עדויות של חיילים: "מבחינת המתנחלים, אנחנו עבדים שלהם"

לפני שבוע פירסמנו כאן תחקיר יוצא דופן של יובל אברהם, שחשף כיצד מיליציות משותפות של חיילים ומתנחלים פשטו על כפרים של פלסטינים בגדה, תקפו את התושבים ואף ירו למוות לפחות בארבעה אנשים.

לא בכדי זכה התיעוד שפירסם אברהם לתהודה נרחבת; הוא חושף את נקודת הקיצון של הסימביוזה הקיימת בין החיילים למתנחלים בשטחים הכבושים, שהופכת אותם במקרים מסוימים ליחידה צבאית אחת מתואמת, אלימה וקטלנית.

אבל המציאות היומיומית בגדה ומרקם היחסים בין החיילים לבין המתנחלים עשויים ברובם מחומרים הרבה יותר בנאליים, שצוהר להם מספק הדו"ח החדש של ארגון שוברים שתיקה, "מגויסים", העוסק באלימות מתנחלים בגדה המערבית, כולל עדויות של 36 חיילים בין השנים 2012-2020.

באופן מעניין, העדויות שמציג הדו"ח דווקא לא מתמקדות במקרי האלימות הקשים מצד המתנחלים. למעשה, יותר מאשר את האלימות של המתנחלים, הדו"ח משקף את תחושת חוסר האונים המוחלט של החיילים מולם, ואת ההבנה העמוקה – המפורשת והבלתי מפורשת – ששוררת לגבי העובדה שהמתנחלים הם אדוני הארץ: הם אלה שקובעים את המציאות בשטח, לא רק על ידי הקמת התנחלויות ומאחזים אלא גם על ידי תפעול כמעט מלא של הצבא במקום.

לעתים, מדובר בתוצאה של שותפות אידיאולוגית וקרבה חברית בין המפקדים לבין המתנחלים; לעתים זוהי תולדה של קיומן של שתי מערכות חוק שונות באותו שטח והעמימות המכוונת ביחס לסמכות הצבא מול המתנחלים; לעתים פשוט בגלל הפחד מפני תגובת המתנחלים. הדבר המשותף כמעט לכל העדויות הוא שמבחינת החיילים, התפקיד המרכזי שלהם בשטחים הוא שמירה על המתנחלים.

במקרה הטוב, הם גם אמורים "למנוע חיכוך", או "לשמור על הסדר" – מה שכמעט תמיד מושג בהתאם לרצון המתנחלים ועל חשבונם של הפלסטינים. המחשבה שתפקיד הכוח הכובש בשטח הכבוש הוא בראש ובראשונה להגן על האוכלוסייה הכבושה זרה כמעט לכולם.

כך למשל, אחד החיילים מעיד כי בכל פעם שהמתנחלים היו שולחים הודעה על נוכחות של פלסטינים במעיין בקרבת ההתנחלות הר ברכה, אף שאין כל צו האוסר עליהם להיות במקום, החיילים היו מגיעים ומגרשים אותם משם.

"אז למה בסיטואציה כזאת של חיכוך ברירת המחדל שלך היא להרחיק את הפלסטינים?", שואל אותו איש שוברים שתיקה, והחייל משיב: "כי אני חושב שאתה כחייל בצבא, אתה אוטומטית תיקח את הצד של היהודי בסיפור הזה. הוא מבחינתך יותר אזרח, או יותר ראוי לזכויות. עם כמה שהייתי באופן אישי מאוד ביקורתי כלפי הדבר הזה, ככה זה. הנרטיב שדרכו סיפרנו את הסיפור שלנו שם, [הוא] שאנחנו שומרים על מתנחלים".

"אז להרחיק את המתנחלים בכלל לא היה אופציה?"

"לא".

לא פעם, עולה מהעדויות, המתנחלים מתחילים חיכוך יזום עם הפלסטינים, ואז מזעיקים את הצבא שיתערב לטובתם, או כופים על החיילים עימות עם התושבים הפלסטינים. כך מעיד חייל ששירות בחברון:

"[…]מתנחלי הבית האדום לא הסתפקו בללכת דרך ציר ציון כמו כולם, הם החליטו שהם רוצים ללכת דרך השכונה הפלסטינית למערת המכפלה. מה זה אומר? שכל יום שישי החפ"ק, לפעמים החפ"ק לא יכול אז זה היה כיתת כוננות של הבית האדום – כמובן לא צריך לספר, חיילים שלא ישנים כמעט, בקושי שלוש שעות ביממה – היו צריכים לבוא, ללוות את חבורת המתנחלים, בראשם ### ושאר תושבי הבית האדום, שלפעמים הביאו גם חברים ומשפחות מחוץ לחברון, וילדיהם המתנחלים. [זה אומר] לעבור בתוך השכונה הפלסטינית, כמובן תוך כדי גירוי, גם אם לא אומרים כלום. חבורת מתנחלים וחיילים הולכים לתוך השכונה הפלסטינית, אין פה ספק שזה גירוי רציני. כל פעם בשישי [היינו צריכים] להוריד אותם לתפילה ולהעלות אותם מהתפילה הביתה. למה? אין שום סיבה, נטו להראות נוכחות בתוך השכונה הפלסטינית".

מציאות האפרטהייד שבתוכה מתנהלים החיילים בגדה לא פוסחת גם על היחס השונה מהותית שלו זוכים ילדי המתנחלים, לעומת "הטיפול" שלו זוכים הילדים הפלסטינים:

"אני יכול לעצור ילד פלסטיני. אף פעם לא דיברו איתי על גיל או משהו כזה, פשוט יכול לעצור ילד פלסטיני בכל גיל אם ראיתי אותו זורק אבן. אף פעם לא הרגשתי שאם אני אשתמש ביותר כוח או בפחות כוח, ואם הילד יהיה יותר קטן או יותר גדול, ואם זה יהיה עם פלנלית על העיניים או בלי, ואם זה אזיקונים כאלה או אחרים, אף פעם לא הרגשתי שיהיה איזה, שיגידו לי 'ואוו, עשית משהו לא בסדר'".

 ילדי המתנחלים, כמובן, זה סיפור אחר לגמרי:

"הילדים [של ה]מתנחלים הם בסדר, 'הם קצת שובבים', עושים שטויות של ילדים. אף אחד לא דיבר באמת על זריקת אבנים על ילדים פלסטיניים. כאילו, זה לא קורה, זה לא מעניין אותם. כשבאנו למ"פ ישירות עם הבעיה הזאת, כולל שיחות אישיות וכולל על הדרך, כל פעם התשובה הייתה שצריך לנסות לעצור אותם, כמו ילדים אחרים שעושים שטויות, או לפנות להורים שלהם. [אבל] ההורים חשבו שזה בסדר, אז הם אמרו: עזוב, זה ילדים, קצת משתוללים. ואת הילדים לא יכולנו לעצור, אסור לנו לגעת פיזית, אסור להתעסק אתם. זה היה ברור חד משמעית".

מהעדויות עולה כי מדיניות המתנחלים מול החיילים היא בעיקרה מדיניות של מקל וגזר: חיבוק חם הכולל אירוח חיילים בערבי שבת, קשרים ברמה המשפחתית עם ילדי המתנחלים, אספקת אוכל ביתי וצ'ופרים אחרים לחיילים על בסיס קבוע מחד, ומאידך התנכלויות לחיילים כאשר אלה לא מבצעים את הוראותיהם כפי לשביעות רצונם.

ה"גזר" מצד המתנחלים עובר לעתים את סף האירוח, האוכל והעוגות ומגיע עד כדי תגמול חומרי על פגיעה של חיילים בפלסטינים:

"הביאו לנו מתנות וזה כל פעם שאנחנו באמת עשינו משהו כי…"

"מה זה עשינו משהו?"

"או שפגענו בהם (בפלסטינים) עם גומי או ירי חי או תפסנו מישהו או היינו לא יודע, טובים בהפס"ד. לא יודע מה. והוא תמיד עשה… כאילו תמיד הביא לנו משהו".

"איך הם יודעים?"

"הם מסתכלים מהגגות שלהם, הם שואלים אותנו, הם שומעים מהמשטרה, מהחיילים האחרים. זה קהילה קטנה, הם יודעים הכול. הם מכירים את האנשים שם שבאמת עושים בעיות ושמתחילים את ההפס"דים. הם מכירים. הם מכירים אחד את השני".

"אתה מתכוון שהם מביאים מתנה אישית לחייל שירה?"

"כן, כן. הם היו מביאים גרזנים וסכינים. הם היו עושים את זה כל הזמן".

יחס זה משתנה, כמובן, באופן דרמטי כאשר המתנחלים אינם מרוצים מהתנהלות החיילים. או אז נשלף המקל, ולא תמיד במובן המטאפורי. מתוך אחת העדויות:

"היה מסיק, והגיעו חבר'ה מיצהר להפריע לאנשים שעשו את המסיק. הצוות צלפים קפצו לשם להעיף את המתנחלים. המתנחלים סירבו ללכת והקיפו את המפק"צ (מפקד צוות) איזה שישה והוא דרך את הנשק באוויר. זה היה כזה 'אם אתם לא מזדיינים ממני עכשיו אני דופק בכם כדור', למתנחלים. הם היו אלימים אליו, ואני די בטוח שאחד מהם שחרר לו פצצה לפנים. ואז המפק"צ הזה היה ידוע ביצהר כאילו, עוד שנייה תלו תמונות שלו ועשו 'וואנטד' (מבוקש), סימנו אותו".

 חייל אחר מסכם את היחס האינסטרומנטלי של המתנחלים לחיילים במילים: "מבחינתם אתה עבד. הערבים הם אויב ואתה עבד, אתה כאילו רמה אחת מעליהם (מעל הפלסטינים, א"נ) מבחינתם. באמת שמבחינתם אנחנו משרתים".

העדויות המובאות בדו"ח מעוררות לא פעם תחושת חוסר נוחות קשה מהעמדה הקורבנית שבה ממצבים את עצמם נותני העדויות ביחס למתנחלים. יש משהו מקומם בהצגה החוזרת ונשנית של החיילים כניצבים חסרי אונים מול המתנחלים, בהתנערות המשתמעת מהאחריות לדיכוי הקשה של התושבים הפלסטינים, בעמדת ה"לא היתה לנו ברירה", בהצטדקות "החוקים לא היו ברורים".

אבל דווקא משום כך הדו"ח של שוברים שתיקה חשוב כל כך לקריאה: משום שהוא משרטט דרך העדויות הללו את המסלול ההכרחי, הבלתי נמנע, של כל לובש מדים בשטחים הכבושים אל תוך סבך היחסים הרעיל עם המתנחלים.

במילים אחרות, הפתרון לתמונת המצב מעוררת החלחלה שעולה מהדו"ח אינו "חידוד הנהלים", או התנהלות "מקצועית" יותר של הצבא. מפני שבמהותם, הצבא והמתנחלים הם שני ראשים של אותה מפלצת דיכוי, החולקים מטרה אסטרטגית אחת של עליונות יהודית, גם אם הם נבדלים זה מזה לעתים בטקטיקות שלהם. כפי שאומר אחד העדים:

"לא זכור לי על איזושהי פעם ספציפית שהמת"ק הפנה תלונה לחטיבה למה לא עוצרים גם את המתנחלים. זה כבר לדעתי קשור למצב הפוליטי, שצה"ל מזדהה עם היהודים והחיילים בשטח, למרות שיש נהלים שהם צריכים לנהוג כלפי שני הצדדים באותה המידה בדיוק ובאופן שווה. אבל מה לעשות, החיילים הם יהודים שמבחינתם מגנים על המתנחלים היהודים ואין גזרה שווה בין יהודים לערבים. זה ככה מכוער וככה פשוט".

לאחר פרסום הכתבה, מדוברות הצבא נשלחה התגובה הבאה:

"הדו״ח המוצג בכתבה לא נמסר להתייחסות צה״ל טרם פרסומו, ועל כן אין ביכולת צה״ל להתייחס לטענות המובאות בו.

בנוסף, ההתייחסויות מובאות באופן אנונימי ומתייחסויות לאירועים שלכאורה התרחשו לפני מספר שנים, כך שלא ניתן לבדוק אותם כראוי.

חיילי צה״ל וכוחות הביטחון פועלים כל העת, באמצעים גלויים וסמויים, על מנת לשמור על החוק והסדר ביהודה ושומרון, ולמניעת הפרות חוק הן מצד פלסטינים והן מצד ישראלים. כך מונחים ומתודרכים החיילים הפועלים באיו״ש על ידי הדרגים הפיקודיים.

יש להדגיש כי הגורם המרכזי האחראי על הטיפול בטענות בעניין הפרות חוק של ישראלים היא משטרת ישראל. כאשר כוחות צה"ל נתקלים באירועי הפרת חוק מצד ישראלים, הם מוסמכים ומתודרכים לפעול להפסקת הפרת החוק, ובמקרה הצורך לעכב או לעצור את החשודים, עד להגעת כוחות משטרה למקום.

בצה"ל נבדקים באופן שוטף ומעמיק אירועים הקשורים לפעילות המבצעית, על מנת לבחון האם הייתה חריגה מהכללים ומההוראות ולהפיק לקחים, זאת לרבות אירועים בהם נטען שחיילי צה"ל לא פעלו כנדרש כלפי הפרת חוק על ידי ישראלים ביהודה ושומרון.

במקרים בהם עולה כי הייתה חריגה מהכללים המחייבים, ננקטים צעדים בהתאם לנסיבות העניין".

יש לציין כי על אף החשיבות שתגובת דו"צ מייחסת לבחינת כל מקרה "חריג", טרם קיבלנו מהצבא תגובה ביחס לאירועים – החריגים על פי כל אמת מידה – שהתרחשו לפני כחודשיים ושפרסמנו בכתבתו של יובל אברהם המוזכרת לעיל. עוד יש לציין כי התגובה סותרת לחלוטין את העדויות הרבות בדו"ח, לפיהן החיילים פשוט לא יודעים את הנהלים המורים להם לעצור את הפרת הסדר המתבצעת על ידי מתנחלים ולקרוא למשטרה. זאת אף מבלי להתייחס לעצם עובדת קיומן של שתי מערכות חוק שונות באותו השטח, לשתי אוכלוסיות שונות.