרים ברחוב ירושלים. כשתכננו עלה הרעיון של תלת ממד, איך זה יעמוד ומה יחזיק אותו. בהתחלה זה נפל כמה פעמים, וזה היה מתסכל".

לשיחה שמתקיימת בחצר מגיע בתזמון מושלם צביקה פסח, כשהוא רכוב על קלנועית. זה הזמן להיזכר בפרטים הקטנים. "עבדנו גם בלילות. הדלקנו תאורה מלאכותית כדי שנוכל לעבוד וצביקה היה אחראי על זה. יעקב (דייר אחר בבניין) היה אחראי על כלי העבודה. ישבנו פה ביחד. הבאנו קפה ותה ועוגיות".

"המהומות לא שינו אותנו. החיים ממשיכים"

שש הדמויות בציור מייצגות, כאמור, בני דתות ועדות שמרכיבים את החברה הישראלית. מצד שמאל מצויר החאג' – העולה למכה; לידו ערבי מוסלמי ולצדו כומר; לשמאלו יש נציגות לקהילה הגאה; וכמובן גם יהודי חרדי ויהודי אתיופי; מצד ימין למעלה ניצב בחור שקורא בתורה.

כפאיה מתכננת להוסיף בקרוב את שם הציור, שיקרא "קיר הסובלנות", ואת שמות האנשים שנטלו בו חלק. אי אפשר להתעלם מכך שהציור מתכתב עם "הסעודה האחרונה", אלא שכאן עומדים כולם ביחד לצדה של המובילה.

שני מעידה שהעבודה המשותפת קירבה בין הדיירים. "מאז יש יותר חיבה בינינו", היא מספרת. "זה שעבדנו כולנו ביחד מחמם את הלב. היו הרבה צחוקים, ישבנו ביחד, דיברנו. היו אנשים שהגיעו קבוע, והיו גם ילדים".

בדור אומרת שהעבודה על הציור מבטאת את השייכות שלה והקשר שלה למקום בו היא חיה. "כולנו מתפללים לאותו אלוהים וחיים על אותה אדמה. תמיד חיינו כאן ביחד בשלום והציור מבטא את זה", היא מוסיפה.

מכונית עולה באש בזמן המהומות בעכו, ב-12 במאי 2021 (צילום: רוני עופר / פלאש90)

מכונית עולה באש בזמן המהומות בעכו, ב-12 במאי 2021 (צילום: רוני עופר / פלאש90)

לירוי, בנה של שני, מצטרף לשיחה ומביא את נקודת המבט המיוחדת שלו. הוא מספר שהעבודה על הציור חיברה אותו יותר לחברים מהחברה הערבית. "לפני כמה ימים באו אלי כמה חברים מהחברה הערבית שהכרתי בבית הספר. בזכות הציור הזה התחברתי יותר לדת שלהם. הזמנתי אותם אלי. אכלנו ביחד וראינו סרט. נהיינו חברים טובים".

ההתרגשות לשמע הדברים מציפה את עיני אמו בדמעות, וכפאיה, שמתרגשת גם היא, שואלת אותו בנימה מסויימת של תוכחה: "איך לא סיפרת לי על זה?"

לירוי, איך השפיעו עליך המהומות שהתרחשו בעכו לפני כחודשיים?

"פחדתי קצת כשהיתה אזעקה ונלחצתי קצת מהבומים. אבל בקשר עם החברים שלי מהחברה הערבית זה לא פגע, כי אנחנו מכירים מזמן. הם מכירים אותי ואני יודע שאין להם סיבה לעשות לי משהו. זה קורה רק כשאנשים לא מכירים אחד את השני".

תובנה זו של לירוי בן ה-11 היא אולי החוליה החסרה בפאזל המורכב שנהוג לכנות "דו קיום". כי אף שללירוי זה ברור, מעטים הם האנשים שמוכנים להסיר חומות שהוקמו במשך שנים, ולהיפתח לסוג אחר של קשר.

כפאיה מעידה על כך שהפרויקט היה הזדמנות להכיר אנשים לעומק, בעיקר תוך כדי העבודה. "זה גרם לכך שנפתחנו יותר אחד לשני וחשבנו איך לעזור אחד לשני", היא מספרת, ומלטפת את סוסו החתול, שאמנם שייך לה, אבל במידה מסוימת הוא החתול של הבלוק.

לפחות פעם ביום סוסו מגיע לקבל ארוחה אצל משפחת גורנו. גם הוא חלק מהשותפות שנרקמה כאן בין אנשים, שמבקשים לנהל חיים משותפים שחוצים את מחסום הדת והתרבות.

כפאיה, איך השפיעו עלייך המהומות?

"אני מתעסקת בענייני סובלנות וחיבור בין אנשים כבר זמן רב. בונה מפגשים ומעגלי שיח, ככה שמכירים אותי בעיר. בתקופת שומר החומות ציפיתי שיהרסו לי את קיר הסובלנות, אבל זה לא קרה אלחמדולילה. דווקא בתקופה הזו התחברנו יותר. לא נתנו לזה שיפגע. להיפך. אנחנו שכנים ונישאר שכנים. זו תקופה. זה יעלם, ואנחנו נישאר פה כל החיים". שני ובדור מסכימות.

למרות אחדות הדעים הזו, יש תחושה שמשהו שטרם נפתח ממתין לתורו. כשהן נשאלות אם יצא להן לדבר על מה שקרה בעיר, הן אומרות שלא. "זה לא נוגע לנו. החיים ממשיכים. לא השתנינו וגם המחשבה שלנו לא השתנתה", אומרת כפאיה.

נדמה שהן מבקשות להותיר את המחלוקות לפאזה אחרת, וליהנות מהאחווה ששוררת ביניהן כרגע. האם יום אחד יעזו לדבר על עניינים כואבים? האם זה בכלל אפשרי לאחר שכבר הלכו כברת דרך ביחד?

נמל עכו (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

"יצא לנו קצת לדבר על זה ולא תמיד היתה הסכמה", כפאיה מספרת. "היה מי שכעס וחשב שהערבים הגזימו עם השימוש בכוח. גם אני חושבת שאפשר להפגין בלי להגיע לאלימות ולמצבים קיצוניים. כולנו גם הסכמנו שאסור לפגוע במקומות קדושים ושהם קו אדום, לא משנה אם זה יהודי, נוצרי או מוסלמי. שזו זכותו של כל אחד להיכנס למקום הקדוש שלו".

כלומר, גם כשיש אי הסכמה וכעסים, אתם מקשיבים אחד לשני ונשארים ביחסים טובים?

"נכון. אנחנו שכנים וצריכים לחיות כאן ביחד".

כפאיה, איזו משמעות יש לפרויקט עבורך?

"אני עובדת עם קבוצות של נשים ערביות ויהודיות ופעילה בצוות מגוון של נשים עושות שלום. נושא הרב תרבותיות מאוד חשוב לי, וחשוב לי לקדם את תהליך השלום בין אנשים. אני חושבת שלעבוד עם אנשים בשטח זה הכי חשוב, והכי נכון לקדם תהליכי שותפות וחיים נורמטיביים משותפים. אני מאמינה שעבודה על מעגלי השפעה קטנים תיצור עם הזמן מעגלים גדולים יותר.

"צריך לעבוד מהמרכז החוצה כדי להשפיע על הסביבה. בהתחלה משפיעים על קבוצה קטנה, וכל אחד בקבוצה לוקח את המסר הלאה, כך שהוא משפיע על יותר ויותר אנשים. זה מתחיל מתוך הבית, אחר כך שכנים, שכונות, כפרים, ערים וכדומה".

אבל צריך תמיד איזה משוגע לדבר, כי אנשים לא מתארגנים מעצמם.

"נכון, אבל אנרגיות חיוביות יש בכל מקום, קהילה ומנהיגות. צריך רק למצוא מסגרת שתדאג לענות לדרישות שלהם כדי להרחיב ולהגדיל את העשייה. זה כמו זרעים של פרח שאתה מפזר, ועם הזמן צומחים שתילים ופורחים פרחים במקום בו הם נחתו. אני חושבת שצריך להפעיל כמה שיותר אקטיביסטים למען השלום".

איך מגדלים אקטיביסטים?

"אני חושבת שזה תלוי באופי של כל בן אדם. אקטיביסטים מאמינים בנתינה, ונתינה זה משהו שבא באופן ספונטני מהלב. אני גדלתי בבית שמאמין בזה. גם אחי כזה. גדלנו על ערכים מסוימים, ולימדו אותנו שאי אפשר לחיות במדינה שאתה לא חלק ממנה".

כפאיה נולדה וגדלה בטייבה עם עוד 9 אחים. לעכו הגיעה ב-2004 ומאז היא מעורבת, יוזמת ופעילה ביוזמות שונות, בעיר ומחוצה לה. אחד מהם הוא מפגשים בין נשים ערביות ויהודיות כחלק מפעילותה בנשים עושות שלום. היא מעידה שאת החינוך לסובלנות הביאה מהבית.

את מרגישה שפרויקט כזה מגדיל את השייכות שלך?

"כן. זה מגדיל את השייכות של כל משתתף בפרויקט, וזה משפיע גם על היחס של כולנו לאנשים. דרך הפרויקט נחשפתי לאנשים והכרתי אותם לעומק. גיליתי כשרונות של אנשים והצלחתי להבחין במה יכול כל אחד לתרום לקהילה.

"גיליתי את החשיבות של אמנות לכל הגילים, והבנתי שהביטוי העצמי של כל משתתף בפרויקט מייצג מרחב אישי בפני עצמו, שמאפשר לו להביע את צרכיו כחלק מהמקום שבו הוא חי. דרך הפרויקט הצלחתי לחדד כמה נקודות חשובות. אחת מהן היא איך למצוא את המשותף בתוך המגוון".

זה עושה לך חשק ליזום עוד פרויקטים?

"בוודאות מוחלטת. אני שואפת ליותר אבל זה עסק יקר. הפרויקט הזה עלה הרבה כסף, ואף אחד לא עזר לנו עם זה. אני קניתי בעצמי את כל החומרים. פרויקט כזה יכול לעלות כ-20 אלף שקל, מה שאומר שיש צורך במימון".

למה אין נשים בציור?

"כי במוקדי קבלת ההחלטות הרוב גברים. כמעט אין ייצוג נשי, אף שהחלטה 1325 של האו"ם (החלטה משנת 2000 שמטרתה להבטיח ייצוג שווה לנשים בתהליכי שלום ופוליטיקה; מ"ש) מחייבת להציב נשים במוקדי קבלת החלטות.

"יכולתי לצייר גם נשים, אבל רציתי שאנשים ישאלו אותי למה אין ייצוג נשי בקיר הסובלנות. השאלה עלתה אצל כל מי שעצר להתבונן בקיר, וזה כמובן חומר למחשבה".

אז במובן מסוים זה גם סוג של מחאה?

"כן".

היצירה מיועדת להיות אחד מכמה אתרים נוספים בעכו, שירכיבו ביחד מיזם רחב בעיר בשם "שביל הסובלנות". השביל מתוכנן על ידי מרכז הגישור בעיריית עכו, מרכז מוזאיקה ומנהל מרכז תיירותי בעיר. הוא מהווה המשך ישיר לפרויקט "אקטיביזם לסובלנות" שמתקיים מזה שלוש שנים בעיר. הקושי העיקרי כרגע הוא בהשגת מימון שיאפשר לקיים את המיזם לאורך זמן. במרכז הגישור ישמחו לקבל הצעות מגופים ואנשים שהנושא קרוב ללבם. ניתן ליצור קשר עם מירה לוי בטל' 054-8082876.

מירי שיינפלד היא צלמת וכותבת, מנהלת את הפוטובלוג "דיוקן מקומי"

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
תושבת גבעת עמל, לבנה רצבי, בהפגנה ליד ביתו של שר המשפטים גדעון סער, ב-27 בנובמבר 2021 (צילום: אורן זיו)

תושבת גבעת עמל, לבנה רצבי, בהפגנה ליד ביתו של שר המשפטים גדעון סער, ב-27 בנובמבר 2021 (צילום: אורן זיו)

פעילי דיור הפגינו לצד תושבי גבעת עמל: "כולנו בסירה אחת"

תושבי גבעת עמל, שפונו בכוח מבתיהם לפני כשבועיים, הפגינו מול ביתו של שר המשפטים. "אנחנו בטראומה מהפינוי, פירקו את הקהילה, לאנשים אין פתרונות". למחאה הצטרפו גם נשות מאהל המחאה ביפו, אנשי כפר שלם ופעילי דיור ציבורי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf