newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פוטנציאל פריחה או נוער בסיכון: יחס המורים לתלמידים מנציח פערים

מחקר שנעשה בבי"ס אליטיסטי מראה שהמורים נותנים לתלמידים תחושה ש"השמיים הם הגבול". לפי מחקר בבי"ס מקצועי, היחס לתלמידים כמעט הפוך. הגישות השונות האלה מרחיקות את הסיכוי לשוויון הזדמנויות

מאת:
ההסללה מתחילה מהפוטנציאל שהמורים מייחסים לתלמידים. ילדים בדרך לבית ספר (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

ההסללה מתחילה מהפוטנציאל שהמורים מייחסים לתלמידים. ילדים בדרך לבית ספר (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

כאשר ילדות וילדים מגיעים לגיל בית ספר, ההשפעה של בית ההורים והסביבה החברתית כבר מוטבעת בהם עמוק. לכן, בשלב זה, מי שיכול לקדם שוויון בין תלמידים מרקעים שונים אלה הם המורות והמורים בבתי הספר.

אלא ששני מחקרים, שהוצגו בכנס קדמה "הסללה במלמלה" שנערך לאחרונה, מלמדים שמערכת החינוך רחוקה מלהציע חוויה מתקנת. שני המחקרים, שבחנו זהות של המורות והמורים בבתי ספר אליטיסטיים וושל מורים ומורות בבתי ספר מקצועיים, חושפים הבדלים מהותיים, המשמרים את הפערים שהתלמידים מגיעים אתם מהבית.

בעוד אצל הילד מרקע עשיר מתקיימת המשכיות בין הבית לבית הספר, הילד מרקע עני נקרע לנוכח המתח בין הבית לבית הספר.

חשוב להדגיש: אין כאן דרישה לעצור את המתקדמים בשם שוויון ובינוניות כלשהם. ממש לא. יש כאן דרישה לאמפתיה: לחשוף את הכלים, שבעזרתם האליטה משמרת ומתחזקת את ההון התרבותי שלה מדור לדור, ולנתח את משמעות הדבר לקידום שוויון הזדמנויות במערכת החינוך.

המציאות מורכבת, והפתרונות מורכבים עוד יותר. אולם ללא דיון בהם לא נוכל לפתח "חינוך רגיש מעמדות".

מורים מצוינים לתלמידים מצוינים

את המחקר הראשון, על זהות המורות והמורים בבתי ספר אליטיסטיים, ערכה אילנית פינטו דרור, ראש התוכנית לחינוך יסודי במכללת אורנים, כחלק מעבודת הדוקטורט שלה בהדרכת פרופ' שושנה אביהו. המחקר פורסם באנגלית, וניתן להקשיב להרצאתה בכנס קדמה.

מתוך 20 המרואיינים במחקר, 15 הם בעלי תואר שני, ו-5 נוספים בעלי תואר שלישי. גם אם נכון שתואר אקדמי אינו מעיד בהכרח על מכלול תכונות המורה, ודאי שכל בית ספר היה מתהדר בצוות שכזה. בממוצע הארצי, רק 35 אחוזים מהמורים בישראל הם בעלי תואר שני ומעלה.

מחקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2018 מראה "שקיימת שונות גדולה בפריסת איכות המורים בין בתי הספר" בישראל: ככל שהתלמידים מגיעים מרקע חלש יותר, הם "מקבלים" מורים "חלשים" יותר במדדי האיכות שנבדקו.

תלמידי חטיבות ביניים ותיכון חוזרים ללימודים במתכונת מלאה, בית ספר בתל אביב, אפריל 2021. אילוסטרציה גיל גרטל (צילום: אורן זיו)

המשימה לאפשר שוויון הזדמנויות מוטלת על בתי הספר. בית ספר בתל אביב (צילום: אורן זיו)

כשהבית ובית הספר נפגשים

מרבית המורות והמורים בבית הספר האליטיסטי מגיעים מרקע דומה לזה של תלמידיהם. הם למדו באותו בית ספר, או מתגוררים באותה שכונת יוקרה. "יש לנו מחויבות מאוד גבוהה לאוכלוסייה שלנו, האליטיסטית", אמרה אחת המורות.

המחויבות האליטיסטית מתפרשת כשאיפה להביא את התלמידות והתלמידים להישגים לימודיים, לקדם מצוינות אקדמית ולטפח מיומנויות לומד עצמאי. בית הספר מתיישר במובן זה עם הדרישות של הורי התלמידים. "יש לזה [למוטיבציה ללמוד] בסיס חזק מהבית, בסיס שאני מכיר, גם אני גדלתי בבית שדוחף קדימה", העיד אחד המורים.

ההתאמה התרבותית בין הבית לבין בית הספר יוצרת "דבק רגשי" רב עוצמה, כפי שמסבירה פינטו דרור, המאפשר בתורו מרחב חברתי של אמון ונינוחות. במרחב כזה קל יותר למורים ללמד, ונעים יותר לתלמידים ללמוד. מסתתר כאן מכפיל כוח של הון תרבותי, המקל על התלמידים לעבור בין המסגרות התומכות זו בזו, הבית ובית הספר, תוך ששתיהן יחד משרתות את התלמידים ומסייעות להם בהתקדמותם.

פדגוגיה של ציפיות גבוהות

מרחב האמון מניב תפקודים גבוהים מצד המורים: "להיות מורה בבית הספר הזה, זה כמו להיות דבורה בין פרחים יפיפיים: מאבקת, מעבירה, שמה קצת משלה, לוקחת קצת מהם". נקל לדמיין את איכות השיעור, כאשר המורה נכנסת לכיתה עם תפיסה שכזאת.

ואכן, המורים הזכירו שימוש בדרכי הוראה איכותיות בהשוואה להוראה הפרונטלית "הרגילה": משימות למידה עצמאית מאתגרות, שימוש במעבדות ומרחבי למידה מגוונים, היענות לנושאים שמעניינים את התלמידים, דיוני עומק בנושאים ברומו של עולם, הרחבת אופקים, וכדומה.

הציפייה הברורה של המורות והמורים היא שהתלמידים יכולים, ולכן גם הם (המורים) יכולים. כך העידה אחת המורות: "אני מסתכלת על המורים, ורואה תעופה רגועה… אנחנו כל הזמנים מתנסים ולומדים פדגוגיות חדשות, תחושה שכל הזמן עפים ומתפתחים עם התלמידים".

אווירת "תפיסת עתיד"

מרכיב חשוב בארגז הכלים האליטיסטי הוא בתפיסת בית הספר כמוסד המכין לעתיד ללא גבולות. בפועל, המורות והמורים מתרגלים את התלמידים בקבלת החלטות וברפלקציה, תוך שהם מסייעים להם לבחור את עתידם הקרוב (מגמת לימוד בתיכון) והרחוק: הכנה לשירות בצבא, לאקדמיה ולשוק העבודה.

כבר בכיתה י' התבקשו התלמידים לבטא בכתב את חזון העתיד העצמי שלהם, ובשנים הבאות הם בחנו את מקומם בהתאמה לחזון זה. בכיתה י"ב הם תרגלו בדמיון מודרך את תפיסת העתיד שלהם לעשר שנים קדימה ויותר. הם גם התאמנו בעזרת סימולציות לראיונות המיון שמקיים הצבא.

מציירים לתלמידים תמונת עתיד חיובית. תלמיד בבית ספר בירושלים (צילום: ינותן זינדל / פלאש 90)

מציירים לתלמידים תמונת עתיד חיובית. תלמיד בבית ספר בירושלים (צילום: ינותן זינדל / פלאש 90)

בשבוע שעבר כתבתי על בית הספר (שגם הוא משרת אוכלוסייה חזקה) שמפעיל מודל של חונכות אישית במקום כיתות החינוך. גם שם, אחד מתפקידי החונכות והחונכים הוא לסייע לתלמידים להגדיר יעדים אישיים ולרכוש כלים להגשמתם.

מלבד מיומנויות למידה וניהול עצמי, התלמידות והתלמידים רוכשים בבית הספר ידע רב על "כללי המשחק" של החברה הבוגרת, אמון ביכולתם לממש את שאיפותיהם, ומשמעות למאמצי הלמידה הנדרשים מהם בשלב הנוכחי.

"נוער בסיכון"

שום דבר מכל הטוב הזה אינו נופל בחלקם של תלמידות ותלמידים מרקע חברתי מוחלש. בכנס קדמה, לאחר ההרצאה על זהות המורים בבתי הספר האליטיסטים, הציגה מירית חייבי ברק את מחקרה על זהות המורים בבתי הספר המקצועיים. גם חייבי ברק היא דוקטורנטית בהדרכת פרופ' שושנה אביהו, וכתבתי בעבר על מחקרה בנוגע למנגנוני ההכחשה של ההסללה בישראל.

אם המורות והמורים בבית הספר האליטיסטי תפסו את התלמידים כפרחים, בעלי פוטנציאל צמיחה ושגשוג, הרי התפיסה הרווחת של המורות והמורים בבתי הספר המקצועיים היא של "נוער בסיכון". השימוש במונח הוא אינטואיטיבי, ולא נסמך על אבחנות קליניות רשמיות.

נוער בסיכון, על פי ההגדרה המקובלת, הם מי "שחיים במצבים המסכנים אותם במשפחתם ובסביבתם, וכתוצאה ממצבים אלו נפגעת יכולתם לממש את זכויותיהם על פי האמנה לזכויות הילד".

המצע (הבית והסביבה), שעליו גדלים ילדות וילדים אלה הוא חלש יותר, ומכאן תפיסת המורות והמורים לשמש כמגינים, מטפלים, מרפאים, מצילים וכדומה. מורה אחד דימה את עצמו לרב חובל המציל ספינה מטביעה.

פדגוגיה של "לפחות ש…"

די בזה כדי לראות את התהום הפעורה בין תפיסת המורים את תפקידם בשני בתי הספר שנחקרו. בעוד בית הספר האליטיסטי מהווה המשך ישיר של תרבות הבית, הרי בית הספר של התלמידים המוחלשים נלחם בסביבה ממנה מגיעים תלמידיו, ומשתדל להרחיקם ממנה ולהגן עליהם מפניה.

בעוד המורה האליטיסטי מחשיב ומטפח הישגים לימודיים, מצוינות אקדמית ומיומנויות לומד עצמאי, הרי המורה של המוחלשים מסתפק במעט שאפשר: "גם ככה הם לא יסיימו עם בגרות, אז לפחות שיהיו בני אדם".

לשאלת חייבי ברק מי הוא אותו "לפחות בן אדם"?, השיבו המורים: שיקום בבוקר, שיקבל מרות, שיחזיק עבודה יציבה, שלא יהיה נטל על החברה, שינהג בזולתו בכבוד. המעט שאפשר.

שלא יהיה ספק – המורות והמורים בשני בתי הספר אוהבים את תלמידיהם, מסורים ומחויבים לחינוכם, רואים את תפקידם במונחים של שליחות, ומשקיעים מאמצים רבים, מעבר לשעות העבודה, בשירות התלמידים. אולם נסיבות המציאות שבתוכה הם פועלים, "מושכים" אותם להתייחס אליהם אחרת.

להיות מודע לפערים. בית ספר ברהט (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

להיות מודע לפערים. בית ספר ברהט (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אופטימיות מול פרגמטיזם

ילד שגדל בסביבה עשירה גדל על קרקע טובה, ולכן יש לטפח אותו; ילד שגדל בסביבה ענייה גדל על קרקע חלשה, ולכן יש להגן עליו. מכאן שהציפיות מהילד הראשון הן גבוהות, מרחיקות ראות ומניעות לפעולה; בעוד הציפיות מהילד השני הן נמוכות ומצמצמות.

הילד האחד קולט סביבו אופטימיות לקראת העתיד: עוף גוזל לאן שבא לך (כמילות השיר של אריק איינשטיין). הילד השני קולט פרגמטיזם: תשיג את המינימום הניתן להשגה.

זאת אינה ההסללה "הקלאסית", שבה הילד מנותב למגמת לימודים בתיכון בהתאם לתוצאות מבחניו (המוטים בהתאם לרקע החברתי כלכלי). ההסללה הזאת גם אינה נעשית בכוונת זדון של איש.

מכאן החשיבות הרבה שבחשיפתה. אם אנחנו רוצים להבין אי שוויון, אנחנו צריכים להבין איך פריבילגיה עובדת. אם אנחנו רוצים להציע שוויון הזדמנויות לתלמידות ולתלמידים מרקע חברתי כלכלי חלש, אנחנו חייבים להביט בעין פקוחה על הכוחות הסמויים הפועלים בבתי הספר, ולהכיר את המציאות שאיתה הם מתמודדים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf