newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פורצת גבולות: המוזיקאית הפלסטינית שעורגת ללבנט של פעם

ההשראה לתקליט החדש של הָיָא זעאתרה היא הסבתא-רבתא שלה, שנולדה בדמשק, עברה לחיפה והתיישבה בנצרת. זעאתרה יוצרת אמנות מודעת, נשית, שקוראת תיגר על גוונים רבים של דיכוי. ראיון

מאת:
הָיָא זעאתרה (צילום: מריה זרייק)

שרה על האבסורד הגיאו-פוליטי המגדיר את המציאות של מיליוני פלסטינים וערבים. הָיָא זעאתרה (צילום: מריה זרייק)

בפעם הראשונה שהזמרת והמוזיקאית הפלסטינית הָיָא זעאתרה שרה על גבולות והבטחות, המילים שלה היו כובשות וקולה מצמרר. הנושא של השיר שלה, "גבולות והבטחות", היה מוכר להפליא לפלסטינים רבים החיים בישראל, ועם זאת קשה לעיכול: שני נאהבים בלבנט הקטן יחסית, שגבולות מפרידים ביניהם, האחד בישראל והשני בסוריה או בלבנון.

רחוק, אף שאתה קרוב

אותו הים והחוף

אותו האוויר והרוח

לא בדיוק באותו הכלוב

אותה ציפור פצועה

כמעט עשור חלף מאז, וזעאתרה לא הפסיקה לשיר על האבסורד הגיאו-פוליטי המגדיר את המציאות של מיליוני פלסטינים וערבים בלבנט.

השירה הנעימה של זעאתרה, מוזיקאית אוטודידקטית וארכיטקטית, נעה בין הטונים המפתים של  סועאד מאסי האלג'יראית והתום של ג'וני מיטשל. הסגנון שלה נובע מצלילי געגועים של פולק המתמזגים בשלמות עם סולמות מוזיקליים ערביים, המפעפעים בערים שגידלו אותה: נצרת, שם נולדה, וחיפה, בה היא חיה כבר כמעט עשור.

המילים האמיצות והלחנים הייחודיים של זעאתרה מופיעים גם באלבום האחרון שלה, "רהאוואן", שהוציאה באביב האחרון ושאת כל שיריו כתבה והלחינה. האלבום נקרא על שמה של הסבתא-רבתא שלה, נָזירה רָהאוואן, שנולדה בדמשק ב-1890, עברה לחיפה, התיישבה בנצרת ומתה בשנות השבעים של המאה שעברה.

זעאתרה נתקלה במקרה בדרכון הפלסטיני של רהאוואן אחרי מותה, והיא, זעאתרה, עזרה למשפחתה להשליך את החפצים שלה. זעאתרה היתה המומה: זו היתה הפעם הראשונה שהחזיקה מסמך רשמי שהשם "פלסטין" כתוב עליו, והיא הרגישה "כאילו היא מחזיקה אוצר".

"האישה הזו הקסימה אותי, האופי שלה, היכולת שלה לעבור באופן חופשי בין דמשק לכאן, וכמה זה רחוק מהמציאות שלנו היום", היא אומרת. "זה הוביל אותי לעסוק ברעיון של מעבר כל כך נזיל, עם כל המשמעויות של חציית גבולות, ממשיים או אינטלקטואליים".

המוזיקה של "רהאוואן" ממלאת את החלל שבין המציאות של זעאתרה ובין זו של הסבתא-רבתא שלה והיא מחווה לנשים הערביות באזור, במיוחד הפלסטיניות. זעאתרה שרה על הנשים שבעבר היו מסוגלות לנוע באופן חופש בלבנט, כמו גם על סבתה המנוחה שהיתה קרובה אליה, ועל אישתאר, אלת האהבה העתיקה של מסופוטמיה.

"מה שיפה אצל נזירה, אצל סבתי בסימה, ואצל המשפחה שלי, הוא שזו היתה יחידה מטריארכלית, שלנשים האלה היה תפקיד מרכזי בה".

"אני לא זוכרת באיזה שלב בחיים שלי הבנתי שאנחנו חיים במצב לא-נורמלי ולא-טבעי", היא ממשיכה. "נעקרנו מהקשר ההדדי למרות שיש לנו תרבות משותפת, תקשורת, אהבה וקשרי משפחה. לגבולות אין הגיון, במיוחד כאשר כופים אותם באלימות וכאשר הכוונה היא תמיד למחוק את הזהות (של הפלסטינים) באופן שיטתי".

אולם מאז שכתבה את שירה "גבולות ותקוות" ב-2015, זעאתרה התחילה "לראות את הארץ הזו באופן רחב יותר, משום שרכשתי יותר ידע והתבגרתי, כך שהתחלתי להסתכל על הדברים אחרת. הבנתי שהסביבה הטבעית שלנו היא הלבנט, וכל החלוקות הלא-הגיוניות, הפוליטיות והאלימות הכולאות אותנו במקום מסוים, מגבילות את חופש התנועה שלנו ומשפיעות על הזהות שלנו".

תהליך של התהוות

הקריירה האמנותית של זעאתרה מבטאת התקדמות ברורה מאז שהתחילה לשיר, מלווה את עצמה על גיטרה. אנשים נמשכו אליה הודות למילים היפות שכתבה ולזהות שלה כאישה פלסטינית צעירה ועצמאית, הכותבת את השירים שלה, יחד עם הסגנון הייחודי והנגינה השוטפת שלה על גיטרה.

"זה היה תהליך של התהוות", אומרת זעאתרה. "דיברתי על עצמי בתוך החברה שלי ואיך אני מרגישה להיות חלק מהחברה הזו, על הזהות שלי וכיצד היא נתפסת".

זעאתרה התחילה את הקריירה המוזיקלית שלה בשיר "מניקור" באלבום המכונן "ע'אני ען אלתעריף" ("מיותר לדעת"), שהפיקה לפני שמונה שנים קבוצה של אמנים פלסטינים בעלי השפעה. השיר נכלל גם בסדרה "בית הספר רוואבי לבנות" בנטפליקס.

זעאתרה צללה עד מהרה לקהילה המקומית בעת שהיתה שותפה להקמת "אלזם", פרויקט ללא מטרות רווח שנועד להעצים את סצנת המוזיקה המחתרתית בין 2016 ל-2020. הלחנים והמילים שלה לוקחים את המאזינים למסעות רגשיים עמוקים, מזמינים לפינות הכי אישיות בכוח הנשמה הלבנטינית הצבעונית שלה, בעודה קוראת תיגר על הגבולות של השאלות החברתיות, הפוליטיות והמגדריות בסביבה הקרובה אליה.

הָיָא זעאתרה מופיעה בפטוש בחיפה (צילום: היבא חוטבא)

מה שמזין את המוזיקה של זעאתרה הוא קריירת המחקר האקדמי שלה. היא השלימה לימודים לתואר שני בטכניון, שם התמקדה בהחייאת המרחב האורבני הפלסטיני בחיפה וחקרה תפיסות של עיר, מקום, תרבות וזהות. "חומר הרקע שהייתי צריכה לקרוא כדי להשלים את המחקר שלי פקח את עיניי וגרם לי להבין מה אנחנו מרגישים כל הזמן", אומרת זעאתרה.

בזמן מגפת הקורונה, זעאתרה גם לקחה קורסים שארגן "אל-קווס", ארגון חברה אזרחית הפועל למען גיוון מיני ומגדרי בחברה הפלסטינית, ובכך נחשפה לקהילת שוליים, שפתחה בפניה עולמות חדשים שלא הכירה קודם.

"אני באה מעולם המתמקד בחללים ובחפצים וכיצד אנחנו מבינים אותם", אמרה זעאתרה בהתייחסה לקריירה שלה בארכיטקטורה ובתכנון אורבני. "כשבאים מהרקע הזה, פשוט בלתי אפשרי להתעלם מגבולות ולהתעלם מהריסות בתים ואיזה מבנים בונים שם. תהליך ההתהוות התפתח אצלי עם הזמן ואפשר לי לראות את המציאות דרך האלמנטים האלה".

אמנות במציאות דכאנית

בחודש שעבר נאלצה זעאתרה לבטל קונצרט ברמאללה בגלל הסגר על מחנה הפליטים שועפט במזרח ירושלים ובגלל פלישות צבאיות קטלניות ועימותים בין כוחות ישראליים ובין חמושים פלסטינים בשטחים הכבושים. היא אומרת שקשה לה אפילו לחשוב על הופעות בזמן שאירועים אלימים כאלה מתרחשים.

"היה לי מגוון רגשות סביב העניין", היא מסבירה. "בהתחלה, הרגשתי שזה רגיל (לבטל) כי זו המציאות שלנו, וזו טרגדיה כשלעצמה כי אנחנו לא אמורים להרגיש שזה רגיל. (אבל) ניסיתי להסתכל על עצמי מזווית רחבה יותר ולחשוב על מוזיקאים שלא חיים כאן וכמה אבסורדי יהיה מבחינתם לבטל קונצרט בגלל אלימות כאן, וגם כמה אבסורדי לחיות תחת כיבוש קולוניאלי מלכתחילה".

זו לא היתה הפעם הראשונה שזעאתרה נאלצה לבטל הופעה. למעשה, אלה הן דילמות שהיא ואמנים פלסטינים אחרים נאלצים להתמודד איתן בעודם מנסים לאזן בין תכנון קונצרטים וקידום העבודה שלהם מצד אחד, ובין העמידה מול הסיטואציה הדכאנית שהם חווים יחד עם פלסטינים אחרים מצד שני.

"האם זה הזמן הנכון להודיע על מסע הופעות עם האלבום החדש שלי",  מציבה זעאתרה שאלה, שאמנים מקומיים רבים נאבקים איתה. "כל הזמן קיימת החשיבה הזו כיצד למצוא לנו מקום בתוך סיטואציה נתונה, כחלק מהעם שלנו, שחי באותה מציאות של כיבוש".

בנוסף לשליטה הישראלית, בחודשים האחרונים כמה אמנים נאלצו לבטל הופעות בגדה המערבית ובירושלים אחרי שנתקלו באיומים מצד קבוצות פלסטיניות שהביעו התנגדות לזהותם של כמה מהאמנים ולשירים שלהם על מיניות ודת. בחודש אוגוסט, זמר הפופ הפלסטיני בשאר מוראד, שלא מסתיר את היותו הומו, מופיע כבר יותר משנתיים ללא כל הפרעה, נאלץ לבטל קונצרט ברמאללה אחרי שבריונים תקפו את המקום שבו היה אמור להופיע.

כאשר היא נשאלת על התקפות כאלה, הבאות מתוך הקהילה, זעאתרה אומרת שקשה מאוד לחזות בהן. "באופן אישי, זה מאוד מתסכל", היא אומרת. "קחי אותי לדוגמה: התשוקה שלי להיות אמנית באה במידה רבה מתוך רצון להוסיף גיוון לחברה שלי, להוסיף משהו חדש, לדבר על המצב שלנו, ולבנות מרחב בטוח באמצעות השירים שאני כותבת כדי שאנשים יתחברו אליהם, ישאלו שאלות ויתמודדו עם מה שהם מתמודדים. זה סיוט כאשר מגיעות תגובות אלימות בדיוק מהמקום שאתה מנסה לתרום לו".

למרות הדעות הקדומות החברתיות האלה, זעאתרה מדגישה כי "חשוב מאוד להבהיר שתגובת הנגד שאנחנו חווים היא תוצאה ישירה של הכיבוש הקולוניאלי וחלק מתהליך 'טבעי' המתרחש כאשר אנחנו חיים את המציאות הזו".

זעאתרה מאמינה שתגובות הנגד הפלסטיניות האלה התחילו להתעצם אחרי אירועי מאי 2021. היא מתארת את זה כתהליך של פעולה ופעולת-נגד. "בכל פעם שיש ניסיונות למחוק את הזהות הפלסטינית שלנו, יש קבוצות (בחברה) שנאחזות בזהות הזו עוד יותר חזק על ידי כך שהן פועלות באלימות נגד פלסטינים שלא מתאימים להגדרות שאותן קבוצות נותנות לזהות הזו".

כשהיא נשאלת כיצד פלסטינים יכולים להתגבר על האלימות הפנימית הזו, זעאתרה עונה שהניסיונות למצוא תשובות גורמים לה לנדודי שינה. "אנחנו חייבים להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב ולא להיכנע לקולות שמנסים לדכא אותנו, ואני מתנגדת להם בכל צורה אפשרית", היא אומרת. "באופן מעשי, אנחנו צריכים לעבוד יותר דרך ארגוני חברה אזרחית וחוקרים כדי להתאחד, ליצור מודעות לאופן שאנחנו מתמודדים בו עם השאלה הזו ולראות את התמונה הרחבה".

קולות נשיים תמיד מביאים משהו חדש

אל מול האיומים המרובים האלה, זעאתרה מאמינה שחיוני שהפלסטינים, במיוחד נשים פלסטיניות, יביעו את עצמם בכל תחומי החיים. "קולות נשיים תמיד מביאים משהו חדש", היא אומרת. "כאשר אני מעבירה סדנה בארכיטקטורה, אני תמיד אומרת ששום גבר לא יכול לעולם להבין מה אישה מרגישה כאשר היא הולכת לבד בלילה באזור או ברחוב מסוים. אנחנו חווות את המרחבים, את הפוליטיקה ואת הכל באופן שונה מבחינה רגשית, ולכן חשוב לדבר על זה ולהקשיב לזה, אף אחד לא יכול לתאר את זה יותר טוב מאיתנו".

זעאתרה גילתה מידה רבה של תמיכה ועידוד אצל אמניות אינדי פלסטיניות ותחושה של בניית מרחב תוסס, שיכול לגרום להן להרגיש שהן לא לבד ולא פועלות בחלל ריק. "הניסיון שלנו בעולם ובתעשיית המוזיקה שונה מהחוויה הגברית, ולכן חשוב לא פחות שאנשים ידברו וישמעו עליו", היא אומרת.

באותה רוח, זעאתרה משבחת את הגישה העצמאית שמגלות נשים פלסטיניות רבות בעת שהן יוצרות אמנות, אפילו בצל מחסור במשאבים מקומיים. "עצמאות מאפשרות חירות במה שאת יכולה לומר. מלבד הצנזורה העצמית שלך, הגורמת לך לתהות אם את יכולה לשיר על נושא זה או אחר", היא אומרת. "העצמאות הזו מאפשרת לתוכן כזה להתקיים, תוכן שנוגע בנו, מדבר עלינו ונראה כמונו".

החירות ותחושת העצמי ניכרות ומשתקפות באלבום של זעאתרה. שיר הפתיחה, ששמו גם הוא "רהאוואן", מבוסס על סגנון של מוזיקת עממית פלסטינית, בליווי גיטרה חשמלית. השיר השני, "אלוּלי" ("אמרו לי"), נוגע בערכים החברתיים שחברה פטריארכלית ודכאנית מנסה לכפות על נשים בתוך מציאות קולוניאלית – חוויה המהדהדת אצל נשים פלסטיניות וערביות רבות.

ב"פלוּמריה" אפשר לשמוע את קולם המקרקש של צמידים – הצמידים של סבתה המנוחה של זעאתרה, תכשיטים מסורתיים המכונים מבארין, שהזמרת ירשה ממנה. זו מחווה יפה והולמת לזיכרונות הילדות של זעאתרה, מחווה המכבדת את הנשים שנותנות לה השראה עד היום.

ורה סג'ראווי היא עורכת וכותבת במגזין 972+, שם פורסמה הכתבה במקור. היא שימשה קודם לכן כמפיקה ברדיו, טלוויזיה ואון-ליין בבי-בי-סי ובאל-ג'זירה. היא בוגרת אוניברסיטת קולורדו ואל-ירמוכ. היא פלסטינית החיה בחיפה.

תרגם מאנגלית: מירון רפופורט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי

מחקר חדש בוחן איך קורה שתלמיד בזרם הממלכתי-דתי מתוקצב ב-18% יותר מתלמיד חילוני וב-42% יותר מתלמיד ערבי. האפליה, מגלה המחקר, היא לא רשמית, אבל סעיפי התקצוב מובילים אליה בהכרח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf