עזרו להסכם הפיוס להצליח. העתיד שלנו, צעירי עזה, תלוי בזה
הקיצוצים באספקת החשמל, האבטלה, המלחמות והסכסוכים הפנימיים התישו אותנו עד דק. הצעירים הולכים ומאבדים אמון ותקווה ושקועים בייאוש עמוק. הסכם הפיוס בין חמאס לפת"ח יכול אולי לסמן התחלה חדשה עבורנו. האם העולם מבין את זה?
מאת אנס ג'נינה, עזה
למרות שצעירים רבים ברצועת עזה מטילים ספק גדול בכנות הכוונות של שתי המפלגות הפלסטיניות הגדולות, פת"ח וחמאס, הם עדיין נאחזים בשביב תקווה שהסכם הפיוס יתממש ויפחית את העימותים הנצחיים ביניהן. למעשה, התקווה הזו נכפית עלינו; אנחנו יודעים שאין לנו את הפריבילגיה להתייאש.
במהלך העשור האחרון צעירי עזה שרדו שלוש מלחמות, לכל אחת מהן "ההשלכות" המיוחדות לה. הראשונה, ב-2008-9, שינתה את התפיסה הנאיבית שלנו ביחס לעולם; כאשר הסתיימה המלחמה השלישית ב-2014, כבר למדנו להאמין באחרית הימים. אני ממש זוכר שהתעוררתי בוקר אחד וחשבתי ברצינות שיום הדין הגיע. אנחנו כבר עומדים על הקצה. מה עוד נותר לנו מלבד תקווה?
ברמה האישית, לפעמים אני מרגיש שאני רוצה לומר משהו חיובי כשאני מדבר עם חברים מתוסכלים, אבל אין לי תשובה כשהם אומרים לי "מה השגתי בחיי, אנס? אלה הנעורים שלי, הזמן שבו אני אמור להיות הכי פרודוקטיבי ויצירתי. ותראה אותי. אני כלום".
> האם הסכם הפיוס הפלסטיני טוב להליך השלום?
שיזדיינו כולם
אתמול הדודה שלי מתה. אמא שלי היתה כל כך עצובה שכל הבית הרגיש כשוקע באופל. למרות שאני מבין את הקושי הנורא לאבד אחות, לא יכולתי להתמודד עם הצער שלה, עם הבכי. שאלתי את עצמי לאן אוכל ללכת כדי להתרחק קצת מהדיכאון. גררתי את הרגליים לפארק המקומי. ליד השער פגשתי את החבר שלי, עבוד. כן! זאת בדיוק החברה שאני זקוק לה עכשיו, חשבתי. עבוד הוא בחור מצחיק באמת, תמיד מפזר בדיחות, תמיד יש תחושה שאיכשהו, הנסיבות שכל תושבי עזה מתלוננים עליהן לא משפיעות עליו. לחצנו ידיים, נכנסנו יחד לפארק ונשכבנו על הדשא.
עבוד תמיד היה מייעץ לי להפסיק לעשן, אבל אתמול הוא הוציא סיגריה מהכיס והצית אותה. הוא לא סיפר בדיחות הפעם. "לעזאזל עם עזה ולעזאזל עם החיים האלה", הוא נבח. בהמשך השיחה הבנתי שהוא פוטר מעבודתו כעיתונאי וצלם, כי המעסיק שלו אמר שיש לו יותר מדי עובדים והוא לא יכול לשלם לכולם. התחלתי לדבר על הסכם הפיוס במחשבה שזה יעודד אותו קצת. "שיזדיינו כולם" הוא הפטיר, ואז נעמד, לחץ את ידי ועזב את הפארק.
עבוד גרם לי להבין עד כמה הקיצוצים באספקת החשמל, האבטלה, המלחמות והפלגנות הפוליטית התישו את כולם פה. אנחנו זקוקים נואשות לממשלת אחדות כדי להחזיק בתקווה הקלושה שאולי המצור יוסר ונוכל לחזור לחיות. חמאס הודיע על נכונותו לפרק את המועצה המנהלת את עזה בדיוק במהלך ביקורו של עבאס בניו-יורק לקראת עצרת האו"ם. אני נזכר שגם את האמנה החדשה שלו חמאס פרסם במהלך הביקור הראשון של עבאס בבית הלבן אחרי בחירתו של טראמפ. האם אפשר לראות בזה סימן לשינוי אמיתי בגישה של חמאס כלפי "המערב"? האם זה מסמן את רצון התנועה הזו להיפתח יותר לקהילה הבינלאומית במקום הבידוד הממושך שבו היא נתונה? אם כן, אני תוהה באיזו מידה הקהילה הבינלאומית תגיב בחיוב.
למרות שיש בי צד שחושב שזה נאיבי, אני מקווה שהעולם יקדם את השינוי הזה בברכה וייכנס להידברות עם חמאס. העתיד של צעירים כמוני וכמו עבוד תלוי בזה.
אנס ג'נינה הוא בוגר אוניברסיטת אל-אזהר בספרות אנגלית וחבר בפרויקט "אנחנו לא מִספָּרים" אשר נותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם. שם פורסם הפוסט במקור.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן