צומוד: נשים בדואיות מבעד לעדשה

לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי הצגנו בלב תל אביב תערוכה מעבודותיהן של נשים בדואיות מהכפרים מסורבי ההכרה בנגב, כפרים היסטוריים שבהם חיים כמעט 100 אלף איש נפש ללא תנאי חיים בסיסיים.

הפרויקט של פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי, שבו נשים מצלמות בווידיאו וסטילס את חייהן, ממומן על ידי האיחוד האירופי, קרן רוזה לוקסמבורג ומשרד החוץ השווייצרי. התערוכה תוצג גם בערים אחרות במהלך השבועיים הקרובים, והיא מוצגת במלואה ברשת.

הנשים הבדואיות מצלמות למען הנגשת הזכויות שלהן שמגיעות להן בדין ושלהן זוכות רבות מהנשים בישראל. הן עושות את זה כדי לחיות בשוויון, בכבוד ובדרך שתבטיח ביטחון וניעות חברתית לילדיהן.

המצלמה היא פעמים רבות הנשק של הנשים האלה נגד הבולדוזרים שמגיעים להרוס את בתיהן, בטענות שהבית שלהן חסר אישור מתאים, או בנוי על אדמת מדינה שאינה שייכת להן, אף אם היא ובני משפחתה מתגוררים שם דורות עוד לפני הקמת המדינה – או שסתם צריך זאת לייעוד אחר ושהן יואילו לעבור עם בני משפחותיהן לעיירות מוכות עוני ואלימות.

כן, ככה זה כאשר את.ה מיעוט לאומי במדינה יהודית. בזמן שמעודדים יהודים לעבור לכאן, לא מאפשרים לילידי המקום לחיות כפי שראוי במדינה מודרנית לכאורה. הסיפור הזה של הדחיקה מהכפרים והאפליה הוא חלק מהמדיניות הממשלתית לאורך שנים, והמדיניות הזו מוכרת ממקומות שונים בעולם בהם חיים עמים ילידים.

הנשים ריכזו תשומת לב ציבורית בתל-אביב, אם בשל בגדיהן השונים או בשל כך שהאירוע היה חריג במרחב שלכאורה הנשים הבדואיות ממעטות להיות בו ואינן שייכות אליו, ומאידך זהו מרחב שמאפשר שונות.

ואכן, לאחר כמה רגעי התאוששות, הנשים החלו להסתובב שם גאות ומרוצות מהתערוכה, מרוצות מזה שהגיעו ללב המטרופולין, לחלקן בפעם הראשונה, ולכך שהתמונות שצילמו בכפריהן מעניינות ואנשים ניגשים להסתכל ולקרוא.

לאחר  סיום התערוכה והצגת עבודותיהן של הנשים, שיחות עומק עם הצופים ואנשי הסגל הדיפלומטי ודברים שנשאו שגריר האיחוד האירופי עמנואל ג'יופרה וסבאח אבו מדיע'ם מאל עראקיב, התיישבו הנשים והמלוות במעגל על שטיח צבעוני בלב השדרה. כך יצרנו, ממש כמו בבתינו, מרחב מוכר ואמפתי.

הנשים ערכו סבב היכרות, מכיוון שהמשתתפות בפרויקט באות מכפרים שונים ולא כולן מכירות אחת את השנייה. כל אחת הציגה את עצמה, וסיפרה מאיזה כפר היא מגיעה ומה הזיכרון המוחשי ביותר שהיא אוצרת וחרוט אצלה עמוק והוא צף ועולה מעת לעת.

משתתפת מהכפר הבלתי מוכר אל עראקיב סיפרה כי היום הזכור לה מכל היה 27 באוקטובר 2010, כשבאו כוחות הריסה גדולים של מאות אנשי אכיפה, ובשלוש שעות מחקו את כל הכפר שבו התגוררו מאות אנשים והוא נעלם כלא היה. ואז מדי חודש מגיעים להרוס סוכות בודדות שיש במקום.

מישהי מהכפר אַז-זַרְנוּג ספרה כי היום המשמעותי בחייה היה היום שבו עצרו את בן דודה על רקע ביטחוני.

אחת מהמשתתפות היותר מבוגרות סיפרה כי היא זוכרת את היום שבו כבשו את פלסטין וכיצד ההורים שלה מיהרו לברוח והשאירו את כל רכושם מאחור. בצחוק מלא בכאב היא המשיכה וסיפרה כי באותו יום הוריה רבו, כי אימה החליטה שהיא רוצה לקחת את מוצרי היופי שהיא הכינה לעצמה ולא את מיטתה של ביתם הקטנה.

אחת הנשים שיתפה כי היום הכאוב ביותר עבורה היה היום שבו הם עברו מחורה לכפר בסביבה, ממקום שבו ניתנים שירותים כאלה או אחרים, היא עברה לכפר בלתי מוכר בו כמעט ואין כל שירותים פרט לבית ספר. כל אישה והזיכרון החורך שלה.

באופן טבעי נוצרה קבוצה שכל חברה בה הרגישה בנוח לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות. כך, באמצע שדרות רוטשילד – לב ליבה של העיר הגדולה – ומבלי לשים לב למתרחש סביבן, התנהלו הנשים כאילו זו סביבתן הטבעית, ללא חשש או מורא ופחד המלווה את חיי היומיום שלהן בכפרים, שבהם עוברות שיירות הרכבים של המשטרה, כוחות האכיפה האחרים והבולדוזרים, דבר שהן מיטיבות לתעד במצלמותיהן הפשוטות.

הן הקשיבו אחת  לשנייה, הכילו וניחמו אחת את השנייה, וניתן היה להרגיש באהבה ובכבוד שהן רוחשות אחת לרעותה.

מעניינת במיוחד היא העובדה שכמעט כל הזיכרונות שהן העלו קשורים היו בצורה ישירה או עקיפה בשלילת הזכויות הבסיסיות שלהן: מחסור בדיור נאות, חשמל ומים ותשתיות אחרות, הגבלת חופש התנועה, ביטחון, כבוד האדם, השכלה לילדיהן ועוד.

כך נוצרה קבוצה שמורכבת מנשים חזקות שנאבקות ונלחמות על כל זכות בסיסית שלהן; נשים שלא נותנות לעובדה הזו של מחסור בתנאי חיים בסיסיים, איומי משטרה ומראות של הרס לעצור בעדן או בעד ילדיהן. הן סופגות ומכילות הרים של כאב למען המטרה שבה הן מאמינות. הן יודעות מה הן רוצות, והן יעשו הכל על מנת להשיג זאת.

לילא אלסאנע היא רכזת חופש ביטוי בפורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי