פעילים ערבים: למרות האכזבה, הבריחה איחדה את הפלסטינים
השמחה שרבים בציבור הערבי-פלסטיני בישראל חשו לאחר בריחת ששת האסירים התחלפה בצער לאחר תפיסת ארבעה מהם. ובכל זאת, טוענים שם, האהדה לאסירים הבורחים מוכיחה את הסולידריות בין הפלסטינים משני צידי הקו הירוק
בחמש היממות שחלפו בין הבריחה של ששת האסירים הפלסטינים בתחילת השבוע ובין התפיסה של ארבעה מהם בשבת לפני בוקר, התחושה ברחוב הערבי-פלסטיני בישראל היתה של התרוממות רוח, גאווה ושמחה. ברשתות החברתיות או בשיחה עם אנשים ברחוב אפשר היה לראות הערצה גדולה למה שעשו האסירים ולחוש תחושה של אופוריה וניצחון. התחושות האלה הפכו לעצב ומפח נפש, לאחר תפיסתם של ארבעה מהם, במיוחד תפיסתו של האסיר זכריא זביידי, שהפך לכוכב בעיני רבים, למרות שאולי לא היה המתכנן העיקרי של הבריחה.
גם אחרי התפיסה, רוב הציבור הערבי-פלסטיני בישראל דחה את הטענות שעלו בתקשורת הישראלית ואת ההצהרות של השר לביטחון הפנים עומר בר לב, כאילו בחברה הערבית סירבו לסייע לאסירים ודיווחו עליהם. מפלגות וארגונים פלסטיניים תיארו את הדיווחים האלה כניסיון ליצור קרע ומריבה בין הפלסטינים בגדה המערבית ובין בני עמם בתוך הקו הירוק.
הטענה שתושבים בנצרת דיווחו למשטרה על האסירים הוצגה כטענת כזב. אם אכן היה דיווח כזה, אמרו ברחוב הערבי, למה לא פרסמו את השיחה כמו שפרסמו את השיחה של נהג המונית, שדיווח שראה אנשים רצים בשדה ליד כלא גלבוע בליל הבריחה?
העובדה שהטענות הישראליות האלה באות חודשים ספורים לאחר אירועי מאי – אז ההפגנות למען ירושלים ומסגד אל אקצא איחדו את הישובים הערביים בתוך ישראל עם תושבי הגדה המערבית ועזה תחת סיסמה אחת – רק חיזקה את הרושם שיש כאן ניסיון מכוון ליצור סכסוך בין הפלסטינים בתוך ישראל לבין האחים שלהם מעבר לקו הירוק.
אם היינו שואלים אזרחים ערבים מה היו עושים אילו היו פוגשים את אחד האסירים הנמלטים, סביר להניח שהיו אומרים שהם היו עוזרים להם. ואם לא היו עוזרים להם בגלל החשש מההשלכות החוקיות של סיוע כזה, הם לא היו מדווחים עליהם למשטרה.
בקיצור, כמו במקרים רבים אחרים, התקשורת הישראלית גילתה עיוורון למציאות פשוטה: האזרח הערבי בישראל, אף שהוא שומר חוק, הוא חלק מעם אחר, שישראל נלחמת נגדו. בעוד שהיהודי הישראלי מזדהה עם כל יהודי או ישראלי בעולם, עליו להבין שהערבי בישראל הוא פלסטיני, שחי מולדתו, וטבעי שיזדהה עם עמו.
רוצים שהערבים יוכיחו נאמנות
"יש גישה מוזרה בישראל, בתקשורת, בפוליטיקה ובכל מקום: הם רוצים שהערבי ינסה להוכיח נאמנות תמיד, גם אם זה על חשבון הכחשתו של עמו", אומרת א.א, צעירה מאזור מצרת שדיברה בעילום שם מסיבות מובנות. "הם רוצים שהערבי יגיד על האסירים הפלסטינים שהם מחבלים, מדוע? כי הם נאבקו בכיבוש? לכל עם בעולם יש את הזכות להיאבק נגד מי שמנסה לכבוש את ארצו.
"הם אומרים שהבעיה שלהם עם האסירים האלה היא שהם הרגו חפים מפשע, ולכן האזרח הערבי צריך לתאר אותם כמחבלים. הריגת חפים מפשע אינה מקובלת, אנחנו לא תומכים בזה ולא נתמוך בזה, אבל האם זה חוק שחל על כולם? האם כל מי שהורג חף מפשע הוא מחבל בעיני ישראל? ובכן, מי הרג יותר ילדים וחפים מפשע, הצבא הישראלי או הפלסטינים הנאבקים בכיבוש?
"הזדהות עם האסירים הייתה תחושה טבעית. אצל כל מי שדיברתי אתו בערים הערביות ראיתי תחושת אושר, אבל זה לא אומר שאנשים היו מוכנים לעזור לאסירים, כי זו הפרה חמורה של החוק. אני חושבת שרוב האנשים מעדיפים להימנע מזה, ואני גם חושבת שהאסירים עצמם ידעו זאת ולא רצו לגרום לאנשים בעיות ביטחוניות, אחרת היו נכנסים יותר לערים ולכפרים במהלך הימים שהיו מחוץ לכלא. זה היה אפשרי מבחינה טכנית, אבל הם לא לקחו את הסיכון".
חיזוק לעמדה הזו נתן עו"ד רסלאן מחאג'נה, המייצג את מחמוד עארדה, אחד משני הבורחים שנתפס בנצרת. לאחר שנפגש עם עארדה הוא אמר ששני האסירים לא ביקשו עזרה או אוכל בנצרת, איש מתושבי נצרת לא הסגיר אותם, והם נתפסו במקרה. לדבריו, הבורחים לא נכנסו לכפרים הערביים אלא עברו לידם כי ידעו איזה מחיר עלולים לשלם מי שיסייע להם ולא רצו לסבך אף אחד. מי שעזר להם לא ידע מיהם. לדברי עו"ד מחאג'נה, לאסירים הבורחים היה טרנזיסטור ולכן הם ידעו על הסולידריות וההערצה שזכו לה בארץ ובעולם, כולל בתוך הקו הירוק, וזה מאוד החמיא להם.
"ההישג הגדול ביותר של הבריחה הוא שהיא החזירה את סוגיית האסירים למקומה הטבעי", אומר הפעיל הפוליטי לואי ח'טיב. "הנושא הזה הוסתר במשך שנים רבות, ועכשיו הוא חוזר והופך לנושא מרכזי".
ח'טיב מודה ש"היו לנו תקוות שהם יצליחו להגיע למקומות בטוחים", אבל בכל מקרה הסולידריות העממית של הפלסטינים בתוך הקו הירוק עם הבורחים היתה מאוד ברורה. "ראינו את זה ברשתות החברתיות ובכל מקום", אומר ח'טיב. "האנשים בחברה שלנו היו מוכנים להגן על האסירים האלה. בנצרת ראינו שלטים שעליהם נכתב: 'אם היינו יודעים ששאתם מגיעים לנצרת, היינו מכסים את האדמה בפרחים'". גם ח'טיב העריך שהאסירים לא ביקשו עזרה כדי לא לסבך אנשים.
ח'טיב מאשר כי העם הפלסטיני כולו ראה באסירים אלה גיבורים. "העם שלנו תמיד מחפש גיבורים, ואנשים ראו באסירים אלה גיבורים. שמענו את זה בכל בית קפה ובכל מקום. ראינו על כולם את תחושת השמחה והגאווה. ראינו גם את תחושת האכזבה ממעצרם של ארבעה מהם."
ח'טיב לא שולל לחלוטין אפשרות שהיו מי שדיווחו על האסירים. "ייתכן שאנשים מעטים דיווחו עליהם, אנשים מהסוג הזה נמצא בכל עם, ולא רק בחברה שלנו, אבל רוב האנשים היו מוכנים לחבק אותם או לפחות להניח אותם במנוחה", אומר ח'טיב.
הוכחה לכך שהשלטונות בישראל הבינו את מידת האהדה לאסירים, ח'טיב רואה בעובדה שהאסירים הועברו לבתי חולים בסתר. "ישראל ידעה שאם היא תעביר אותם בגלוי לבית חולים, יתאספו לידו מאות או אלפי פלסטינים אזרחי ישראל שיתמכו בהם ויפגינו עבורם, כפי שקרה בבית המשפט בנצרת", אומר ח'טיב.
ח'טיב מעריך שישראל תימנע מגרימת מותו של אחד האסירים שנתפסו, משום שהוא עשוי להפוך לאייקון ומותו עלול לעורר אינתיפאדה. מאותה סיבה הוא חושב שישראל לא תסתער על מחנה הפליטים ג'נין בחיפוש אחרי האסירים שעדיין לא נתפסו. סוגיית האסירים, טוען ח'טיב, הצליחה לאחד את כל הפלגים הפלסטינים ואת העם הפלסטיני. לכן הוא מעריך שלשביתת הרעב של האסירים, שאמורה להתחיל ביום שישי הקרוב כדי לשפר את תנאיהם, תהיה תהודה גדולה יותר משביתות קודמות.
"האירוע הזה לא רק החזיר את נושא האסירים למרכז העניינים, אלא גם החזיר את הסוגיה הפלסטינית למרכז העניינים", אומר הפעיל הפוליטי הצעיר חוסיין מריסאת. "הסולידריות עם האסירים בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל היתה דומיננטית מאוד, והיא מאשרת את הקשר ההיסטורי, הנפשי והרגשי בין בני העם הפלסטיני", הוא טוען.
מריסאת מתח ביקורת על התקשורת הישראלית. "פחות מרבע שעה לאחר מעצר האסירים, ואפילו לפני החקירה, התפרסמו בתקשורת חדשות מגוחכות על שיתוף הפעולה של מה שהיא (התקשורת הישראלית, ב"ז) מכנה 'ערבי ישראל' עם כוחות השב"כ והמשטרה ועל כך שהם סירבו לספק להם מזון", אומר מריסאת.
לדברי מריסאת, הטענות האלה על שיתוף פעולה מצד הפלסטינים בישראל "נועדו להסתיר את כישלון שירותי הביטחון בנושא בריחת האסירים, ולהסתיר את כישלון המדינה בהרחקת החברה הערבית מזהותה הפלסטינית. זה ניסיון לזרוע זרעים של סכסוכים בין בני העם האחד. התקשורת הישראלית ניסתה בהתמדה לשווק את דמות 'הערבי הטוב', שמשתף פעולה עם הממשלה ומציירת אותו כ'גיבור', כאילו טבעי ומובן מאליו שהערבי הזה יתנגד לחופש הלגיטימי של העם שלו ויזדהה עם 'המדינה היהודית' שמדכאת אותו ואת עמו. זה מגוחך".
לפי מריסאת, מבצע הבריחה המוצלח של האסירים קירב את הערבים הפלסטינים בתוך בקו הירוק לזהותם האמיתית. מצד שני, התקשורת הישראלית הדגישה, כמו תמיד, שהיא חלק ממערכת גזענית ומסיתה, המטעה את דעת הקהל היהודית ומנסה להטעות גם את דעת הקהל הערבית.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן