newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

צלילי הבלוז שמחברים בין כאב העבדות לסבל הפלסטיני

שלישיית מוזיקאים – פלסטיני-בריטי, פלסטיני-אמריקאי וזמרת שחורה מטקסס - הקליטו גרסה ערבית לשיר בלוז קלאסי בזמן סגרי הקורונה. והם ממשיכים לחקור דרך המוזיקה את עומק הסולידריות בין שחורים לפלסטינים

מאת:
מתוך הסדרה "האסלאם ניגן בלוז" של טופיק ביהאם (www.tbeyhumphotos.com)

"אמריקאים שחורים הפגינו סולידריות עם פלסטין, ואנחנו מחזירים להם סולידריות". מתוך הסדרה "האסלאם ניגן בלוז" של טופיק ביהאם (www.tbeyhumphotos.com)

>>בזמן הקריאה, מומלץ להאזין לרשימת השירים שהרכבנו בספוטיפיי בהשראת הסיפור הזה<<

עבור כרים סמרה, מוזיקאי רב-כלי, מלחין ואמן סאונד פלסטיני-בריטי, זה היה גורל – מה שאמור להיות. יום אחד ב-2020, הקולנוען והמפיק המוזיקלי האמריקאי-פלסטיני סמעאן עשראווי שלח לו הודעה, שבה ביקש ממנו לנגן את שיר הבלוז האמריקאי הקלאסי Baby, Please Don’t Go, בעוּד. עשראווי הסתקרן לדעת איך בלוז יישמע ברבעי הטונים של כלי הנגינה המזרח תיכוני. כמה דקות לאחר מכן, סמרה שלח לו הקלטה של השיר.

"זה שיר שתמיד אהבתי", אומר סמרה. "השיר הזה נמצא בעצמותי".

עשראווי וסמרה נפגשו ב-2019 בפלסטין, בזמן ביקור שורשים של סמרה בחיפוש אחר ההיסטוריה הפלסטינית שלו. המשפחה של אמו ברחה מיפו למצרים בזמן הנכבה, והוא היה הראשון ממשפחתו שחזר לפלסטין מאז 1948. בזמנו, עשראווי עשה מחקר על להקת אל בראעם (البراعم), שנחשבת ללהקת הרוק המקורית הראשונה של פלסטין, שאותה הקים אביו עם אחיו בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

"Baby, Please Don’t Go" הוא כנראה עיבוד של שיר עם מתקופת העבדות בארה"ב. רוב הווריאציות של נעימת הנושא ניתנות לאיתור בגרסה משנת 1935, שהוקלטה על ידי אמן הדלתא בלוז ביג ג'ו וויליאמס. מילות השיר מבטאות את חששו של אהוב שעוזב "בחזרה לניו אורלינס". אחת מהשורות בגרסה המקורית – "אני מאמין שהאיש נעלם, לחווה בכפר, כבול עכשיו בשרשרת ארוכה" – מרמזת שהזמר הוא אסיר שמתחנן בפני אהובתו לא לעבור משם לפני שחרורו.

השיר זכה מאז לגרסאות כיסוי של כמה אמני בלוז ורוק גדולים, ובהם Them ,AC/DC והרולינג סטונס. אך הגרסה שעשראווי אוהב יותר מכל היתה זו של זמר הבלוז והגיטריסט פורץ הדרך סמואל ג'ון "לייטנינג" הופקינס. "סולו הגיטרה בשיר הזה הוא בלתי נשכח. הוא תמיד יישאר לי בראש", הוא אומר.

סמרה הציע להפוך את הקלטת העוּד לשיר. "הוא אמר, 'אתה מכיר מישהו שיכול לשיר פה?' והבן אדם הראשון שחשבתי עליו היתה חברה שלי קאם פרנקלין", נזכר עשראווי. פרנקלין, כותבת שירים והזמרת הראשית של להקת הסול הטקסנית, The Sufferes, נענתה להזמנה.

"עבורי, זה היה מיוחד מאוד שקאם תשיר את השיר, ורציתי לוודא שיהיה שם משהו חוץ מהקול שלה שיהפוך את הגרסה הזאת לגרסה של קאם", אומר עשראווי. ואז הוא חשב להחליף את המילים "ניו אורלינס" בשיר המקורי ב"מחלקה שלישית", הרובע ביוסטון, טקסס, שבו מתגוררת פרנקלין ושבו גם גר לייטנינג הופקינס.

זהו גם המקום שבו גדל ג'ורג' פלויד, אדם שחור שהרצח שלו על ידי שוטר במיניאפוליס בשנה שעברה עורר גל עולמי של מחאות, ושבו הוא הדריך בחורים צעירים. "אמריקאים שחורים הפגינו סולידריות עם פלסטין, ואנחנו מחזירים להם סולידריות, אבל אולי לא מספיק", אומר סמרה. "זו דרך נפלאה להראות סולידריות באופן שאולי לא נעשה בעבר".

מה שהתחיל כשיתוף פעולה מקרי וחד פעמי הפך ללהקה חדשה בשם אזרק (Azraq, כחול בערבית), שבה חברים עשראווי, פרנקלין וסמרה. למרות העיכובים שנגרמו בגלל מגיפת הקורונה, השלושה עובדים על מוזיקה חדשה, ומתנסים בהקלטות דמו מקוריות ובגרסאות בלוז של שירים פלסטיניים מסורתיים.

donate

"המחשבה על חומרת הדיכוי שעברו שחורים בארה"ב, והמחשבה על הכאב והדיכוי שהפלסטינים עוברים – בשני המקרים, זהו כאב שנובע מקולוניאליזם", מהרהר עשראווי. "איך אנחנו יכולים לשלב בין הקולות של פלסטין לצלילי הבלוז, וגם להביע את הרגשות של שניהם? זו ההצטלבות שאנחנו חוקרים".

חיפוש אחר אותנטיות

כשמנגנים בלהקה, הביצועים הטובים ביותר מגיעים בזכות קשר עין ותחושה, אומר סמרה. אבל כששלושתם היו בסגר בערים שונות בעקבות התפרצות מגיפת הקורונה, וואטסאפ הפכה לדרך שלהם לשמור על קשר בזמן העבודה על השיר. הם היו צריכים להקליט את הליווי ואת השירה בנפרד, "ולא השתמשנו בקליק", מסביר סמרה, כשהוא מתייחס למטרונום הדיגיטלי שמסייע למוזיקאים להיות מסונכרנים זה עם זה.

"יש פערים, יש מחשבות שמתרחשות בהקלטה, לפעמים יש הפסקה לפני שאחת מהתיבות מתחילה, יש מקומות שבהם אנחנו עולים זה על זה. יש מקומות שבהם היא [פרנקלין] עושה משהו עם הקול שלה שהוא כל כך מושלם, ואם אערוך אותו זה יפגע בשיר יותר מאשר הפגם של הנגינה הלא נכונה שלי".

ההחלטה להפיק את השיר בצורה הזאת, אף שהיתה מאתגרת יותר מהרגיל, נתנה לו קצת תחושה של הופעה חיה, שאיפשרה לשלישיה להיות נאמנים לטבע הלא מעודן והמאולתר של מוזיקת הבלוז. "תמיד חיפשתי כנות. תמיד חיפשתי גולמיות. תמיד חיפשתי איזושהי אותנטיות בצליל", אומר סמרה. והבלוז לא רק מאפשר למוזיקאים להגיע לאותנטיות הזאת – זה המאפיין שמגדיר את הז'אנר. "בבלוז יש מבנה, יש רעיון, יש סולם, אבל כשהאדם לוקח את הגיטרה שלו, הם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים".

הסטודיו הביתי של סמרה, שם הקליט את הליווי, מעוצב במיוחד כדי לאפשר את הצליל האורגני הזה. החדר, שגודלו בינוני, לא כולל איטום חסין קול, ויש בו קצת הד, לא משהו שנחשב אופטימלי להקלטת מוזיקה.

ציור של נור בזארי, אמן פלסטיני צעיר, שנעשה בהשראת השיר של אזרק (באדיבות סמאען עשראווי)

ציור של נור בזארי, אמן פלסטיני צעיר, שנעשה בהשראת השיר של אזרק (באדיבות סמאען עשראווי)

תהליך ההפקה "המאוד אינדי ולו-פיי" של סמרה כרוך לרוב בלפטופ, מקלדת, תופים, עוּד וגיטרה. לגרסת הכיסוי הזאת, בנוסף לעוּד ולשירה של פרנקלין, סמרה הוסיף גיטרת בס; תוף דף (riq), טמבורין מסורתי שנפוץ במוזיקה ערבית; דרבוקות ערביות וכורדיות – תופי יד בצורה של שעון חול שהוא החזיק בחיקו סימולטנית; ופעמונים סורים שמתלבשים על כפות הרגליים, שחבר קנה לו בירושלים. "זה נראה מאוד מפואר ומורכב, אבל זה לא".

השיר נפתח בצליל של רחפן שסמרה יצר בעזרת המקלדת שלו. "אני מעריץ סבלנות, ואווירה, והכנה של השטח", הוא אומר. הרחפן "היה הדבר הנכון כדי לאפשר קצת מרחב".

בזמן שדנו בשאלה כיצד לשלב בין הרחפן לבין כלי ההקשה, פרנקלין אמרה שיש לה רעיון. "בתוך יום, היא שלחה את ה"אווו" ששומעים בסוף", אומר סמרה. "זה הופך את הסיום להרבה יותר רדוף ומיוחד".

עשראווי, שאביו פלסטיני, גדל בסייפרס, טקסס, עיירה שנמצאת כ-40 ק"מ צפון מערבית ליוסטון. אף שהוא זוכר שהיו לו רק מעט שכנים ערבים, בית משפחתו היה מלא בסימנים לזהות הערבית של יושביו: הטטריז (רקמה פלסטינית) של סבתא שלו עיטרה את הקירות; אביו היה מאזין לפיירוז ולאחים רחבאני; אפילו על הפיג'מה שהוא זוכר שלבש כילד היו כיתובים בערבית.

בראיון הזום, על הקיר מאחורי עשראווי אפשר לראות רשת של עטיפות תקליטים: מגיל סקוט-הרון, דרך הקומודורס ועד לריי צ'ארלס. "זה נותן לך מושג על מה גדלתי", הוא אומר. "הרבה ביטלס, הרבה לד זפלין. הרבה ג'אז – כל כך הרבה ג'אז".

כשגדל, עשראווי ניגן על פסנתר וסקסופון. לפעמים הוא השתעשע ברעיון ללמוד לנגן גיטרה, אבל "כדי ללמוד לנגן גיטרה צריך לפתח יבלות על האצבעות, ואני אוהב את הידיים שלי רכות", הוא אומר.

בתיכון עשראווי חסך בעמל כסף מעבודה כמציל בקיץ כדי להתקין רמקולים גדולים בתא המטען של מכוניתו. "יש לי עדיין חברים שזוכרים אותי בגלל שירים מסוימים שהשמעתי בחנייה של התיכון", הוא אומר, ומזכיר את "Poppin’ My Collar" של 6 מאפיה ו"קוקאין" של UGK כדוגמאות.

בקולג' הוא התחיל לתקלט, והיה משתמש ב- GarageBand, תוכנה להפקת מוזיקה דיגיטלית, כדי לייצר קטעים במחשב שלו. "היו לי רעיונות לגבי מה שרציתי לשמוע, אבל לא היה לי את הדחף לייצר את הקטעים האלה בעצמי", הוא אומר. ואז הוא החליט להיכנס להפקת מוזיקה: "זה גרם לי לחשוב שזה משהו שאני עשוי להתעניין בו, אבל שאני לא צריך בהכרח להיות מי שלוחץ על כל הכפתורים".

מתוך הסדרה "האסלאם ניגן בלוז" של טופיק ביהאם (www.tbeyhumphotos.com)

מתוך הסדרה "האסלאם ניגן בלוז" של טופיק ביהאם (www.tbeyhumphotos.com)

מנגד, הניסיון של סמרה במוזיקה הוא הרבה יותר מעשי. הוא ניגן בגיטרה בבית הספר, והיה חבר בכמה להקות רוק. בהמשך הוא עבד בפירסום מוזיקה ובהכנסת מוזיקה לסרטים, ולימד גיטרה.

"אמא שלי היתה מתלוננת שהגיטרה לא נשמעת כמו עוּד. אם הייתי מנגן אום כולתום, או משהו ששמעתי בקלטות שלה", הוא אומר על אגדת הזמר המצרית, "אף פעם לא הצלחתי לנגן את רבעי הטונים, או אפילו את הסולמות המלאים של חלק מהדברים שהם ניגנו". באחת מהנסיעות שלו למצרים הוא קנה עוּד, אבל ייקח לו שנים לגייס מספיק ביטחון כדי לנגן עליו.

קוראים תגר על הייאוש

הבלוז הוא ז'אנר מוזיקלי שנוצר בדרום העמוק על ידי אפריקאים-אמריקאים. שירי בלוז הם לרוב סיפורים של סבל ואובדן, זעקה שנועדה גם לשכך את הכאב. אבל "לבלוז יש גם צד יותר עמוק ורוחני: קריאת תגר על הייאוש", כתבה ד"ר סילוויאן דיוף, היסטוריונית של הגולה האפריקאית וחוקרת אורחת במרכז לחקר העבדות והצדק באוניברסיטת בראון, במאמר שפורסם לאחרונה.

הז'אנר המוזיקלי הושפע רבות ממסורות מוסלמיות, שהגיעו לארה"ב עם שיעבודם של מאות אלפי מוסלמים ממערב אפריקה, מתחילת המאה ה-16. עם זאת, לא ידוע הרבה על הקהילות האלה ועל תרומתן לתרבות האמריקאית, בין היתר מכיוון שההיסטוריה של האפריקאים המשועבדים זכתה בעיקר להתעלמות, לא תמיד מרצון – להיסטוריונים רבים פשוט לא היתה הבנה של התרבויות האפריקאית והאסלאמית, ולכן הם לא זיהו את קיומן או את ההשפעה שלהן בארכיונים, מסבירה דיוף בראיון טלפוני.

"קראתי מאות ספרים על העבדות ועל הסחר בעבדים. התזה שלי, כשהייתי בקולג', היתה על התנגדות ומרד ביבשת אמריקה. הופתעתי כשלא הצלחתי למצוא שום אזכור של המוסלמים", אומרת דיוף. זה הוביל אותה לשאול: בהינתן שהיו מוסלמים בסנגל, במאלי ובגינאה, בין השאר, למה לא מוצאים אותם בספרים שנכתבו על העבדות?

דיוף החליטה לקחת את העניינים לידיה, והתחילה לחקור מקורות בצרפתית, אנגלית, ספרדית ופורטוגזית, כשהיא חושפת תוך כדי היסטוריה עשירה מאוד שכולם פסחו עליה. "כשמחפשים משהו, מוצאים אותו", היא אומרת. הגילויים שלה פורסמו בפעם הראשונה ב-1998, בספר שנקרא "משרתיו של אללה". מהדורה שנייה שלו הודפסה ב-2013.

במסגרת המחקר שלה, דיוף למדה שהסיפורים של המוסלמים המשועבדים נעלמו גם בגלל הדרך שבה הסחר הטראנס-אטלנטי בעבדים הפריד בין משפחות אפריקאיות. מכיוון שמי שנמכר וגורש היו בעיקר הגברים, או שלא היו להם ילדים או שבסופו של דבר הם נישאו לנשים לא מוסלמיות.

אפילו במדינות כמו ברזיל, שבה היו קהילות מוסלמיות גדולות וחזקות של אפריקאים ששועבדו ושוחררו, העברת האמונה לילדים הפכה קשה: הדורות הצעירים יותר ראו באיסלאם דת "מחמירה" שתהפוך אותם למיעוט. "היה יותר 'כיף', אם להשתמש בטרמינולוגיה מודרנית, להיות נוצרי", מציינת דיוף.

אבל יש סיבות שבגללן הבלוז היכה שורשים רק בארה"ב ולא בקולוניות אחרות. שם, עבדים ממערב אפריקה יצרו כלי מיתר שהיו חלק מהתרבות המוזיקלית שלהם אלפי שנים, כמו הבנג'ו, סוגים שונים של לאוטות, והכינור, שבסופו של דבר התפתח לגיטרה. וכשלא מוסלמים שמעו את הקריאה לתפילה, את המזמורים הסופיים, את התחינות או את הקינות, הם בטח תפסו אותם כסוג נוסף של מוזיקה אפריקאית, שהם חיקו והפיצו.

עשרות שנים לאחר מכן, המנהגים האלה התמזגו עם מסורות נוספות במוזיקה האפריקאית, והתפתחו לצעקות וליבבות שהובילו ליצירתו של הבלוז.

"סביר להניח שהביטויים הקוליים האלה של האמונה המוסלמית, ולא רק מה שהמוזיקאים הביאו עמם, הניבו את המוזיקה האפריקאית-אמריקאית הייחודית של הדרום", כותבת דיוף במאמרה. דוגמה בולטת אחת שהיא מדגישה היא "Levee Camp Holler", שיר שעבדים אפריקאים-אמריקאים לשעבר שרו בזמן שבנו את הסכרים בעמק המיסיסיפי בארה"ב של אחרי מלחמת האזרחים.

"זה כמעט זהה לחלוטין לקריאה לתפילה של מואזין במערב אפריקה", כותבת דיוף. "כשמניחים את שתי היצירות זו על זו, קשה להבחין איפה מסתיימת הקריאה לתפילה ומתחילה היבבה". (מעניין לדעת שהמואזין הראשון היה עבד לשעבר ממזרח אפריקה, שמונה לתפקיד על ידי הנביא מוחמד).

סגנון השירה הזה, שמציג אינטונציות מאנפפות וגליות ומליסמות (שירה של הברה אחת של טקסט תוך מעבר בין כמה תווים שונים ברצף), הוא עדיין פופולרי ברחבי העולם המוסלמי. בביצוע של Azraq ל"Baby, Please Don’t Go" ניתן לשמוע את זה בהדהוד של העוּד, וברעדות בקולה של פרנקלין.

הנרייט שקר היא סגנית העורך וכותבת במגזין 972+, שם פורסם המאמר במקור. תרגום: יונית מוזס

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

"כמה שהשהות בכלא קשה, היא מחזקת את החלטתי לסרב"

שחר פרץ נשפטה היום לתקופת מאסר שלישית על סירובה לשרת בצבא. ערן אביב, המסרב גם הוא לשרת, נשפט היום לתקופת מאסר שישית. "אני מדברת עם האסירות על הפלסטינים, הן פגשו אותם רק על מדים", מספרת פרץ

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf