newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

על תליינים, שטנים והעומדים בפרץ: בעקבות הסרט "אין רשע בעולם"

סרטו המופתי של הבמאי האיראני מוחמד רסולוף נוגע בשאלה המוסרית מה מאפשר את קיומו של הרשע, ומציע אלטרנטיבה הומניסטית עמוקה בדמותם של המסרבים. קשה מאוד להתעלם מהרלוונטיות הגדולה שלו לישראל

מאת:
"אין רשע בעולם" (צילום: Cosmopol Film)

"נושא הסרט הזה הוא קבלת אחריות מצד הפרט". "אין רשע בעולם" (צילום: Cosmopol Film)

שם סרטו של הבמאי האיראני מוחמד רסולוף, "אין רשע בעולם", זוכה פרס דב הזהב לשנת 2020 בפסטיבל הסרטים בברלין, נלקח בעברית מתרגומו האנגלי. התרגום המדויק של שם הסרט בפרסית הוא "השטן לא קיים".

הבחירה להיצמד לתרגום האנגלי של שם הסרט במקרה הזה מצערת בעיניי, כיוון שהיא מחמיצה אמירה עמוקה ונוקבת של רסולוף: זה לא שאין רשע בעולם. להיפך, העולם מלא ברשע עד מעל לגדותיו.

מה שלא קיים הוא "שטן" שמבצע אותו: הרשע מוצא לפועל על ידי אנשים רגילים, נורמטיביים, אבות ובנים ואהובים, שנגזר עליהם לחיות בחברה של תליינים. חברה שבה אדם יכול למצוא עצמו בתפקיד התליין בקלות מבהילה, טריוויאלית כמעט. השאלה שמעסיקה את רסולוף בסרט היא בחירתו המוסרית של הפרט בחברה כזו, והמחיר שהוא מוכן לשלם על בחירתו.

כיוון שהוא מנוע יציאה מאיראן, רסולוף, שביים את הסרט (למעשה ארבעה סרטים קצרים נפרדים שאוגדו ליצירה אחת) במהלך חופשה מהכלא, לא השתתף בפסטיבל בברלין. את הפרס קיבלה בשמו בתו, באראן, שגם משחקת בסרט.

במסיבת העיתונאים שהתקיימה לאחר הזכייה, אמר הבמאי בשיחת וידאו, שנערכה באמצעות טלפון נייד שהחזיקה בתו: "נושא הסרט הזה הוא קבלת אחריות מצד הפרט. רציתי לדבר על האנשים שמסירים מעליהם אחריות ואומרים שההחלטות מתקבלות על ידי אנשים בדרגים הגבוהים יותר בשרשרת הכוח. כל מה שהם יכולים לעשות הוא לומר 'לא'. בזה טמון הכוח שלהם".

ראיתי את הסרט בבית קולנוע ירושלמי, שנמצא במרחק כעשר דקות נסיעה משייח' ג'ראח, השכונה שבה הפגנתי יום קודם לכן, השכונה שבה התקין איתמר בן גביר את לשכתו הפרלמנטרית כאצבע השלוחה ישירות לתוך עיניי הפלסטינים, השכונה שבה נכדו של הרב עובדיה יוסף עושה לילות כימים כדי לגרש את תושביה הפלסטינים מבתיהם.

במרחק עשר דקות נסיעה משייח' ג'ראח, האם אפשר לראות את סרטו ההומניסטי של רסולוף ולא לחשוב על הנירמול המזעזע של הרשע והעוול במציאות שלנו פה? על שיתוף הפעולה האקטיבי או הפסיבי הגורף של היחידים עם הפשעים האלה? על המעטים מדי שמתעקשים לסרב ומשלמים על כך מחיר?

נכון, ישראל לא מקיימת הוצאות להורג פורמליות כמו באיראן, שבשנת 2021 הוציאה להורג בממוצע לפחות אדם אחד ביום, בתוכם ארבעה שנשפטו למוות בהיותם קטינים. במהלך אותה שנה הרגו כוחות הביטחון הישראליים 313 פלסטינים, בהם 71 קטינים.

כן, ישנם הבדלים. המשטר הרצחני של איראן הורג באזרחיו שלו, בעוד שהמשטר הרצחני הישראלי הורג בנתינים שהוא מחזיק תחת שליטה צבאית במשך עשורים, אנשים שאינם אזרחים של אף מדינה. אבל הדמיון המהותי בין שני המשטרים עולה על השוני – שני משטרים שמסמנים את המעזים להתקומם נגד הדיכוי שהם משיתים כאיום על עצם קיום מדינתם, ונוטלים לעצמם את הזכות להרוג אותם בשם "הביטחון הלאומי".

שניים מתוך גיבורי ארבעת הסרטים ביצירתו של רסולוף הם תליינים; אחד תליין מקצועי, השני עשה זאת כחלק מפקודות שמילא במהלך שירותו הצבאי, תמורת שלושה ימי חופשה. השניים האחרים סירבו להפוך לתליינים, כל אחד בדרכו, ושניהם שילמו על כך מחיר גבוה.

רסולוף לא עושה לתליינים-בפועל דמוניזציה. ממש להיפך, שהרי "השטן לא קיים". אבל הוא מתעכב לא מעט על הרציונליזציות וההצדקות שמאפשרות ליחיד לשתף פעולה עם מנגנון המוות הזה, גם אם לא בחדווה גדולה. גם המנגנונים האלה דומים להבהיל לאלה שמופעלים בקרב הציבור היהודי בישראל.

הבמאי האיראני מוחמד רסולוף (צילום: Ipadakam, CC BY-SA 4.0)

הבמאי האיראני מוחמד רסולוף (צילום: Ipadakam, CC BY-SA 4.0)

הדמיון המצמרר ביותר הוא בפעולת ההצדקה, כחלק ממנגנון ההגנה הפסיכולוגי שמי ששותף להריגתו של אחר חייב כנראה להפעיל. באחד הקטעים החזקים בסרט, מתעורר ויכוח לוהט בין שישה חיילים, שתפקידם למשוך את השרפרף מתחת לרגלי הנידונים למוות. אחד החיילים אומר שהוא תמיד מקפיד לשאול את העומד למות במה פשע, ככה הוא משכנע את עצמו שהוא אינו הורג איש חף מפשע, אלא אדם שראוי להרוג.

זה הזכיר לי ראיון שקראתי לפני שנים באחד האתרים בפרסית, עם תליין לשעבר בשירות בתי הסוהר האיראני. במשך שנות עבודתו, וגם שנים לאחר שסיים, הוא סבל, לעדותו, תדיר מסיוטים קשים. פעם, סיפר, הלך אל יועץ פסיכולוגי בבית הסוהר, שאמר לו "אלה אנשים שצריכים למות. האנשים האלה שמוצאים להורג, הם הרגו את עצמם במו ידם. אתה לא הורג איש".

כמה ישראלים מאמינים בכל ליבם בטאוטולוגיה המחרידה הזו, שעצם העובדה שישראל "חיסלה" – כלומר הוציאה להורג פלסטינים ללא משפט – מוכיחה את היותם אשמים וראויים למות? כמה ישראלים מאמינים בכל ליבם שעצם ישיבתם של מאות עצירים מנהליים בבתי הכלא, לעתים שנים, ללא ראיות וללא משפט, היא עצמה ההוכחה לאשמתם?

וישנם, כמובן, אלה שחיים לצד התליינים, בשגרה עיוורת לגמרי למעשי ההרג, ונהנים מעמלם. בסרט הראשון ביצירה, אשתו של הגיבור – איש משפחה מסור ומעט כבוי – שואלת אותו אם משמרות הלילה הרבות שהוא עושה לא אמורות לזכות אותו בקופונים להקצבות אורז גדולות יותר.

בשלב הזה בסרט, אנחנו, הצופים, עוד לא יודעים מה עיסוקו של הגבר. במשך כחצי שעה אנחנו עוקבים אחריו כשהוא אוסף את אשתו מעבודתה, כשהם אוספים ביחד את בתם הקטנה והשובבה מבית הספר, כשהם מתווכחים ומתפייסים, עושים סידורים בבנק, מתכוננים לחתונה משפחתית, ועוד.

רק בדקה האחרונה אנחנו מלווים את הגבר לחדר קטן ומוזנח, מקום עבודתו, שם הוא יושב על כיסא וממתין לנורה קטנה המקובעת בקיר. כשהיא נדלקת באדום, הוא קם ומציץ דרך פשפש קטן בקיר. כשהיא מתחלפת לירוק, הוא לוחץ על כפתור. זה הכל. השניות הבאות מבהירות לנו מה לחיצת הכפתור הזו חוללה, ובזה מסתיים חלק זה בסרט.

קופוני האורז לתליין המקצועי וימי החופשה לחייל התליין המזדמן, הם רק שתיים מהדרכים שבהן אלה מתוגמלים על מעשיהם. גם את המקבילות הישראליות שלהם לא קשה לזהות, על ההון הסמלי והקונקרטי שבהם מתגמל המשטר הישראלי את המצטרפים לשורות התליינים.

אם צריך לסכם את הסרט המופתי של רסולוף במשפט אחד, הרי הוא זה: מה שמאפשר למשטר להפוך את ההרג למעשה כל כך טריוויאלי הוא נכונותם של הלוחצים על הכפתורים ושומטי השרפרפים לשתף פעולה ולהפוך לתליינים.

האמירה ההומניסטית העמוקה של הסרט היא באלטרנטיבה שהוא מציע, בדמותם של המסרבים. האמירה שגם במשטר הדיכוי האלים ביותר, אדם יכול לבחור לא להפוך לתליין, אם הוא מוכן לשלם על כך את המחיר.

מבט על שייח' ג'ראח, שכם ועזה, מזכיר לא רק כמה קל להפוך לתליינו של האחר, אלא משהו מבעית מזה: אם אתה לא שומר על נפשך ולא מסרב באופן אקטיבי לקחת חלק בפשע, אתה כבר לא תעשה זאת כהכרח בל יגונה, אלא אף תתחיל לשאוב הנאה חולנית ממראה רגליו המפרפרות באוויר של האחר.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פגיעה בכבוד המת. הפטריארך הלטיני של ירושלים, פיירבטיסטה פיצבאלה, במסיבת עיתונאים בבית החולים הצרפתי בירושלים (צילום: אורן זיו)

פגיעה בכבוד המת. הפטריארך הלטיני של ירושלים, פיירבטיסטה פיצבאלה, במסיבת עיתונאים בבית החולים הצרפתי בירושלים (צילום: אורן זיו)

הכנסיות הנוצריות: "אלימות המשטרה בהלווית אבו עאקלה - פגיעה בחופש הדת"

"לא היתה שום הצדקה לפיזור האבלים במכות ובאלות", אמרו ראשי הכנסיות הקתוליות במסיבת עיתונאים בירושלים. מנהל ביה"ח הצרפתי סיפר שהמשטרה הודיעה שאם יונפו דגלים, היא תפזר את הלוויה בכוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf