newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

על מיתוס הסירוב הערבי לתוכנית החלוקה ומניפולציות אחרות

בכל פעם שהשיח סביב הסכסוך הישראלי-פלסטיני עולה לכותרות, מתחדש גם הדיון בתוכנית החלוקה. החוקר המצרי עבד אל־פתאח מאדי מפריך כמה מהמיתוסים הרווחים ומזכיר: העמדה הציונית היתה הרבה פחות תמימה משנוטים להציג  

מאת:

"צעד ראשון לקראת השתלטות הדרגתית על פלסטין כולה". משה שרת, אבא אבן ודוד הכהן מניפים את דגל ישראל במתחם האו"ם בניו יורק לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, 29.11.1947. (צילום: לע"מ)

"החלטת האו"ם ותוצאותיה:

בכ"ט בנובמבר 1947 הוחלט באו"ם על סיום המנדט הבריטי ועל חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: מדינה יהודית ומדינה ערבית.

1. מדוע לא מומשה החלטת האו"ם בנוגע להקמת מדינה ערבית? בסס את תשובתך על שתי סיבות".

את אחת הסיבות בתשובה לשאלה זו, שמופיעה באחד הנוסחים של מבחן הבגרות בהיסטוריה, כל נער ונערה שסיימו את לימודיהם במערכת החינוך הישראלית יודעים לדקלם (גם אם היא נשכחה מדעתם חמש דקות לאחר סיום הבחינה): "לאחר שתוכנית החלוקה אושרה באו"ם, הערבים סירבו לקבל את התוכנית. בניגוד ליישוב היהודי, הערבים כלל לא שיתפו פעולה עם ועדת אונסקו"פ, ולא ראו בכל תוכנית שבסיסה חלוקת הארץ, אפשרות לדיון. סירוב הערבים לקבל את תוכנית החלוקה מנע למעשה את הקמת המדינה הערבית על פי תוכנית החלוקה מטעם האו"ם". הסיבה השנייה, אגב, היא ש"בסופה של מלחמת העצמאות, הפכה מדינת ישראל לעובדה מוגמרת" – טענה שלא השתרשה היטב כמו הראשונה, שזוכה למקום של כבוד בהתגוששויות האינסופיות ברשתות החברתיות ובתקשורת הבינלאומית.

הטענה בדבר הסירוב הערבי לתוכנית החלוקה אולי טובה כטיעון עבור העוסקים בהסברה ישראלית, אך כפי שכותב החוקר המצרי עבד אל־פתאח מאדי במאמר שפורסם לאחרונה באתר החדשות אל־ערבי אל־ג'דיד, "מדובר באחד המיתוסים הנפוצים בסכסוך הערבי-ציוני […], שאלו העושים בו שימוש לא טרחו לחקור לעומק את ההיסטוריה של הסכסוך".

ראשית, מאדי כופר ברשות שניתנה מלכתחילה לשלטונות המנדט הבריטי ("מונח מנומס אך כוזב לקולוניאליזם", לדבריו) להחליט על חלוקת הארץ – אדמה ערבית "שעל פי אמנת ז'נבה הרביעית מ־1949, יש להחזיר אותה לבני עמה המקוריים". אותה אמנה גם קובעת שמותר לבעלים המקוריים על הקרקע לא לוותר על זכויותיהם עליה, כלומר "הזכות להיאבק על אדמתם", הוא מסביר.

שנית, מאדי מבקש לפרק את הטיעון לפיו הנהגת היישוב הציוני הסכימה לקבל את הצעת החלוקה, המוצג על ידי המצדדים בו כמעין נכונות ציונית לפשרה, פתיחות לפיוס וחתירה לדרך ביניים. "המנהיגים הציונים, ובראשם חיים ויצמן ודוד בן גוריון, הסכימו לתוכנית החלוקה משום שראו בה פתרון זמני בלבד", מאדי מסביר תוך אזכור מכתב של בן גוריון לבנו עמוס בן ה-5, מ־1937, שבו נכתב כי ההסכמה לתוכנית החלוקה שהוצעה בוועדת פיל מ־1936 היא רק "צעד ראשון לקראת השתלטות הדרגתית על פלסטין כולה". גם ב־1947, לדברי מאדי, קיבלה ההנהגה הציונית את תוכנית החלוקה אך לא את הגבולות שהוצעו בה, "זאת אומרת, קיבלה אותה מסיבות טקטיות ופרגמטיות בלבד". זו גם הסיבה לכך שבמגילת העצמאות, גבולות המדינה היהודית אינם מצוינים במפורש.

איומים, שוחד והבטחות ריקות

עוד מוסיף מאדי כי החלטת החלוקה "באה בעיקר בתגובה לדרישה ולהתעקשות ההנהגה הציונית, שהיתה להוטה להקים מדינה ולקבל לגיטימציה בינלאומית מסוימת", דרישה שנובעת מחולשתן של ההצדקות האחרות להקמת מדינה יהודית – "הדתיות, ההיסטוריות והפוליטיות". לדבריו, תמיכת המעצמות נתפסה על ידי הנהגת היישוב כוודאית – "זאת משום כוחן של השדולות היהודיות בהן". כך למשל, מנהיגי הארגונים היהודיים השונים בארה"ב "לחצו, סחטו ואיימו על חברי קונגרס אמריקאים, ובראשם הנשיא טרומן, שהיה מוטרד מאוד מהפרקטיקות שלהם", במטרה לשכנע את המדינות המתנדנדות באו"ם להצביע בעד תוכנית החלוקה. "שגרירת הודו אף קיבלה איומים על חייה לאחר שהצביעה נגד התוכנית", הוא מתאר ומוסיף כי ארה"ב איימה על צרפת ועל ליבריה שתפסיק את התמיכה הכלכלית בהן וגם הבטיחה להאיטי הלוואה על סך חמישה מיליון דולר כדי שתתמוך בהצעה.

"היום, לאחר יותר מ־100 אלף הרוגים ופצועים בעזה, הבריטים והאמריקאים חוזרים לאותה גישה". הצבעת העצרת הכללית של האו"ם בעד התוכנית החלוקה, 29.11.1947

נקודה נוספת שמאדי מעלה, הקשורה במידה רבה לחלקה השני של התשובה לשאלת הבגרות שהוזכרה לעיל, היא חשיבותה של מלחמת 1948 בתהליך הקמתה של מדינת ישראל. ראשית, הוא עומד על חוסר הסבירות באחוז השטחים שניתן לכל צד מכלל הארץ – 56% ליהודי ו־43% לערבי, על אף שהאוכלוסייה הערבית מנתה פי שניים מהיהודית באותה תקופה. "אם זה סביר, ניתן לבקש כיום מהאנגלים לחלוק את בריטניה עם המיעוט ההודי שחי בה, או מהאמריקאים לחלוק את ארצם עם המיעוט הלטיני", מאדי מוסיף בלעג. לדבריו, מלחמת 1948 לא פרצה "כי הערבים תקפו את המדינה הציונית המתהווה", אלא משום שהיציאה למלחמה סיפקה לצד היהודי את ההזדמנות להרחיב את שטחה. "הציונים ידעו שמה שהוצג לערבים בתוכנית החלוקה אינו מתקבל על הדעת, ולכן הם פתחו במלחמה עוד לפני הצטרפותן של מדינות ערב אליה", הוא כותב, ומציין כי אזורים כמו יפו או עכו, לצד אזורים נרחבים אחרים שהוקצו בתוכנית החלוקה למדינה הערבית, נכבשו "בין החלטת החלוקה ב־29.11.1947 לבין הכרזת המדינה ב־15.5.1948".

לבסוף, מאדי מזכיר כי "שקרים, הונאות, מזימות ופיזור הבטחות" היו בעבר, "ועודם גם היום", מאפיינים אינהרנטיים של המדיניות הבריטית כלפי הערבים. "בריטניה, בחשאי ובפומבי, הבטיחה לאפשר ליהודים להתיישב בפלסטין ועזרה להם בכסף, בנשק ובתכנון, ובמקביל ביקשה להשקיט את הערבים בהבטחות שווא, בוועדות חקירה ובהצעת פתרונות כוזבים". מאדי גם מזכיר כיצד הבריטים "גררו את הערבים להילחם נגד העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה תמורת הבטחה לעצמאותם", וכן מתייחס למכתבי חוסייןמקמהון, שנחשבים עד היום בעיני הערבים דוגמה לבוגדנות המערב. האשמה דומה מאדי מפנה נגד ארה"ב, שעשתה את אותו הדבר לאחר הפלישה של סדאם חוסיין לכווית וגררה את מצרים, סוריה, מרוקו ומדינות המפרץ לברית נגדו בהבטחה לפתור את הסוגייה הפלסטינית.

הדיון בפרטיה ההיסטוריים של תוכנית החלוקה אינו חדש, אך ניתן לראות כיצד הוא הופך ל"נושא חם" בכל תקופה שבה השיח על אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני עולה מחדש לכותרות – כפי שקורה מאז 7 באוקטובר. "היום, לאחר יותר מ־100 אלף הרוגים ופצועים בעזה, כמו גם מאות קורבנות ואלפי עצורים בגדה המערבית, הבריטים והאמריקאים חוזרים לאותה גישה", מאדי מסכם, "הם מבטיחים לערבים להחיות את פתרון שתי המדינות ואולי גם להכיר במדינה פלסטינית". לדבריו, ההצהרות הללו על הקמה של מדינה פלסטינית חסרות כל ערך, הן משום "ההתנחלויות היהודיות" והן בגלל "הישרדותה של האידאולוגיה הציונית הגזענית", מה שלטענתו הופך כל שביב של תקווה שמתעוררת בעולם הערבי לאכזבה טרגית.

אסף רמון קליין כותב ב"פרויקט אופק" – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf