newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פח'רי אבו דיאב הרגיז את עיריית ירושלים, אז היא הרסה לו את הבית

המתנחלים ועיריית ירושלים שמו עין על שכונת אל-בוסתן בסילוואן כדי לשחזר בה את "גן המלך" מימי התנ"ך. אבו דיאב, תושב השכונה, גייס את העולם נגד התוכנית. עכשיו, רגע לפני הבחירות המקומיות, הדחפורים עלו על ביתו

מאת:
בעוד הורסים את ביתו, פח'רי אבו דיאב עמד על גג בית סמוך והתראיין בעד אי-אלימות. דחפור הורס את ביתו של אבו דיאב בשכונת סילוואן, 14 בפברואר 2024 (ג'מאל עווד / פלאש 90)

בעוד הורסים את ביתו, פח'רי אבו דיאב עמד על גג בית סמוך והתראיין בעד אי-אלימות. דחפור הורס את ביתו של אבו דיאב בשכונת סילוואן, 14 בפברואר 2024 (ג'מאל עווד / פלאש 90)

שבועיים לפני הבחירות המוניציפליות ובאמצע מלחמה, עיריית ירושלים הרסה את בית משפחת אבו דיאב באל-בוסתן שבסילוואן לאחר 15 שנים של מאבק עיקש שניהלו המשפחה, השכונה, פעילים והקהילה הבינלאומית במאמץ למנוע את ההריסה.

"ממשלת השינוי" הכפילה את קצב הריסת הבתים במזרח ירושלים

מה היה דחוף לעיריית ירושלים להרוס את הבית דוקא עכשיו? בכל יקום נורמלי, ראש העירייה והמועמד המוביל להיבחר מחדש היה עושה הכל כדי לדחות את ההריסה לפחות עד לאחר הבחירות. אבל מה אכפת למשה ליאון, שרץ עם הסלוגן "היחיד שדואג לכולם", מהתושבים הפלסטינים המהווים "רק" 40% מתושבי העיר. קמפיין הבחירות שלו לא רק מתנהל כאלו אינם קיימים, אלא שהוא מקווה שההתעמרות בהם תשתלם לו בקלפי. זו ירושלים שלו ושל הסובבים אותו.

בעולם נורמלי, ירושלים היתה צריכה לשאת על כפיים את פח'רי אבו דיאב – מנהיג מסור, אמיץ וערכי שמטיף במשך שנים לאי אלימות ולשלום, וזאת למרות שהשלטונות והמתנחלים מתנכלים לו ולמשפחתו ללא הפסקה. הבית שנהרס הוא הבית שבו נולד ובו גידל את ילדיו.

במהלך השנים הבית הורחב כדי לענות על צרכי המשפחה הגדלים. בחצרו גדלו עצי פרי, שהושקו במי השילוח הזורמים בין הבתים בשכונה ובין העצים סבבו תרנגולות ובעלי חיים אחרים. גם שני טווסים טופפו בחצר הבית, מבטאים את חלומם של בני ובנות המשפחה לחיים טובים ליופי ולשאר רוח. יום אחד נעלמה הטווסה וזמן קצר לאחר מכן הטווס מת משברון לב. הסיפור על הטווס המיוסר עורר את השראתו של המחזאי סיני פתר, והוא קרא על שמו את המחזה הנוקב שלו "הטווס מסילוואן".

אבל בבית משפחת אבו דיאב חיו כל הזמן תחת איום ההריסה. ניסיונותיו של פח'רי לקבל היתר בנייה כדי לבנות את ביתו כחוק על אדמתו נדחו פעם אחר פעם. זה היה גם גורלם של כל שכניו, כמאה משפחות נוספות, בשכונת אל-בוסתן שבסילוואן.

פח'רי ושכניו לא נואשו מלהסדיר את מעמדם החוקי של בתיהם. פעמיים התארגנו, אספו כסף, והשקיעו שנים של עבודה עם מתכננים ואנשי מקצוע, שבסופן הוגשו לעירייה תוכניות מסודרות. אבל למרות שהתוכניות עמדו בכל תנאי הסף הנדרשים, הן נדחו בכל פעם בתירוצים מתירוצים שונים. כך, באופן דומה, נהרסו השבוע גם שתי יחידות דיור באל-ולאג'ה בדרום העיר. גם שם התושבים עשו ועושים הכל להסדיר את בתיהם, אבל לשווא.

לא איבד את האופטימיות. פח'רי אבו דיאב עם נכדו על רקע ביתו ההרוס (צילום: באדיבות פח'רי אבו דיאב)

לא איבד את האופטימיות. פח'רי אבו דיאב עם נכדו על רקע ביתו ההרוס (צילום: באדיבות פח'רי אבו דיאב)

בחזרה לאל-בוסתן. שום דבר לא היה יכול לעמוד בפני תוכניות העיריה והמתנחלים להפוך את השטח המאוכלס בצפיפות במשפחות פלסטיניות ל"גן המלך". עוד פיקציה מנשלת הנושאת לשווא את שם התנ"ך, את שם גנו של דוד המלך. אם כבר, ההקשר התנ"כי המתאים הוא משל "כבשת הרש", שנאמר על עושק בכוח השלטון שהתרחש במקום הזה.

כבר זמן רב ידע פח'רי שהמתנחלים ועושי דברם בעירייה סימנו אותו. האקטיביזם שלו היה לצנינים בעיניהם והם לא הסתירו זאת. מדינות רבות, ובראשן ארצות הברית, התערבו למענו. במשך 15 שנים האמריקאים הצליחו לעצור את ההריסה, ואלו דווקא עכשיו, כשישראל תלויה בארה"ב יותר מבכל זמן אחר, בעיריית ירושלים ובממשלת ישראל החליטו להרוס ויהי מה. כשהגיע צו ההריסה האחרון יותר מנרמז לו, כי תשומת הלב הבילאומית שהצליח לעורר בעניינה של קהילת אל-בוסתן היא זו שסימנה אותו כמטרה.

ההריסה של ביתו של פח'רי היא דוגמה מאלפת לאינטרסים מקודמים שהנהגת המדינה מקדמת בימים אלה. הנשיא ג'ו ביידן מדבר על שתי מדינות, ונתניהו מעמיק את האפרטהייד. ארה"ב מטילה סנקציות על מתנחלים, שגירשו כמה רועי צאן, אבל הגירושים הגדולים של פלסטינים מתבצעים בחסות המלחמה מבלי שמישהו ייתן עליהם את הדין.

ביום ההריסה, פח'רי עמד על גג של בית שכן וצפה במשך שעות בהרס ביתו. קשה להבין איך עמד בזה. ממקומו על הגג, המשיך להסביר ולהתראיין כל אותו הבוקר באותם שקט וחוסן פנימי שמאפיינים אותו תמיד. "לא איבדתי את האמונה שלי בשלום ובמאבק לא אלים", אמר לפעילים ולעיתונאים שהצטופפו סביבו כשהבולדוזר רועם ברקע ועוד קיר קורס תחתיו, "אבל הצעירים, מה יהא עליהם? במה נותר להם להאמין?".

יהודית אופנהיימר היא המנכ"לית של ארגון "עיר עמים"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf