newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עייפנו מ"מחאות מלמעלה". כך עושות מחאה אמיתית

מארגני ההפגנה במוצ"ש הקפידו שהיא תהיה "לא פוליטית", עם מסרים אחידים ועמומים, ונמנעו מלהזכיר את שמו של האיש האחראי למצב. זאת לא מחאה אמיתית, שהיא של אנשים שפועלים לאורך זמן, שאין להם גב כלכלי או דבר להפסיד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הייתי שלשום (מוצ"ש) בהפגנה נגד הטיפול הממשלתי במשבר הכלכלי שהתקיימה בכיכר רבין, בשורה הראשונה, הכי קרובה לבמה. לצערי, נאמרו על הבמה כל כך הרבה מילים, אך מעטות באמת ייצגו את הקול שלי. כמו מעשה ביזת הקול שלי בקלפי, עכשיו גם חבריי למקצוע, אנשים יקרים ומוכשרים שאני מאוד מעריכה אותם על מאמציהם, לא עשו הפגנה, אלא טקס זיכרון. טקס, שבו ההפקה מוודאת עם נותני החסות לאירוע שהכל תקין ושמה שנאמר על הבמה מקבל אישור. אבל יקרים שלי, התבלבלתם. בהפגנה מותר לומר מה שבאמת רוצים לומר. ועשרות אלפי האנשים שהגיעו לכיכר אמש לא באו כדי שתגידו להם לשתוק.

פאק יו לכל הסיסטם הקיים. שיר אלוני בהפגנה בכיכר רבין (אורן זיו)

פאק יו לכל הסיסטם הקיים. שיר אלוני בהפגנה בכיכר רבין (אורן זיו)

הגעתי להפגנה מאוד מוקדם, בגלל שמהאזור שלי, בדרום תל אביב, סגרו מוקדם את הקווים היחידים שמגיעים לאזור העירייה. זה דרש ממני שני קווי שירות והעברת כסף בידיים בין נוסעים. כיף.

הייתי שם כבר ב-18:00 בערך, בלי טלפון נייד, כי השב"כ עלול לאכן אותי ולהודיע לי למחרת להיכנס בבידוד. רק על הפחד הזה, לבדו, ראוי לצאת להפגנה. עמדתי בכיכר בנקודה אחת, על חתיכת מסקינג-טייפ שניסו לסמן באמצעותה את הריחוק הנדרש בין המפגינים. מתבוננת. נוכחת.

בשעות שלפני ההפגנה, היה ארגז מלא מסכות שעליהן הודפס "מנותקים נמאסתם!". הבחורים שחילקו את המסכה בכיכר אמרו בעודם מושיטים את המסכות: "היום אנחנו בכיכר עם מסר אחיד". אמרתי להם לא, אני לא רוצה את המסר האחיד שלכם.

תפסתי אחד מהם לשיחה, שיבין למה זה נוראי, המסר האחיד. הוא מבחינתו חושב שזה עוצמתי לראות המוני אנשים עם אותה מסכה על הפרצוף.

הדוצ'ה שאין להזכיר את שמו

עוד לפני תחילת ההפגנה, כבוגרת המחאה החברתית של 2011 והמון פעולות אקטיביזם אחר כך, כתבתי בפייסבוק פוסט שכותרתו "מדריך שיעזור לכם להבחין בין מחאה אמיתית למחאה ממומנת מלמעלה". הנה כמה נקודות משם:

1. למחאות אמיתיות אין תקציב לעיצוב טוב. אין להן לוגו, קאברים מושקעים, חולצות, תקציב להדפסת שלטי הפגנה זהים ומסגרות לפרופיל.

2. "מחאות מלמעלה" נוטות להיות מאוד עמומות, "מרכז", "לא פוליטי", סיסמאות ריקות של מפלגות אווירה שמיועדות לרוב השקט בדרך כלל, הסאחי, שעובד קשה ולא מבין בפוליטיקה באמת. אבל זה נראה טוב, ולא מפחיד, וקל להזדהות עם זה, אז יאללה. נצטרף ונהיה חלק מקבוצה שנראה שהיא כבר מספיק גדולה.

3. בקבוצות האלה תהיה השתקה של רעיונות או הצעות לדיון על דרכי פעולה. לרוב יצוצו מנהיג או שניים, מנהלי הקבוצה, שמחליטים מה הכיוון והפעולות הלגיטימיות היחידות. כל השאר מושתקים או מועפים מהקבוצה.

4. בסופו של דבר ומאוחר מדי מתגלה שכל הכוח הזה נוצר ונצבר כדי לתעתע בתודעת ההמונים, ליצור שוב הפרד ומשול סביב מושגים לא באמת רלוונטיים כמו שמאל וימין, גברים ונשים, סוגיות להט"ב, חרדים חילוניים וכמובן יהודים וערבים. להכפיש את הכוחות שבאמת יוצרים שינוי על ידי סימון שלהם כבוגדים, כרדיקליים מדי, כאנרכיסטים מסוכנים שדרכם אינה "דרכנו". בדרך כלל, הגילוי יקרה כשמפלגת המרכז המבטיחה נכנסת לממשלה ועושה מה שהדוצ'ה אומר.

הפגנה בכיכר רבין במחאה על הטיפול הממשלתי במשבר הכלכלי, 11 ביולי 2020 (צילום אורן זיו)

הפגנה בכיכר רבין במחאה על הטיפול הממשלתי במשבר הכלכלי, 11 ביולי 2020 (צילום אורן זיו)

מה כן מאפיין מחאה אמיתית?

אנשים בודדים שפועלים לאורך זמן, שמאוד ברור שאין להם שום גב כלכלי ושום דבר להפסיד. הם שם לטווח הארוך גם מול התעלמות מוחלטת. הם קשובים באמת ופועלים מתוך חשיבה קהילתית. הם יודעים ששינוי אמיתי לא יקרה דרך המערכת הקיימת או דרך הפגנה מול בניינים ריקים.

הם עושים. מייצרים בשטח אלטרנטיבות. מאפשרים במה וקול גם למי שאין להם קול בציבוריות הישראלית. הם יצירתיים, לא נראים כמו הפגנה שיוצרה במפעל דפוס. הם אמנים חולמניים שלא מעניין אותם להיכנס לפוליטיקה. או אנשים שבאמת חטפו כל כך הרבה מהמערכת, כל כך הרבה שיט, שזה די ברור למה הם יוצאים לדרך. הזעם שלהם אמיתי. והם יגידו לפעמים את הדברים הלא נכונים, כי אין להם יועץ קמפיין שילחש להם באוזן מה להגיד. לפעמים הם יכעיסו את הרוב השקט והצייתן שלא יתחבר למסרים החדים, הגסים, הפשוטים.

לפעמים הם תמימים מדי, וזה מה שמחריב את המחאה. כי מצליחים להשתלט עליהם ולדרוך עליהם באלגנטיות. אבל לפעמים הם מבינים שכדי לנצח באמת, הדרך לא עוברת דרך מאבק בכוח הקיים אלא יצירת כוח חדש וחזק יותר שיהפוך את הכוח הקיים ללא רלוונטי. זו עבודה קשה, סיזיפית ולא מתגמלת, בלי תוצאות מיידיות בשטח. אז מעטים ונדירים מי שבאמת עושים את זה ומי שמצטרפים אליהם.

בשעה שכתבתי את הדברים האלה, לא ידעתי עד כמה האירוניה, או הנבואה, תכה בי בפנים. ההפגנה במוצ"ש הכילה כמעט את כל הסימנים של מחאה היפר-ממומנת ומכוונת. גם אם זה לא היה כך בפועל, או שלא התכוונו שזה יעבור ככה. איך אמר מרשל מקלוהן, המדיום הוא המסר. המסר היה "אנחנו יודעים להרים הפקות מיליון דולר. בבקשה תמשיכו להעסיק אותנו, דוצ'ה וחבריו. אנחנו נהיה ילדים טובים, ניזהר במילותינו. נתחנן. תנו לנו כסף".

אני מסוגלת להבין אותם. שנים שהם עובדים מול המון גופים ממשלתיים, שזה התקציב הכי גדול והכי בטוח, איך יעזו לעשות הפגנה נושכת באמת?

בקהל היו מספיק אנשים שהבינו לאן זה הולך וצעקו את הזעקה האמיתית, נגד הדיקטטורה שנוצרה, נגד הממשלה שהוקמה בחטא גניבת קולות, נגד הזה ששמו נעדר מהבמה. נו, האיש שאחראי לזה שאתם כאן מפגינים. נו, איך קוראים לו? מי שהגיע מחו"ל והיה מאזין להפגנה הזו לא היה יודע אפילו לרגע שהאחראי הראשי שאנחנו מדברים עליו זה ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

הלכתי מוקדם כדי להצליח להגיע הביתה. לצערי פספסתי את ההפגנה האמיתית שהתקיימה אחר כך, זאת שהייתה בלי במה, בלי נואמים, אבל כן עם שוטרים.

מעצרים וחסימת כבישים בסיום הפגנה בכיכר רבין במחאה על הטיפול הממשלתי במשבר הכלכלי, 11 ביולי 2020 (צילום אורן זיו)

בלי במה, בלי נואמים, אבל כן עם שוטרים. מעצרים וחסימת כבישים בסיום הפגנה בכיכר רבין במחאה על הטיפול הממשלתי במשבר הכלכלי, 11 ביולי 2020 (צילום אורן זיו)

להתקדם למשהו אחר, נכון יותר

כנראה שיש סיבה טובה למה אני לא הולכת להפגנות כבר שנים. כי שוב ושוב אני מרגישה שהקול האמיתי שלי נגנב. כמו שקולי וקולם של מיליוני ישראלים נגנב בבחירות האחרונות.

הגעתי להפגנה עם חולצה שחורה שיש עליה יד שעושה תנועת אצבע משולשת, "פאק יו". חולצה שיצרה הזמרת אקו עבור אלבומה "אחת". חולצה חביבה עליי, שלא בהכרח נוצרה כדי להיות חולצת מחאה, אבל כזו שאמרה בדיוק את מה שרציתי להגיד מבחינתי. פאק יו לכל הסיסטם הקיים. אני מצדי חלק מיצירת סיסטם חדש, דרך "שדה" ודרך שיתופי פעולה עם אחיי להבנה הזו.

"שדה" הוא תולדה מאוד מאוחרת של המחאה החברתית שבה הייתי פעילה ב-2011. הקמתי אותו לפני שנה כמעט באפס תקציב, כשהמקום של הפעילות הוא הנכס שלי. יכולתי להמשיך להשכיר אותו ולקבל "הכנסה פסיבית", אבל העדפתי להגשים חלום ולעשות משהו שאני מאמינה בו. הקדשתי את המקום ליוצרים וליצירה. בשדה אני יוצרת כלים שתומכים ביוצרים, בקריירה שלהם וביכולת שלהם להתפרנס בכבוד מהדבר שהם הכי טובים בו ושהוא מקצוע ועסק לכל דבר ועניין. מקום שמאפשר במה, ידע וכלים שיעזרו להם לחסוך כסף ולנהל את עצמם עסקית בצורה חכמה יותר. זה הדבר שאני הכי מאמינה בו והכי שלמה אתו. זו היצירה שלי של עולם חדש, עולם של תרבות עשירה ושופעת, מיוצרים שזכויותיהם המקצועיות ברורות לכל. אם היה לי התקציב, הייתי משקיעה עוד המון בלהביע דרך "שדה" את החזון שלי. זה עוד יקרה.

כמי שגדלה בסביבה ימנית בירושלים של הפיגועים בשנות התשעים וכמי שהצביעה גם פעמיים לביבי ופעם לליברמן, וואלה לקח לי הרבה זמן ללמוד לראות את המציאות כפי שהיא משתקפת מהמראה החתוכה השניה.

בסופו של יום, זה לא קשור למונחים מתעתעים כמו שמאל וימין, ביבי ואנטי ביבי וכל הפרד ומשול אחר. אנחנו נמצאים בתוך מערכת שמורכבת משכבות רבות של דיסאינפורמציה, שקרים וניצול כספי ציבור ברמה העמוקה ביותר. אין אף פוליטיקאי או פוליטיקאית שעושים משהו כדי לשנות את זה, כולם לא "נכנסו מתחת לאלונקה" אלא מתחת לאפיריון של מי ששולטים במדינה באמת. כשכולם יבינו את זה נוכל להתחיל ליצור את העולם מחדש.

אפשר להתקדם למשהו חדש ונכון יותר. הגיעה העת להיות יצירתיים וליצור את ישראל של העשור הזה כמו שאנחנו רוצים אותה באמת. יש הרבה מהמשותף אצל כולנו.

זהו, בזה סיימתי את מה שיש לי להגיד. מכאן רק עשייה.

שיר אלוני, מוזיקאית, יוצרת רב תחומית ומנהלת "שדה"- מרכז תמיכה ליוצרים וחלל לסדנאות יצירה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

מחקר חדש: משרד החינוך מתעמר בהורים בחינוך המיוחד

חוקרים ממכללת בית ברל בחנו את היחס בוועדות הזכאות שמפעיל משרד החינוך להורים בחינוך המיוחד. ההורים עוברים חוויה מכאיבה, נאמר במחקר, ומרגישים שהם צריכים להילחם על ילדיהם. "מעניין אותם תקציב, לא טובת הילד", אומרת אחת האימהות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf