צינור הגז שנתניהו מתגאה בו עשוי להתגלות כאוויר חם

ב-2 בינואר השנה חתם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באתונה ברעש גדול על הסכם איסטמד עם מנהיגי יוון וקפריסין – הסכם להנחת צינור גז בין המדינות, שיאפשר יצוא גז טבעי מישראל ומקפריסין לאירופה. נתניהו אמר בטקס החתימה כי מדובר ב"יום היסטורי", והבטיח כי זהו עוד שלב בדרך להפיכתה של ישראל למעצמה אנרגטית.

בישיבת הממשלה שהתקיימה ימים אחרי חתימת ההסכם התרברב נתניהו כי הפרויקט יכניס בתוך כמה שנים מיליארדים לקופת המדינה בכל שנה, יקדם את ישראל לעצמאות אנרגטית וייתן אופק כלכלי חדש למדינה – וכמובן לא פיספס הזדמנות לתקוף את מי שטענו כי יש להשאיר את הגז באדמה.

למרות ההבטחות הגדולות שפיזרו נתניהו ושר האנרגיה, יובל שטייניץ, יש סיבות רבות להאמין שפרויקט איסטמד המדובר אינו הרבה יותר מאוויר חם. מדובר בפרויקט גרנדיוזי מאוד – צינור באורך של 1,900 ק"מ, רובו המוחלט בעומק הים התיכון, שאמור לחבר את מצבורי הגז הטבעי של קפריסין וישראל לאירופה דרך קפריסין, כרתים ויוון, ובשאיפה אמור להגיע עד חופיה הדרומיים של איטליה.

עם זאת, בשלב זה איטליה לא נראית נלהבת להצטרף לפרויקט. ראש הממשלה האיטלקי נעדר מטקס החתימה על ההסכם בינואר, ושר החוץ לואיג'י דה מאיו הטיל ספק בכדאיותו הכלכלית של הפרויקט.

דה מאיו אמר בראיון לסוכנות הידיעות התורכית "אנאדולו" באמצע ינואר כי "מובן מאליו שפרויקט צינור הגז איסטמד… לא יהיה אופציה בטווח הבינוני והארוך בהשוואה לפרויקטים אחרים, כשלוקחים בחשבון את העלויות". לדבריו, חוסר הבהירות לגבי ישימותו הכלכלית של הפרויקט הוא הסיבה שאיטליה לא השתתפה בחתימה על ההסכם.

את הפרויקט מקדמת חברת IGI Poseidon, שנמצאת בבעלותן של חברת הגז היוונית DEPA וחברת אדיסון האיטלקית, שהיא חלק מקבוצת EDF ואחת מחברות הגז המובילות באירופה. החברות טוענות שעלות הפרויקט תהיה 6-7 מיליארד דולר, אך מומחים מעריכים כי העלות האמיתית תהיה קרובה יותר ל-10 מיליארד דולר.

איסטמד מיועד להזרים 10 מיליארד מטר מעוקב של גז החל מ-2025, ולטענת מקדמי הפרויקט ההיקף יכול לגדול ל-15-20 מיליארד מטר מעוקב בשלב מאוחר יותר.

מלבד העלות הגדולה והאתגרים ההנדסיים הכרוכים בבניית חלקים גדולים של הצינור מתחת למים, הפרויקט מעורר אינספור סימני שאלה – משיקולי היצע וביקוש, דרך השפעות אפשריות על הסביבה הימית ועד המשמעויות הגיאופוליטיות שלו.

בראש ובראשונה כדאי להזכיר כי ככל שמשבר האקלים מחריף והולך, הקמה של תשתיות דלקים מאובנים חדשות, ועוד בהיקף כזה, היא לא פחות מפשע. על זה נרחיב בהמשך. בפועל, עדיין לא לגמרי ברור מאיפה בדיוק יגיע הגז לצינור.

באותו יום שבו נחתם הסכם איסטמד ביוון, נחתם הסכם בין DEPA היוונית לבין חברת אנרג’יאן, שמפעילה את מאגרי כריש ותנין ומחזיקה בזכויות חיפוש גז בבלוקים נוספים. זהו כרגע ההסכם היחיד לאספקת גז לפרויקט איסטמד, והוא מסתכם בכ-20% מנפח הצינור.

צ’ארלס אלינס, עמית בכיר במרכז האנרגיה הגלובלי של המועצה האטלנטית ומנכ"ל חברת ייעוץ האנרגיה הקפריסאית e-CNHC, מעריך שנובל אנרג'י, שמפעילה את מאגר לווייתן, ואקסון מוביל, שמפעילה את מאגר גלאפקוס הקפריסאי, עשויות להיות הבאות בתור. אבל לטענתו, "התפתחויות בשוק (האנרגיה) ובמחירים מקשות על איסטמד להיות תחרותי ולמכור גז לאירופה. הוא עשוי להתגלות יותר כחלומות באספמיה מאשר צינור גז".

בנוסף, איסטמד אינו פרויקט יבוא הגז היחיד לאיחוד האירופי. למעשה, למרות תחזיות של הנציבות האירופית עצמה שמצביעות על ירידה בביקוש לגז ביבשת בעשורים הקרובים, מדינות אירופה ושכנותיהן מקימות ומתכננות שלל צינורות גז בינלאומיים ומתקנים ליבוא גז נוזלי בהשקעות עתק. השקעות אלה באות בהכרח על חשבון ההשקעות הדרושות כדי לקדם אנרגיה ממקורות מתחדשים והתייעלות אנרגטית.

כמו כן, יש סימני שאלה רבים סביב הסיכויים של פרויקט איסטמד להתממש. בפרט, ציין לגאקוס מפורום האנרגיה היווני שלא ברור מה יהיו מקורות המימון של הפרויקט השאפתני הזה, בעיקר אם הוא ייאלץ להישען על משקיעים פרטיים.

"המומנטום האסטרטגי והדיפלומטי של הברית הצומחת בין ישראל, יוון וקפריסין לבדו אינו מספיק כדי להפוך את את צינור איסטמד למציאות", נכתב במסמך של מכון מתווים מינואר. "על פי המספרים הנוכחיים, ספק אם הגז הישראלי ישמור על מחירים תחרותיים כשהוא מגיע לאיטליה או למקום אחר באיחוד האירופי. למרות התמיכה הפוליטית בפרויקט, נכון לעכשיו תעשיית האנרגיה עודנה סקפטית לגבי צינור איסטמד".

ניצול למטרות פוליטיות

כמו כל דלק מאובן אחר, גז הוא לא רק מקור אנרגיה אלא גם נכס גיאופוליטי. ואכן, בראיון לאתר החדשות הגרמני "דויטשה וולה", אמר אלכס לגאקוס מפורום האנרגיה היווני, כי עיקר החשיבות של פרויקט איסטמד היא גיאופוליטית ולא מסחרית – הערכה ששותפים לה כמה פרשנים אחרים.

אחד הטיעונים המרכזיים שנשמעים בזכות פרויקט איסטמד נשמע גם ביחס לפרויקט האנרגיה הגדול ביותר שמקים האיחוד האירופי בשנים האחרונות – מסדרון הגז הדרומי. בשני המקרים, נטען כי הפרויקט יאפשר את הפחתת התלות בגז הרוסי.

זהו טיעון קלוש, ולא רק מכיוון שהצינורות האלה מיועדים לספק 10 מיליארד מ"ק בשנה כל אחד, בעת שב-2018 לבדה האיחוד האירופי יבא מרוסיה לא פחות מ-150 מיליארד מ"ק גז. חוץ מזה, מוסקבה עצמה מעורבת בנקודות מפתח בפרויקט מסדרון הגז – חברת האנרגיה הרוסית לוקאויל היא אחת מהשותפות בקונסורציום הפקת הגז, וענקית הגז הרוסית גזפרום כבר הודיעה שהיא מעוניינת להשתמש במקטע המערבי שלו כדי להזרים את הגז שלה.

בנוסף, שבוע לאחר החתימה על הסכם איסטמד חנכו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ונשיא תורכיה רג'פ טאיפ ארדואן את צינור תורכסטרים (TurkStream), שעובר בים השחור ומזרים גז מרוסיה לאירופה – בשלב זה לבולגריה ולצפון מקדוניה – מאז 1 בינואר.

בארגון PENGON (ידידי כדור הארץ פלסטין) מתריעים לא רק מפני המשמעויות הסביבתיות והאקלימיות של פרויקט איסטמד, אלא גם מזהירים שהוא עלול לשמש כקלף מיקוח סביב עמדתה של אירופה ביחס לכיבוש הישראלי בשטחים.

"ממש כמו רוסיה, ישראל עלולה לנצל את התלות של האיחוד האירופי בגז למטרות פוליטיות", נכתב בנייר עמדה שפרסם הארגון בפברואר 2018. "יש סיכון אמיתי שישראל תשתמש בתלות האנרגטית על מנת ללחוץ על האיחוד האירופי, או לנקום, במקרה שהאיחוד האירופי יקדם צעדים לעמידה בהתחיבויותיו הבינלאומיות שלא לתמוך או לסייע לישראל בהפרות שלה את החוק הבינלאומי".

בדומה, במאמר שפורסם במגזין Foreign Policy בקיץ האחרון נטען כי המחנה הפרו-ישראלי באיחוד האירופי צפוי להתחזק – והביקורת האירופית על הפרות זכויות האדם של ישראל עשויה להצטמצם אם גז ישראלי יוכל להוות אפילו תחליף חלקי ליבוא גז מרוסיה, ובמיוחד אם ישראל תהפוך לספקית גז נוזלי משמעותית לגרמניה.

מדיניות לחוד ופרויקטים לחוד

גם הטיעון השני שמושמע בעד פרויקטי הגז הגדולים, ובהם איסטמד, שלפיו הגז הטבעי הוא "ירוק" יותר מנפט ופחם, אינו מחזיק מים. למרות הנרטיב שמקדמת תעשיית האנרגיה, שלפיו לגז טבעי יש תפקיד בהתמודדות עם משבר האקלים מפני שהוא לכאורה נקי יותר, יותר ויותר מחקרים מראים שהאנושות מוכרחה להשאיר את הדלקים המאובנים באדמה אם אנחנו רוצים להימנע מההשלכות החמורות ביותר של משבר האקלים.

אחת מהסיבות העיקריות היא שמתאן, המרכיב המרכזי במה שמכונה "גז טבעי", הוא גז חממה עצמתי פי 86 מהפחמן הדו-חמצני על פני תקופה של 20 שנה.

תקציב הפחמן של האנושות – קרי היקף פליטות גזי החממה הגלובליות והעלייה בטמפרטורה העולמית הממוצעת שהן גורמות לה לפני שהיא חוצה את רף שתי המעלות – הולך ומתכווץ במהירות, ודאי כשחברות אנרגיה וממשלות ממשיכות לקדם פרויקטים כמו איסטמד כאילו משבר האקלים הוא מדע בדיוני.

הפקה ויבוא של דלקים מאובנים נוספים עומדים בסתירה מוחלטת להתחייבויותיהן של ממשלות העולם במסגרת הסכם פריז, ומתעלמת מאזהרות המדענים – בפרט הדו"ח של הפאנל הבין-ממשלתי לשינויי אקלים מאוקטובר 2018, שקבע כי העולם מוכרח להפחית את פליטות גזי החממה ב-45% עד 2030 כדי שיהיה לנו סיכוי סביר לבלום את עליית הטמפרטורה העולמית ברמה מתקבלת על הדעת.

במקרה של האיחוד האירופי, הקמת תשתיות חדשות של דלקים מאובנים – ודאי בסדר גודל של איסטמד, שמיועדות לעבוד לפחות 30-50 שנה – חותרת תחת יעדי האקלים והאנרגיה שקבעה לעצמה אירופה ל-2030, ובמיוחד תחת היעד של נטו אפס פליטות (carbon neutrality) ל-2050 שאומץ לאחרונה.

כל זה לא מפריע לאיחוד האירופי לתת את ברכתו לפרויקט הזה. באפריל 2017, מיגל אריאס קנייטה, שהיה בזמנו הנציב האירופי לאנרגיה ומדיניות אקלים, הגיע לארץ כדי לחתום על מזכר הבנות לקידום פרויקט איסטמד יחד עם שרי האנרגיה של יוון, קפריסין, ישראל ואיטליה.

"בעשורים הבאים, גז מאזור מזרח הים התיכון ימלא תפקיד חשוב בביטחון האנגרטי של האיחוד האירופי", אמר קנייטה באותו מעמד. "הנציבות (האירופית) מביעה תמיכה עזה בבנייה של תשתיות האנרגיה הנחוצות ובפיתוח של שוק גז נוזלי תחרותי באזור".

הגושפנקה האירופית לפרויקט הבעייתי הזה לא מתמצה רק בהצהרות לתקשורת. פעם אחר פעם דאגה הנציבות האירופית לכלול את איסטמד ברשימת הפרויקטים בעלי עניין משותף (Projects of Common Interest). פרויקטים של תשתיות אנרגיה שנכללים ברשימה הזו מקבלים עדיפות בגישה לכסף ציבורי אירופי.

ב-12 פברואר אישר הפרלמנט האירופי את הרשימה בגרסתה הרביעית, למרות המחאה שהביעו ארגוני סביבה רבים, וכן, גם הפעם צינור איסטמד הופיע בה. למעשה, הפרויקט הזה כבר קיבל למעלה מ-36 מיליון יורו מהאיחוד האירופי לצורך בחינות היתכנות.

החודש צפויה הנציבות האירופית לפרסם את תוכנית ה-European Green Deal, שמטרתה להוביל מהלך של הפחתה דרמטית בפליטות גזי החממה במהלך 30 השנים הבאות. אבל כאמור, שוב ושוב אירופה מוכיחה שיש מדיניות – ויש פרויקטים.

שתדלנות של אקסון מוביל

לא רק אירופה, אלא גם הממשל האמריקאי נחוש במיוחד לתמוך בפרויקט איסטמד ובקואליציה המתגבשת סביבו. במארס 2019 הצטרף מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו לפגישה של מנהיגי יוון, קפריסין וישראל שנערכה בירושלים ודנה בפרויקט.

"אם נעשה את זה נכון, נמשוך את ההשקעות שימקסמו את המשאבים האלה כמו שתשתיות טובות ושווקים פתוחים תמיד עושים", הוא אמר במסיבת עיתונאים במקום.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, שר האנרגיה האמריקאי ריק פרי לקח חלק בפגישה של שרי האנרגיה של המדינות החברות ב"פורום הגז המזרח תיכוני", שבה נידון בין היתר פרויקט איסטמד. גם דומיניק ריסטורי, מנכ"ל משרד האנרגיה של האיחוד האירופי דאז, היה שם.

בנוסף, בסוף דצמבר האחרון, שבועיים לפני שראשי הממשלות הקפריסאי, היווני והישראלי התכנסו כדי לחתום על ההסכם לקידום פרויקט צינור הגז, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חתם על חוק חדש, הכולל בתוכו פרק שמשנה את המדיניות האמריקאית במזרח הים התיכון בתחום האנרגיה והביטחון.

הפרק הזה, כפי שפורסם גם ב"דבר", מבטל את האיסור האמריקאי על מכירת נשק לקפריסין ומנחה את הממשל להגביר את מעורבותה של ארה"ב ולתמוך במגוון דרכים בשיתופי פעולה בנושאי ביטחון וגז טבעי בין ישראל, יוון וקפריסין, בין היתר כמענה לנוכחות הרוסית והטורקית באזור.

החוק הזה מציין כי ארה"ב תוכל להקים מרכז אנרגיה מזרח תיכוני ותתמוך בהשלמת צינורות הגז איסטמד והצינור הטראנס אדריאטי (המקטע המערבי של פרויקט מסדרון הגז הדרומי, שתקוע כרגע בעיקר בשל משפט נגד נציגי החברה באיטליה ובגלל מחאה מתמשכת של הקהילות באזור שבו אמור להסתיים הצינור).

על פי חשיפה של אתר החדשות The Intercept, מי שקידמו את החקיקה הזו הם לוביסטים מטעמן של ממשלות קפריסין ויוון, הוועד היהודי-אמריקאי וקבוצת האוונגליסטים Christians United for Israel.

אבל מי שמתזמרת את המאמץ השתדלני הזה היתה לא אחרת מענקית האנרגיה אקסון מוביל, שבפברואר אשתקד הודיעה על גילוי של מאגר גז גדול במיוחד בחופי קפריסין. פחות מחודש מאוחר יותר, כאמור, ראשי ממשלות יוון, קפריסין וישראל נפגשו עם מזכיר המדינה פומפאו בירושלים כדי לקדם את פרויקט איסטמד.

אקסון מוביל היא אחת מ-20 חברות הדלקים המאובנים שאחראיות לכשליש מכל פליטות גזי החממה בעולם מאז 1965, על פי דו"ח שפורסם ב"גרדיאן" באוקטובר האחרון. אקסון, כפי שנחשף בתחקיר מקיף של האתר Inside Climate News ב-2015, ידעה היטב על משבר האקלים ועל חלקה של תעשיית הדלקים המאובנים בהחרפתו בזכות מחקרים שערכה כבר בשנות ה-60, ובהמשך פעלה כדי לזרוע ספקות לגבי הידע המדעי בנושא ולקדם את הכחשת משבר האקלים.

בכל הדיון סביב צינור איסטמד והגז הישראלי ככלל, משבר האקלים הוא אפילו לא הערת שוליים, אף שלפליטות גזי החממה שהוא יהיה אחראי להן יהיו השלכות הרבה יותר מרחיקות לכת מאשר לתרומתו של הפרויקט הדי מופרך הזה לביטחון האנרגטי של אירופה, ליחסים הגיאופוליטיים במזרח הים התיכון, וכמובן לשורת הרווח של חברות האנרגיה.

למעשה, גם אם משבר האקלים פתאום יופיע בשיח סביב איסטמד מכיוון שהגז יישרף באירופה, ושם גם יהיו מרבית פליטות גזי החממה, ישראל תוכל להמשיך לומר שתרומתה למאזן גזי החממה העולמי קטן. אבל אי אפשר יהיה להתכחש לכך שישראל היא עכשיו חלק עוד יותר גדול מהבעיה, ולא מהפתרון. ובסופו של דבר, גם אם הפרויקט המסוים הזה יישאר על הנייר, מה שחשוב באמת הוא שהגז יישאר באדמה.