"פשע חינוכי". הבדואים: משרד החינוך אשם בנשירת התלמידים הגדולה

20 אחוז מהתלמידים בחברה הבדואית לא יודעים קרוא וכתוב בערבית. ילד בביר הדאג', 2014 (צילום: אקטיבסטילס)

בעיית הנשירה מהלימודים מלווה את החינוך הבדואי עשרות שנים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), שהוצגו בדו"ח שחיבר מרכז המידע והמחקר של הכנסת, רק 83% מהצעירים הבדואים בני 16-17 חובשים את ספסל הלימודים – לעומת כ-97% בחינוך העברי ואף בחברה הערבית.

במילים אחרות, אחד מכל שישה בני נוער בדואים בגילאים האלו אינו לומד במסגרת כלשהי, שיעור נשירה הגדול פי חמישה משיעור הנשירה בחינוך היהודי הכללי וגם בחינוך הערבי הלא-בדואי.

לנושא הזה הוקדש בראשית החודש שעבר דיון בוועדת החינוך של הכנסת. נציגי משרד החינוך שנכחו בו האשימו את הרשויות המקומיות הבדואיות, ובמידה מסוימת גם את התרבות הבדואית, בשיעור הנשירה העצום. פעילי ציבור בדואים טענו שהאשמה נופלת קודם כל על משרד החינוך. ההזנחה, האדישות ואפילו שיתוף הפעולה של המשרד עם הנשירה הם האחראים לבעיה, טענו נציגי הבדואים. שיח של חירשים.

>> הפתרון שמציע משרד החינוך לילדים הבדואים גרוע כמעט כמו הבעיה 

נישאר עם הנתונים. הנשירה אצל הבדואים מתחילה מוקדם. לפחות 11% מהתלמידים הבדואים בנגב בני 13-17 אינם לומדים בשום מסגרת. הנשירה בולטת בקרב הנערים שחלקם יוצאים לעבוד בגיל מוקדם. הנערות נושרות פחות, וסיכוייהן להגיע לתעודת בגרות וללימודים אקדמיים גבוהים יותר. שיעור ה"עזיבה"  במוסדות החינוך בכפרים הבלתי מוכרים גבוה במיוחד: יותר מרבע מהתלמידים בכפרים הלא מוכרים לא מגיעים לכיתה י"ב. הדבר תורם לשיעורים נמוכים במיוחד של זכאות לבגרות בקרבם.

"משרד החינוך משחק עם המספרים"

את הדיון בוועדת החינוך יזם ח"כ יוסף אל-עטאונה (חד"ש-תע"ל). "משרד החינוך מנסה מדי שנה לשחק עם המספרים", טען אל-עטאונה בתחילת הדיון. "אחריות משרד החינוך והרשויות המקומיות היא להביא את הילדים האלו לסיום י"ב, ולהכניס אותם להשכלה ולשוק העבודה… מי שמחפש משילות, המשילות היא להשקיע בחינוך".

התלמידים בכפר הלא מוכרים מופלים לרעה. ציור קיר ליד בית הספר בכפר רחמה (צילום: חיה נח)

אל-עטאונה תבע לדעת מהי תוכנית משרד החינוך לטיפול בסוגיה, ודרש לקבוע כלים להערכה. בתוכניות החומש עד היום, טען, אין כלים ל"פיקוח, בקרה ומדידה". אל-עטאונה, שניהל את מחלקת החינוך בחורה, טען כי משרד החינוך "עד היום לא מגדיר מהי נשירה סמויה. הוא לא יכול להצביע על מסגרת ולציין את אחוז הנשירה הסמויה הקיימת בה".

חיים מויאל, מנהל האגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון במשרד החינוך, טען להגנתו כי המשרד עושה "מאמצים אדירים" לבלימת הנשירה בחינוך הבדואי. בין השאר הוגדלו כיתות מב"ר וכיתות אתג"ר, שקולטות נערים ומונעות נשירה. ביישובים מונו "רכזי התמדה", להתמודדות עם הנשירה הסמויה, והופעלו מרכזים לעידוד התמדה. "כמעט כל התוכניות של האגף נמצאות בחברה הבדואית, ועדיין אנחנו צריכים לעשות מאמץ הרבה יותר גדול", אמר מויאל.

מויאל העדיף להפנות אצבע מאשימה אל הציבור הבדואי עצמו. לדבריו, יש "בעיות מבניות בחברה הבדואית"; ביישובי הקבע, לדוגמה, מתייחסים לילדים מהכפרים הבלתי מוכרים באופן מפלה. מויאל טען שעדיין קיימת הנשרת נערות מטעמי מסורת. "ישבתי עם ראש שבט והוא אמר לי: 'לא אשלח את הבנות'". אל-עטאונה טען לעומתו בתוקף שהתופעה נעלמה. "אתה מטעה את הוועדה," אמר למויאל בכעס.

מויאל קבל על כך שהרשויות הבדואיות אינן ניגשות לקולות קוראים להקמת יחידות לקידום נוער ברשויות, והאגף שלו נאלץ להקים מרכזי השכלה שאין בצדם יחידות כאלה כדי להתמודד עם הנשירה.

שירין נאטור חאפי, מנהלת האגף לחינוך ערבי במשרד החינוך, טענה כי נושא הנשירה "מדיר שינה מעיני המטה וניצב על שולחן המנכ"ל", אולם היא לא ציינה מהם הצעדים לטיפול בבעיה. תחת זאת, הצביעה על קושי בהתנהלות גורמי השטח. "כל עוד מנהל בית ספר לא יודע לשתף אותנו כמשרד במספר התלמידים מתוך שקיפות, יש בעיה".

נושרים מגיעים לטקס הסיום ומקבלים תעודה

הדברים קוממו את סלאמה אל-אטרש, ראש המועצה האזורית אלקסום שבנגב. הבעיה, לטעמו, היא קודם כל איכות החינוך שמקצה המדינה ולא בעיות מבנה של החברה הבדואית: "לפי הנתונים בבתי הספר היסודיים אצלנו  20% מאוכלוסיית התלמידים לא יודעים לקרוא ולכתוב בערבית. הפוטנציאל שלהם להיות נושרים הוא מאה אחוז. משרד החינוך עשה מבחני מיצ"ב לפני חמש שנים בשלושה מקצועות בחברה הבדואית. 84% מבתי הספר מבתי הספר היסודיים נכשלו בשני מקצועות מתוך שלושה".

אף אחד לא נותן דין וחשבון. ילדים בכפר אום אל חיראן לפני הריסתו. 2016 (צילום: קרן מנור / אקטיבסטילס)

אל-אטרש מתח ביקורת נוקבת על אמינות המידע שמציג משרד החינוך. "תלמיד שנעדר שלושה ימים ברצף, מנהל בית הספר צריך לדווח עליו", אמר אל-אטרש, "(אולם) המחוז בחמש השנים האחרונות לא קרא למורה או מנהל בית ספר לבירור".

לדבריו, משרד החינוך משלם יותר מ-60 מיליון שקל בשנה לרשתות חיצוניות (עמל, אורט, ש.ד), אולם שיעור ההיעדרות בבתי הספר האלה עומד על 15% ואיש לא מפקח על כך. "אין דיווחים ממנהלים כשתלמיד נעדר. אם המנהל ידווח, הכיתה נסגרת, הוא מפסיד תקנים", אמר אל-אטרש והאשים: "זו שחיתות. זו עבירה על החוק שתלמידים נעדרים שנתיים ושלוש שנים, ובסוף מגיעים לבית הספר בטקס ומקבלים תעודת בגרות".

תוך כדי דיון התברר שהשירות הבסיסי למניעת נשירה, קצין הביקור הסדיר (קב"ס), אינו עושה את תפקידו. עומר אבו-עסא, מנהל מחלקת החינוך במועצת אל-קסום, ציין שיש מחסור בקב"סים. "השכר נמוך, ההשקעה רבה יותר, אז הם מעדיפים ללכת להוראה", אמר אבו-עסא. "אנחנו לא מקבלים קב"סים כמעט, ואם מקבלים, מקבלים אנשים לא איכותיים".

לדברי אבו-עסא, גם כשהקב"סים מגיעים לבית ספר, המנהלים לא נותנים להם לעשות את העבודה. "העברנו למשרד החינוך תלונות על יחס מנהלים כלפי קב"סים. הקב"ס אמור לספור ילדים ולראות יומנים. המנהלים לא רוצים את זה כי זה פוגע להם בתקנים… לא יכול להיות שיש 30% נשירה ומערכת החינוך ממשיכה לעבוד כרגיל".

לפי אבו-עסא, הדיווח על נוכחות תלמידים הוא "בלוף". מרגע שמשרד החינוך ספר תלמיד בכיתה י"א לצורך חישוב הזכאות לבגרות, חשף אבו-עסא, למנהל אין אינטרס למחוק אותו מהמצבת מטעמי תקציב. "התלמיד יכול להיות נושר שנה וחצי עד סוף י"ב, ולקבל תעודת סיום. אף אחד לא בודק את זה בפועל".

אבו-עסא התריע מפני פגיעה בתלמידים מכפרים בלתי מוכרים, המובילה לנשירה. מנהלי בתי ספר בישובים מוכרים, סיפר אבו-עסא, "עושים סלקציה" לתלמידים מישובים לא מוכרים. "להורי התלמיד אין פתרונות, אין להם ברירה והם משלמים מחיר על זה שהכפר שלהם בלתי מוכר", אמר אבו-עסא.

"מנהל המחוז לא רואה את החברה הבדואית ממטר"

מויאל החזיר את האחריות לראשי הרשויות. "אם המנהל משקר, צריך להעמיד אותו לדין", אמר מויאל. אל-אטרש ענה לו שהמשרד לא מתעניין בחברה הבדואית. "יש לנו מנהל מחוז שלא רואה את החברה הבדואית ממטר", הוא אמר.

לא הגיע לבקר. שר החינוך, יואב קיש (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

ח"כ וליד אל-הוואשלה (רע"מ) הצטרף לביקורת. "מנהל המחוז צריך להיות כאן, ולתת את הדין על מה שקורה בחברה הבדואית", אמר אל-הוואשלה. אבל האחריות עולה גבוה יותר. "השר נבחר לפני חצי שנה ולא הגיע לחברה הבדואית בכלל. המנכ"ל גם לא".

אל-הוואשלה הזכיר כי במוסדות החינוך קיימת הזנחה, כפי שצוין בנייר עמדה שהגיש פורום דו קיום בנגב לוועדה לקראת הדיון. התשתיות רעועות, ההסעות לא בטוחות, "וכל פעם משרדים ממשלתיים ממציאים סיפורים לכך שלא מחברים בתי ספר לחשמל".

חגית בן-סימון, מתכללת פעולות אגף שח"ר במחוז הדרום במשרד החינוך, טענה שהמחוז מוביל תהליך בקרת נשירה מהגן ועד כיתה י"ב, וכל ילד שנעדר 60 יום, נרשם כנגרע. "לא נטאטא מתחת לשטיח", אמרה בן סימון. לדבריה, בשש השנים האחרונות עלו שיעורי ההצלחה בבגרות בכיתות מב"ר ואת"גר, והופעלה תוכנית למניעת נשירה בכיתות ט'. "זה בוער בנו", אמרה נאטור-חאפי ממשרד החינוך.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אברהים אבו לקימה, יו"ר ועד ההורים בביר הדאג', לא התרשם מהנתונים המעודדים לכאורה. "אצלנו יש שיתוף פעולה מלא בין המנהלים, הרשויות, ומשרד החינוך להעלמת נתוני תלמידים", אמר אבו לקימה. "המשרד לא פיטר אף פעם אפילו מנהל אחד". לדבריו מדובר ב"פשיעת חינוך".

סולטאן אל-קרעאן, ראש מחלקת החינוך בכסיפה, חשף גם הוא את היעדר המענים בכפרים הבלתי מוכרים. כסיפה, הוא סיפר, קולטת כ-3,000 תלמידים מהכפרים הלא-מוכרים לתוך מערכת חינוך שלומדים בה 10,000 תלמידים. "אלו שטחי הפקר שאין שם שום רשות מוניציפלית, אין לי שום כתובת", אמר.

ילדים כבני ערובה

ד"ר שראף חסאן, יו"ר ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי, טען שראוי להקים ועדת חקירה ממלכתית לטיפול בנשירה. חסאן הודה שלרשויות המקומיות יש אחריות רבה לנשירה והן חייבות להשתפר, אבל אחריות המשרד החינוך גדולה יותר. "לא הוגן להטיל על המועצות האזוריות הבדואיות את כל האחריות על עשרות אלפי ילדים בכפרים הלא מוכרים", אמר חסאן. "הן (הרשויות) ברמה סוציו-אקונומית חלשה, אין להן יכולת להתמודד". בידי משרד החינוך השליטה על התכנים, על כוח ההוראה, על ההדרכה ועל היבטים נוספים, ולכן, לדבריו, אחריותו גדולה הרבה יותר.

חסאן ציין שהמדינה משקיעה סכומי עתק בהסעת תלמידים מהכפרים הלא-מוכרים ליישובים המוכרים, רק כדי למנוע הקמת מוסדות חינוך בכפרים האלה. הילדים, אומר חסאן, "מוחזקים כבני ערובה בשירות מדיניות התכנון".

הכפר הלא מוכר ראס ג'ראבה, ברקע דימונה (צילום: אורן זיו)

מהדיון עלתה תמונה מייאשת: תלמידים מבתים הסובלים ממצוקה כלכלית עמוקה אינם מוכלים במערכת ענייה במשאבים. במקום לטפל בשאלות היסוד – שיפור איכות ההוראה והתשתיות האנושיות והפיזיות – המערכת עוסקת בפתרונות נקודתיים כמו שיפור של הזכאות לבגרות. משרד החינוך יכול לתלות את הקשיים בגורמים בקהילה הבדואית, לדוגמה, מינויים במערכת החינוך מטעמים שבטיים או יחס שמרני לתלמידות, או בכשלים ברשויות המקומיות ובהנהגה שלהן. אולם הזעקה של נציגי הרשויות מוצדקת. המשרד אינו ממלא את תפקידו כגורם בעל העוצמה, הנוטל מנהיגות, מסמן יעדים לשינוי מקיף ודוחף בעקביות למימושו.

המשרד מפלה בהקצאת השירותים לחברה הבדואית, לדוגמה בהקצאת גנים ומעונות יום, ואף בחינוך המיוחד. תמונת הפערים בהישגים ברורה. שליש מהצעירות ורבע מהצעירים בחברה הבדואית הם חסרי מעש, בוגרי מערכת החינוך בחברה הבדואית לא משתלבים באופן סביר בשוק העבודה או באקדמיה. ביקורת מבקר המדינה על פעילות הרשויות למניעת נשירה הביאה לשינויים מוגבלים, אך לא למפנה.

"תוכניות למניעת נשירה" אינן יכולות להצליח, כי הנשירה בחברה הבדואית היא בעיה מערכתית רב-שנתית, רב-ממדית, עמוקה וכואבת. תוכניות מעמיקות לשיפור מערכתי אינן מונחות על השולחן, וב"תוכניות החומש" יש בעיקר תוספת משאבים, שהן במידה רבה "עוד מאותו דבר".

החינוך הבדואי, פריפריה בתוך פריפריה, ממוקם בתחתית סולם העדיפויות של מקבלי ההחלטות. אם, כפי שאומר ח"כ אל-עטאונה, "המשילות מתחילה בחינוך", ניתן להעריך כי בנסיבות הנוכחיות משילות אינה צפויה להתפתח, ולעומת זאת הקשיים עלולים להיערם, התסכול עלול להצטבר, והאלימות עלולה לגאות.

שמוליק דוד הוא יועץ לשינוי מדיניות בשתיל – הקרן החדשה לישראל