על כסא גלגלים, בשרב הכבד, מול מחסום קלנדיה
במסלול הרגיל שנועד להולכי רגל במחסום קלנדיה כיסא גלגלים לא יכול לעבור. השער המיועד לנכים היה סגור. אז מחמוד חיכה בשרב הכבד. וחיכה. וחיכה. וכל הזמן הזכיר לעצמו "אבל בעזה זה יותר גרוע"
כותבת אורחת: תמר פליישמן
במזג אויר שהוגדר כקשה וקיצוני הגיע מחמוד, נכה בכיסא גלגלים, לצדו הפלסטיני של מחסום קלנדיה. רצה הביתה.
במסלול הרגיל שנועד להולכי רגל כיסא גלגלים לא יכול לעבור. מוחמד גלגל את עצמו לעבר השער ששלט מעיד עליו שהוא הומניטארי, אבל השער המיועד לנכים היה סגור ונעול.
מחמוד ניסה למשוך את תשומת לבה של החיילת שבעמדה הקדמית. הוא נופף בידיו וצעק: "חיילת… חיילת", אבל החיילת יושבת מאחורי חלונות עבים שממוגנים לא רק לכדורים אלא גם לקול. רק אחרי נפנופים נוספים וצעקות נוספות החיילת הביטה, זיהתה את הבעיה (כן, פלסטיני שחורג מהכלל זו בעיה), עשתה בידי סימן שאומר "חכה", דיברה בטלפון וחזרה ועשתה את הסימן: "חכה".
מחמוד חיכה ואני חיכיתי אתו.
> יום האישה: ישראליות ופלסטיניות הפגינו משני עברי מחסום קלנדיה
מחמוד חיכה, ואני חיכיתי איתו. מחסום קלנדיה (תמר פליישמן)
אחרי עשרים דקות של המתנה בסככה שבפתח המחסום, שלמרות ההצללה החום בו היה מעיק והאוויר היה מהביל והחיילת שלא נוח היה לה ששני בני אדם עומדים קרוב כל כך אליה, במרחק של מטר אולי מטר וחצי ממנה, סובבה את הגב ועסקה בענייניה הפרטיים.
עם חלוף הדקות, הבחנתי שמחמוד הולך ונחלש, אולי גם מתייבש. הוא סרב כשהצעתי לקנות לו שתייה: "תודה, אכלתי ושתיתי לפני שבאתי" אמר, וגם העצבים, לפחות שלי, הלכו והתקצרו. טלפנתי למוקד החמ"ל ושם הבטיחו להעביר את הנושא לגורמים הרלוונטיים.
בחלוף עשר דקות נוספות טלפנתי שוב: "הנושא בטיפול, כנראה יש איזו בעיה", אמרו לי. טלפנתי גם למשרד המת"ק, זה שבתוך המחסום. סיפרתי למוקדנית על הנכה שיושב בכיסא הגלגלים כבר למעלה מחצי שעה וכל מה שהוא רוצה זה להגיע הביתה ומישהו צריך רק לפתוח את השער הנעול. "זה ייקח עוד כמה דקות", אמרה. "כמה דקות זה כמה דקות?" שאלתי, שאלה שהרתיחה אותה ובמקום לענות או לפעול – טרקה את הטלפון.
שוב טלפנתי לחמ"ל ושוב ונדנדתי. "אני לא ברמת השטח אז אני לא יודע מה הבעיה שם, אבל הנושא הועבר לדרגים הגבוהים בקלנדיה" אמר מתן, מוקדן החמ"ל שכן הקשיב וכן היה אדיב.
נשארתי ברמת השטח עם מחמוד ועם הטלפון.
ומחמוד, שרוב הזמן ישב מכונס בעצמו, מדי כמה דקות, כשהייאוש גבר עליו, היה מרים אלי את הראש וכדי לעודד את עצמו ואותי היה אומר: "אבל בעזה זה יותר גרוע".
> עדויות וכתמי דם מעלים סימני שאלה בנוגע לגרסת צה"ל להרג הצעיר בקלנדיה
"אבל בעזה זה יותר גרוע". (צילום: תמר פליישמן)
גם זמן שזוחל מגיע כנראה לסופו. אחרי שעה ועשרים דקות הגיע איש אבטחה, פתח את הנעילה ומחמוד היה יכול היה להמשיך את הדרך לביתו.
ובעוד מחמוד חוצה את קו השער, פתחה החיילת הממוגנת את החלון הממוגן, הוציאה דרכו יד אחת, נופפה אלי וצעקה: "יאללה, עופי בת זונה".
פרסתי כנפיים ועפתי.
אבל לא סתמתי את הפה, יצרתי קשר עם עמותת "נגישות ישראל" ששמה לה למטרה "לקדם את הנגישות על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם להשתלב בחברה, בשוויון, בזכות, בכבוד ועצמאות מירבית".
יידעתי אותם במסע הייסורים שעבר מחמוד עד שהצליח לחצות את מחסום קלנדיה. אמרתי שאני יודעת שהם מטפלים בנגישות נכים בתוך מדינת ישראל ושקלנדיה זו לא מדינת ישראל, אבל גם העיר אריאל לא, ובכל זאת…
הדברים נשמעו בזעזוע ואהדה, פרטי המקרה תועדו והועברו ליועצת המשפטית של העמותה עו"ד רותם ספקטור שהבטיחה להשתדל אצל שלטונות הצבא כדי שמקרים כאלו לא יישנו.
ובכל זאת, בעזה זה יותר גרוע.
תמר פליישמן היא פעילה נגד הכיבוש. מתעדת בכתיבה ובצילום את המציאות בשטחים.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
