צוהר חדש למזה"ת בעברית: לדעת את האזרח, לא האויב

לצד תרגום מאמרים מהעולם הערבי ופרסומם בתקשורת העברית, פרוייקט "אופק" חונך מסלול חדש שמנגיש לקוראי העברית תוכן מגוון מאתרי תקשורת, מרכזי מחקר וכתבי עת בערבית – מנשות דאע"ש ועד לסאטירה ברשתות החברתיות בערבית

מאת:
השאירו תגובה
א א א

זכויות הנשים בקהילה השיעית בלבנון, סאטירה ברשתות החברתיות הערביות, פרופיל הנשיא התוניסאי החדש, נשים חקלאיות בעזה, פמיניזם במחאות בעיראק – אלה רק כמה נושאים מתוך המגוון המרתק והרחב שמציע לקורא העברי פרוייקט "אופק", שמושק השבוע.

לציבור היהודי בישראל, שעל פי מחקר משנת 2015 רק 2.6 אחוזים מתוכו מסוגל לקרוא עיתון בערבית, יש מעט מאוד אפשרויות להתוודע בעברית למה שמתחולל במזרח התיכון שלא דרך כוונת הרובה. הסיקור האזורי בתקשורת המיינסטרים מתרכז באופן כמעט בלעדי בסוגיות של אלימות, וכך גם מכוני המחקר והפרסום החוץ-אקדמיים דוגמת ממר"י ו"מבט לתקשורת הפלסטינית". את הוואקום הזה מבקש למלא פרויקט אופק, המתקיים בשיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית ומבקש להנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מגוון מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת בערבית.

לא דרך הכוונת. בזאר בבגדאד (michele molinari פליקר)

לא דרך הכוונת. בזאר בבגדאד (michele molinari פליקר)

"היה לי חלום במשך שנים להקים משהו שהוא אלטרנטיבה לממר"י", אומר ד"ר אסף דוד, מומחה לירדן, מנהל מרכז מנאראת והמנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית. "ממר"י ומכונים דומים כמו 'מבט לתקשורת הפלסטינית' אומרים 'אנחנו לא מנתחים שום דבר, אנחנו רק אומרים לכם מה הערבים אומרים. רק מתרגמים', אבל כמובן שהבחירה שלהם היא מאוד סלקטיבית. רוב החומר שהם מתרגמים זה על 'ערבים רעים', והיתר זה 'ערבים טובים' שאומרים כמה הערבים רעים. ככה זה עובד.

"קחי למשל את מרוואן מעשר, אחד הפוליטיקאים הירדנים הכי מתונים שאי פעם היו בממלכה הזו, נחשב לליברל מוקצה גם בתוך הממלכה. אז מצאו לפני כחודש ראיון שהוא נתן על הסכם השלום עם ישראל, שברור שהוא נמצא בנקודת השפל הכי גרוע שהיה אי פעם. אז הוא אמר את זה, ובממר"י הוציאו את זה כ'תראו את מרוואן מעשר המתון כמה הוא קיצוני ביחס לישראל'. אין טיפת רפלקציה? הרי אין אדם במשרד החוץ שלא מבקר את המדיניות הישראלית ביחס לירדן!"

האתר החדש שנחנך השבוע, המתארח בתוך אתר הבית של "הפורום לחשיבה אזורית", הוא למעשה המסלול השני שבו "אופק" מציע לקוראי העברית צוהר אחר למזרח התיכון. האתר מחולק לארבעה מדורים: תרגומים, תקצירים – שזה הרוב, מדור וידאו בעריכת יובל אברהם, וריכוז כל המאמרים של אופק שהתפרסמו בתקשורת.

"פרויקט אופק התחיל כבר לפני כשנתיים וחצי", אומר דוד. "זאת היתה יוזמה של ד"ר יוני מנדל (המנהל הקודם של מרכז מנאראת, א"נ) בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם, במטרה לתרגם מאמרי דעה של מחברים ומחברות ערביות שמוכנים שהמאמרים שלהם יתורגמו לעברית ולפרסם אותם בתקשורת העברית, כדי שיהיו גם ערבים שכותבים על ערבים ולא רק יהודים שכותבים על ערבים. מאז ועד היום אנחנו מפרסמים מאמר בשבוע או שבועיים בתקשורת הממסדית: בעיקר 'הארץ', ויינט שהם הכי רציניים ופתוחים, ידיעות אחרונות, קצת וואלה, קצת גלובס.

"כשאני נכנסתי לתפקיד של ראש מנאראת, לצד ההכרה בכך שמדובר במשהו באמת יוצא דופן, זיהיתי גם כמה בעיות: ראשית, אתה מוגבל לתכנים אקטואליים שיכולים לאבד רלוונטיות מהר מאוד, ברמת השעה. שנית, אתה מוגבל לכושר הספיגה של התקשורת הממסדית. יש גם בעיית מקום – אי אפשר לקחת מאמר של אלף מילה ולהכניס אותו לסד של 450 מילה ועדיין לקרוא לזה תרגום. יש פה מידה גבוהה מאוד של אמון בינינו לבין מרכז אעלאם לבין המחבר/ת, שבמקרים האלה המאמר המעובד אכן משקף את רוח המאמר המקורי. בסופו של דבר הרושם שלי היה שבמודל הזה, הפרוייקט מצטרף לשיח קיים במקום לשנות אותו מהיסוד. ויש כל כך הרבה אנשים ונשים שכותבים דברים מדהימים, כולל באתרים של חזבאללה ושל חמאס".

מה נמצא ברדאר הסיקור שלכם?

"במסלול הזה, הראשון, של אופק, הרדאר יכול לכסות רק את מי שנותן לך אישור פרסום, שזה מראש מוגבל מאוד. מהתקשורת הפלסטינית אני מציע לכלי התקשורת הממסדיים מאמרים לתרגום באופן מעט בלתי מוגבל, בעיקר מהעיתונים אל-איאם ואל-קודס. באופן כללי, הכי קל להשיג אישור לתרגום ממחברים פלסטינים. אני מציע גם מהעיתונות הירדנית, שם יש אנשים שאני מכיר אישית ונתנו לי אישור לתרגם מה שאנחנו רוצים".

לבנון? סוריה?

"לא הרבה. כשהעיתון אל-חיאת היה פעיל, היו שם כותבים שנתנו אישור, אבל זה אף פעם לא עבד דרך העיתון. לפעמים מאל-קודס אל-ערבי, אל-חיאת, שרק אל-אווסט. במשך הזמן גם למדנו איזה עיתונאים ואתרים לא מוכנים לתקשר איתנו ואיזה כן. מבחינתי העולם הערבי זה הכל, אבל מכיוון שיש מגבלות על מה התקשורת הישראלית מוכנה לפרסם ומה לא, הבנתי שיש צורך בפלטפורמה עצמאית שתחצוב לעצמה נישה ותייצר סדר יום שונה, אבל בגישה תקשורתית. כלומר לקחת מאמרים מכל התחומים, אבל שיהיו בגישה ביקורתית – גם כלפי ישראל וגם כלפי העולם הערבי. למשל זה לגמרי המקום שבו תקראי מאמר על האם אום כולתום היתה לסבית, או האם יש פוליאמוריה בעולם הערבי. לפרק את המנעד בין 'הגבוה' ל'נמוך'. ואז אתה מגלה עושר לא יאמן – אתרים פמיניסטים, רדיקליים, ביקורתיים, בעד נורמליזציה עם ישראל ונגד, הכל קיים".

"יש הבנה שמהמוטי קידרים והצבי יחזקאלים לא ייצא להם הרבה. כל מה שהם מפיצים זה טמטום". אסף דוד (צילום: אורלי נוי)

"יש הבנה שמהמוטי קידרים והצבי יחזקאלים לא ייצא להם הרבה. כל מה שהם מפיצים זה טמטום". אסף דוד (צילום: אורלי נוי)

הכל אולי קיים, אבל לא את הכל אפשר לתרגם כמות שהוא ולפרסם בעברית – הן משום שאלות של זכויות, והן משום שעל פי רוב, לקורא היהודי הישראלי לא יהיה את הקונטקסט הפוליטי, החברתי והתרבותי כדי להבין את הטקסטים בהקשרם הנכון.

כדי להתגבר על המכשולים הללו, מתרגמי "אופק" – צוות של כעשרה מתרגמות ומתרגמים ערבים ויהודים, בניצוחו של דוד – עושים עיבוד של הטקסטים, שיכול להשתנות מתקציר של המאמר – בעיקר בתחקירים שלא מצריכים ניתוח – ועד למאמרי דעה, שעושים להם מטא-ניתוח, כלומר המתרגם מספק את ההקשר שלו.

"זה מצריך רמה גבוהה מאוד של עברית, ערבית, ויכולת חשיבה. זה דורש גם המון ניסיון. מבחינה משפטית מותר לעשות את זה תחת השימוש ההוגן. בגדול, ככל שהטקסט יותר מעובד, אתה יותר בטוח. אם אתה לוקח טקסט ומנתח אותו למטרות של סיקור עיתונאי למשל. אנחנו ניגשים בכבוד רב מאוד לטקסט המקורי ולעמדות הכותב, אנחנו לא באים להתנגח אלא להבין".

דוד עצמו הוא הסלקטור של שני הערוצים. "אני משוטט בכמות עצומה של אתרים. אני אוהב במיוחד אתרים פמיניסטיים, רדיקליים, ביקורתיים, אתרים כמו דרג' הלבנוני, רציף 22, אל-ערבי אל-ג'דיד של עזמי בשארה. חלק מהמאמרים האלה מצריכים רמת ניתוח גבוהה מאוד. אני מקווה שבעתיד יהיו לנו את הכלים להעסיק מומחים בתחומים שונים שיוכלו להציע את הניתוח הזה ולעבד לקורא העברי את הטקסטים".

אתם מתכננים בעתיד גם לפנות לכותבים שיכתבו במיוחד עבורכם, כלומר לשמש במה תקשורתית יד ראשונה?

"כן, זה בין הצעדים המתוכננים וזה נחוץ. אבל העושר שכבר קיים זה ממילא משהו שאי אפשר להשתלט עליו, הוא בלתי נתפס, ארגז חול עצום שאני צריך לבחור ממנו. ולא רק בתחום הפוליטי: אני מחפש את ביקורת התרבות, אומנים ואומניות, ביקורת ספרים.

"המטרה היא לחלוטין אידיאולוגית במובן הזה שאנחנו באים ואומרים 'אתם הישראלים תפסיקו לשמוע על ערבים רק בהקשר של דאע"ש וטרור ויציבות משטרים'. יש עושר עצום של דברים שקורים. חשוב לי שאלה יהיו טקסטים עם היבט ביקורתי, לא פסטיבל מספרי סיפורים".

"אם בן אדם כותב שהיד אז זה מה שהוא כותב. אני לא חייב להזדהות עם זה. הקורא צריך לדעת שהוא קורא את מה שהמחבר כתב, לא מה שהמתרגם בחר. תקרא ותבין מה הצד השני חושב. לא במובן של דע את האויב, אלא של דע את האזרח"

חלק מהעיבוד הוא גם לעשות הכרעות אידיאולוגיות במהלך התרגום? נניח לגבי שימוש במילים טעונות כמו שהיד, או מחבל?

"בגדול המטרה היא לא לעשות תיווך במובן הזה שאני אקח את המילה שהיד ואני אהפוך אותה למשהו אחר, בטח לא מחבל. בן אדם כותב שהיד אז זה מה שהוא כותב. אני לא חייב להזדהות עם זה. הקורא צריך לדעת שהוא קורא את מה שהמחבר כתב, לא מה שהמתרגם בחר. תקרא ותבין מה הצד השני חושב. לא במובן של דע את האויב, אלא של דע את האזרח. ככה חושבים השכנים שלנו, הידידים הפוטנציאליים שלנו, תושבי השכונה הזו – על עצמם, על ישראל, על תרבות, פמיניזם. אם יש בפרוייקט הזה הכרעות, הן נובעות מאמפאתיה".

תפרסמו טקסט שקורא למשל מפורשות למאבק מזוין בישראל?

"קודם כל זה אפשרי. קשה לי לומר לך כמה כאלה יש מבין כמאה וחמישים טקסטים שכבר עברנו עליהם ועולים לאתר אני לא יודע, אבל יש. למשל טקסט מאל-אח'באר הלבנוני המזוהה עם חזבאללה, יש שם טקסטים שיהיו קשים לעין הישראלית, אבל הם מטופלים ברצינות, לא מתוך שיפוטיות. תקראו ותראו מה הנימוקים".

אתם משיקים את הפרוייקט הזה באיזו נקודת שפל בכל מה שקשור למבט היהודי הישראלי על סביבתו הערבית. אם פעם המבט הזה התאפיין בעיקר בבורות, היום הוא כבר רווי שנאה ובוז. אתה חושב שבמציאות כזו יש סיכוי שהציבור באמת יגלה עניין בתכנים האלה? זה הזמן הנכון?

"תמיד זה הזמן לעשות. לא יצליח – לפחות ניסית. אבל אני חושב שהאנשים שבאמת לא רוצים לדעת הם המיעוט שמגיעים משני מעגלים – המעגל הפופוליסטי-ביביסטי-טראמפיסטי, ודווקא מהמיינסטרים הקיצוני שמבחינתו כל מה שהוא יקרא בממר"י הוא נכון, כי זה מה שהוא ממילא יודע על הערבים. אבל בשמאל ובימין יש נכונות לקרוא את הדברים האלה, כל אחד מסיבותיו. אחד יגיד 'ואללה, הם באמת אויב, אבל מרתק אותי לדעת מה הולך שם. אני מספיק חזק ומספיק כוחני כדי למחוץ את כולם, אז מה אכפת לי לדעת מה הם חושבים?', או מצד שני 'בעיני הם ידיד ואני שמח שסוף סוף יש אתר שמראה את זה'. אני חושב שבבירוקרטיה במגזר הציבורי יש צמא ונכונות ללמוד. יש הבנה שמהמוטי קידרים והצבי יחזקאלים לא ייצא להם הרבה. כל מה שהם מפיצים זה טמטום".

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

הגברים בוכים בפייסבוק, וצוקרברג מתגייס להגנתם

בעוד נשים נלחמות על זכותן לחיים ולהגנה מאלימות מינית, גברים נאלצים להילחם על זכותם לא להיעלב. זהו מאבק עיקש, שכולל שעות של לחיצה על "דווח על תגובה זאת". מרגש לראות שבהנהלת הרשת החברתית השכילו לזהות את האוכלוסייה שהכי זקוקה להגנה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf