עבדים להימורים

"אין דבר כזה מכור לשעבר. פעם מכור תמיד מכור. זאת מחלה שאין לה מרפא. גם אם אבא שלך ייצא מזה, והוא יהיה עשר שנים בלי, הוא עדיין יהיה מכור". ככה התחילה השיחה שלי עם נאדיה אסטפאן, עובדת סוציאלית קלינית מראמה שבגליל.

אסטפאן מומחית לטיפול במכורים. אבא שלי, שעליו דיברנו, הוא מהמר בהכחשה – סכומי כסף ענקיים היו נעלמים תחת ידיו, והוא – עצמאי שבעברו ניהל עסק – תמיד מצא סיבות לכך: פעם מישהו הונה אותו, פעם העסק היה זקוק לתמריץ מזומנים. "מהמרים הם בדרך כלל חכמים ממכורים אחרים. יותר מניפולטיביים", אמרה לי, והנהנתי.

לאבא שלי עיניים בצבע אגוז בהיר, עור בצבע זית, צל של זיפים וחוש הומור שנון ונשכני. לא מזמן פגשתי אישה שזכרה שכשהיא היתה בת שבע עברה עם אמא שלה על יד תחנת המוניות של אבא שלי במרכז המסחרי של רובע א' באשדוד. אבא שלי הצביע על אמא שלה ואמר, "הילדה היפה הזאת יצאה ממך? לא יכול להיות!", וכשסיפרה את זה התגלגלה מצחוק.

אבא שלי הבין איך אנשים עובדים, איך לספר בדיחה שיזכרו גם ארבעים שנה לאחר מכן. והוא ידע להשתמש בזה: ראיתי את רשימת הנושים שהיו לו בהוצאה לפועל. כעשרים אנשים, את השמות של רובם הכרתי – בני משפחה, חברים שלו ושל אמא שלי – כולם נעלמו מחיינו כשהבינו שאת כספם כבר לא יחזיר. במקומם, הגיעה אלינו ההוצאה לפועל.

המדינה ידעה לשלוח אלינו את נציגיה לגביית החובות, ואני לא מאשים אותה; צריך שיהיה מנגנון של החזרת חובות, של שמירה על הסדר. אבל המאמצים לאתר מהמרים ולעזור להם לטפל בבעיה שלהם, לא בדיוק הולמים. בעיניו של כל מכור, ההתמכרות היא הפתרון, לא הבעיה; ההתמכרות מקהה את הכאב שהמהמר חש, ולכן יש להגן עליה. זאת כנראה אחת הסיבות לכך שהקו החם למהמרים בחסות מפעל הפיס לא זוכה להצלחה גדולה.

"אנחנו יכולים היום לטפל חינם בהמוני מהמרים", אומר הרב איתן אקשטיין, מייסד עמותת רטורנו לטיפול במכורים. אבל, לדבריו, העמותות לטיפול במכורים בקושי מקבלות פניות מפרסומים כאלה. "היתה לנו פגישת זום, (ו)אחד ממנהלי העמותות (לטיפול במהמרים) הרים למצלמה גזיר עיתון, ואמר שהתפרסמה מודעה של מפעל הפיס, שם כתוב שהמפעל מממן טיפול חינם למהמרים… קיבלנו טלפון אחד".

המדינה מסוגלת להכריח את המהמרים רק להחזיר את החוב. היא מתקשה לעודד אותם להימנע מיצירתו.

מומחים יודעים להסביר מדוע קשה כל כך לעודד מהמרים ללכת לטיפול. "חלק מהדינמיקה היא ההסתרה, ההתרגשות, נטילת הסיכונים, שמאוד מאפיינת מהמרים", אומר ד"ר אמנון מיכאל, יו"ר המרכז הישראלי לטיפול בהימורים. גם אסטפאן מהדהדת את אותו ההיגיון: "הריגוש הכי גדול שהמכור מקבל הוא בזמן ההמתנה לתוצאה. אז האדרנלין בשיאו".

אני זוכר שתיקות ארוכות בחיים במחיצתו של אבא שלי. הוא כמעט לא דיבר איתנו, תמיד נראה טרוד. כילד, הנחתי שכל המבוגרים כמוהו – טרודים ושקטים. אבל לפי אסטפאן, הוא כנראה חשב על ההימור הבא.

"כל ההיי של המהמר זה בתקופה שממתינים לתוצאה. הם קונים את הזמן הזה", היא אומרת, ממרום 30 שנותיה כעובדת סוציאלית בגליל. כלומר, אבא שלי ישב במחיצתי וחשב על ההימור, שבו הוציא כסף שלא היה לנו. "אלה שלא יכולים להמתין הרבה זמן (לתוצאה של ההימור שהם שמו) הם המכורים של חיש גד, צ'אנס, קזינו. אלה שיש להם יכולת יותר גבוהה להמתין לתוצאה – תראה אותם בווינר. הם נותנים לעצמם להיות יותר זמן בהיי".

"אבא שלי שילם עלי יותר מ-4 מיליון שקל, ולמעשה דפק אותי"

כשהם יורדים מההיי ונאלצים להתמודד עם החובות שיצרו, המהמרים פונים אל סביבתם. האנשים הכי פגיעים במצב הזה הם בני המשפחה שלהם. הנושים מהשוק האפור דואגים לגבות את חובם; ראיתי את אבא שלי כמה פעמים חבול בכל גופו. וגם במצב הזה, כשהתעמתנו איתו על כך שהוא מהמר, הוא רתח והכחיש.

אחת מאחיותיו של אבא שלי אמרה לנו שהוא היה מוכר את הילדים שלו אם היה יכול. לבסוף, הוא הכריח את אמא שלי, בזמן שהיתה חולת סרטן, למשכן את הבית כדי להחזיר חובות. חודשיים לאחר מכן, הוא חזר עם בקשה שתעזור לו בחובות נוספים.

"אבא שלי שילם עליי יותר מארבעה מיליון שקל, ולמעשה דפק אותי", אמר לי טל אבירם, מהמר לא פעיל. "כל פעם, כמובן, הבטחתי שאני מפסיק. כל פעם הם היו משלמים, הייתי מבטיח, ומפסיק לשבוע, שבועיים, שלושה".

אבירם מסביר שההימור הראשון שלו, טופס טוטו שזכה בפרס השני על סך 100 אלף שקל, עיוות את התפיסה שלו. המשפחה של אבירם כיסתה את חובותיו ועזרה לו בלימודי משפטים. היה לו מזל: הוא הצליח לצאת מחובות ענק ולהפוך לעורך דין. אך כעורך דין הונה את לקוחותיו, וגנב מהם כמעט שלושה מיליון שקל.

אבירם נכנס לכלא מעשיהו לשנה וחצי, וכשיצא – חזר להמר. לבסוף, המשפחה שלו זרקה אותו והוא חי ברחוב. "לא היה לי כבר לאן ללכת. או להישאר ברחוב ולמות בו, או ללכת לטיפול. לא רציתי. אם היתה לי אופציה אחרת, לא הייתי הולך".

טל הלך לרטורנו, מרכז גמילה מהתמכרויות שנולד במקסיקו, לאחר שמייסדו, הרב אקשטיין, נתקל שם בגברים מהמעמד הבינוני-גבוה ששקעו בחובות ענק. כשחזר לארץ, אקשטיין הביא את שיטת הטיפול במכורים שפיתח שם. "רטורנו היה המקום הראשון שלא שפט אותי", אמר אבירם. החברה שופטת.

המשפחה, אני יודע להעיד, שופטת. אנחנו רואים את הנזק שהמהמר עושה לנו ולעצמו. אבל ברטורנו, אבירם גילה משהו על עצמו. "המוות של אמא שלי, כשהייתי בן 19, לא עיבדתי אותו כמו שצריך. הוא חסם אותי רגשית, הוא עשה לי טראומה".

הרעיון הזה, שטראומה נמצאת בבסיס ההתמכרות, היה הדבר הקשה ביותר עבורי כבן של מהמר. אתה רואה שהבן אדם שאתה אוהב חי עם כאב, אבל הוא לא מדבר עליו. אין שום שיחה אמיתית. האינטראקציות איתו מובילות בסופו של דבר לשיחה על כספים שהוא חייב או צריך.

שאלתי את אבירם מה הוא חושב שהחברה או המדינה יכולות לעשות אחרת. "המדינה יכולה בהחלט להגביל את ההימורים החוקיים לסכומים הגיוניים… (או) להיכנס לנושא ההימורים הבלתי חוקיים בצורה הרבה יותר מסיבית". אסטפאן מוסיפה, "מפעל הפיס מקבל ממשרד האוצר אישורים למשחקים חדשים. עוד משחק ועוד משחק".

דוכני מפעל הפיס נוטים להתמקד בפריפריה, במקומות שבהם יש פחות אוכלוסייה משכילה ויותר אבטלה. אסטפאן סיפרה לי על מטופל שלה מהגליל, שתוך שבוע ביזבז 10,000 שקל על חיש גד ועל צ'אנס. המדינה שולחת את זכייני הלוטו והטוטו ליישובים החלשים, ושולחת את נציגי ההוצאה לפועל לגבות את החובות מהנשים והילדים של המהמרים שהתפתו אליה.

הרב אקשטיין לא חושב שמפעל הפיס נותן לגיטימציה להתמכרות להימורים. "הם לא אחראים על זה. בסוף יש אנשים מבוגרים שמקבלים החלטות על הפעולות שלהם. כמובן שאם היינו נוסעים על סוס ועגלה, לא היו תאונות דרכים".

אבל תאונת דרכים זה מונח לא מדויק כדי לתאר את הילדות עם הורה מהמר. זה יותר כמו משבר האקלים: רק למי שיש אינטרס להנציח את המשבר יש את היכולת למנוע אותו. לקורבנות אין את היכולת הזו, והרגולטור לא ממש יודע איך להוביל את היציאה מהמשבר. ספק אם הוא מתאמץ.

ההתמכרות להימורים קיימת בכל מגזרי האוכלוסייה

טל אבירם חזר לרטורנו כמדריך. כיום, הוא אחראי על צוות ההדרכה של העמותה. הוא דיבר איתי בטלפון בזמן שקנה סיגריות במכולת. הייתי איתו על הקו שתי דקות, שבמהלכן דיבר עם המוכר ועם אחת הלקוחות, ונזכרתי באבא שלי: תמיד חברותי, תמיד מותיר באחרים תחושה נעימה.

אבל אבא שלי אף פעם לא הלך לבקש עזרה, ובטח שלא הוביל קבוצת מכורים. לעולם לא אוכל לנהל איתו את השיחה שאני מנהל עם אבירם. שאלתי אותו, מה משותף לכל מי שמגיע לרטורנו ומצליח להפסיק להמר? "ככל שהתהום יותר עמוקה", אמר, "כך סיכויי ההצלחה יותר גדולים".

במקרה של אבא שלי, הוא איבד את העסק שלו, איבד את אשתו, עבר לגור בצריף מלוכלך, ישן ברכב שלו, איבד את הקשר עם ילדיו, ועדיין מעולם לא הכיר בבעיה שלו. לתהום לא היתה תחתית. המחלה היתה גדולה מהרצון שלו לחיות. בפעמים הספורות שנעצר – כנהג, לא דאג לטפל בחידוש הרישיון שלו – סירבנו לשחרר אותו. ביקשנו מהשוטרים שיכלאו אותו; אולי בכלא יקבל טיפול. אבל הם, ברחמיהם, שיחררו אותו ממעצר והוא אף פעם לא קיבל עזרה.

אני כן. חיפשתי עזרה ומצאתי בטיפול קבוצתי עם בני משפחה של מהמרים. אני לא חושב שהיתה קבוצה ששינתה את חיי כמו הקבוצה ההיא: חרדית שבעלה הפסיד את הכל, הורים שבנם ניצל אותם, צעירה שמשפחתו של בעלה הטרי הסתירה ממנה את המחלה שלו. חלקנו את הכאב, ואת ההבנה מה זה לאהוב מהמר. דיברתי איתם על רגשות האשמה שבלהתנתק מאב מזדקן. הם לא שפטו. הם חלקו איתי את שלהם.

לאחר שנים שבהן המדינה פגשה את אבא שלי בבית המשפט בהליכי הוצאה לפועל, היא פגשה אותו בכביש המהיר של המועצה האזורית חוף אשקלון. הוא הלך בשולי הכביש. שוטרים מצאו אותו והחזירו אותו הביתה, במצב של דמנציה, והוא שב וחזר לכביש המהיר. נציגי הרווחה חיפשו את המשפחה שהפקירה ככה את אביה.

בדיוק איבדנו את אמנו לסרטן שני, ולאחר שקמנו מהשבעה כתבנו למדינה שתעביר את האפוטרופסות עליו לנציג מטעמה. לא יכולנו למנוע ממנו את הפעולות שהסבו לנו כאב כילדים, לא יכולנו למנוע מהמדינה לשלוח אלינו את נציגי ההוצאה לפועל, אבל כן יכולנו להגיד לה שהוא לבד במאבק האחרון הזה. הם מצאו לו מקום במחלקה סיעודית, והוא חי שם, ללא מבקרים, מאבד את זיכרונו, יום אחר יום.

ההתמכרות להימורים קיימת בכל מגזרי האוכלוסייה – ערבים, חרדים, חילונים ואחרים. ההימורים באינטרנט הגיעו לרווחי שיא בתקופת הקורונה, וצופים שיגלגלו כ-130 מיליארד דולר בחמש שנים. לא כולם מכורים, כמובן. אבל בחברה מוכוונת רווח, ימצאו את מי שפגיע וינצלו אותו.

המדינה מציעה סבסוד לעמותות, אך מכורים מטבעם לא מעוניינים להיגמל. מי שיישאר עם החשבון הן משפחות המכורים להימורים – והן, המשפחות, אמורות להותיר את אהוביהם להתמודד לבד עם הבעיה. אין דבר קשה מזה. אין דבר שהייתי רוצה לשנות בחיי יותר מהעובדה שיש לי אבא מכור להימורים, מנותק ממני.

רועי כהן הוא כותב ובמאי קולנוע