סיכום עידן נתניהו: פולחן אישיות, עליונות יהודית וקורבנות תמידית

גם תחת הרושם העז של כתב האישום והמתקפה הפרועה על שלטון החוק, אסור לשכוח את השינויים העמוקים שחולל ראש הממשלה היוצא במשטר בישראל – שחורגים הרבה מעבר לאירועים האחרונים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כעת, כשעידן נתניהו מתקרב לקיצו, אפשר להתחיל לסכם את העשור ומשהו של שלטונו. כולנו עוד נמצאים תחת הרושם החזק של כתב האישום והמתקפה הפרועה על שלטון החוק, אבל השינויים שהתחוללו בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה חורגים הרבה מעבר לאירועים אחרונים אלה. מדובר בלא פחות משינוי עומק של המשטר בהרבה מישורים, שרק לאורך זמן אפשר יהיה להבין אותם.

לפניכם עשרת האפקטים הגדולים ביותר של עידן נתניהו לפי תפישתי, בסדר חשיבות עולה.

10. אתוס הקורבנות התמידית

לא חשוב כמה כוח צובר השלטון, לא משנה כמה ההתנהלות שלו כוחנית או אף אלימה – תמיד האנשים שעומדים בראשו והתומכים בהם תופשים את עצמם כקורבנות. הם יכולים לתקוף בעלי עמדה שונה או את מי שהם תופסים כ"אויב" בכל הכוח ובכל האמצעים האדירים העומדים לרשותם, אבל מספיק ציוץ של איזה שחקן נשכח או במאי כושל – ומנגנון הקורבנות מופעל במלוא הקיטור, ומשמש כמנגנון חזק לגיוס תמיכה וביצורם בשלטון.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בפגישה של מפלגות ימין בכנסת, ב-20 בנובמבר 2019 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בפגישה של מפלגות ימין בכנסת, ב-20 בנובמבר 2019 (צילום: הדס פארוש / פלאש90)

9. יחסי החוץ כאוסף של פוטו-אופס

מי שחי כאן בשנות ה-90 זוכר את התעוררות חסרת התקדים ביחסים עם מדינות ערב, את היחסים הדיפלומטיים שהחלו להתחדש עם חלקן אחרי חרם רב שנים. לא צריך להיות גאון כדי להבין שההפשרה הזאת והשיפור הכללי אז במעמד הבינלאומי של ישראל היו קשורים לתהליך השלום. גם הניסיון לפתור את חוסר הצדק ביחס לפלסטינים השיג דיווידנדים עמוקים וניכרים ביחסי החוץ.

נתניהו מרבה להתהדר בכך ששיפר את יחסי החוץ של ישראל באופן חסר תקדים. אבל האמת היא שכאשר אכן יש "שיפור", מדובר באחת משתי תצורות: יחסים אינטרסנטיים עם משטרים מפוקפקים שאיפשהו תמיד נמצאות ברקע עסקות נשק שנויות במחלוקת; או חברות אישית של נתניהו עם "ידידי אמת", בדרך כלל אישים מהזן הלאומני, הפונדמנטליסטי, שונא הזרים בואכה אנטישמי, כמו נשיא ארה"ב דונלד טראמפ וראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן. ואפילו היחסים המעולים עם דמויות המופת הללו מסתכמים על פי רוב בפוטו-אופ שאולי אפשר למרוח על בניין בזמן בחירות, אבל אפילו לא מביא את אותם מנהיגים להצביע עבור ישראל באו"ם.

במקום שבו יש באמת חשיבות לדברים – כמו יחסים תקינים עם שכנינו כדי להפסיק להיות "וילה בג'ונגל" ולשפר את מעמדנו הבינלאומי באופן מהותי – ברור לכל בר דעת שהדרך עוברת בהתקדמות לקראת פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. שום מעקפים, ספינים ופוטו-אופס לא ישנו את זה. ברור גם שבתקופת נתניהו צעדנו כברת דרך אחורה במישור הזה.

גם טראמפ לא יכול לעזור לנתניהו להעלים את הפלסטינים. כרזת בחירות של נתניהו בבחירות אפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

כרזת בחירות של נתניהו בבחירות באפריל 2019 (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

8. לחם ושעשועים במקום צדק חלוקתי

אין ספק שלא כל השינויים שהתחוללו הם שליליים. במישור הכלכלי, למשל, ניתן לזקוף לזכות שלטון נתניהו ניווט מוצלח למדי דרך סערות המשבר הכלכלי של סוף העשור הקודם. אלא שהתפישה העומדת בעומק הרפורמה הכלכלית היא לחם ושעשועים במקום צדק חלוקתי.

צעדים כמו רפורמת השמים הפתוחים, האפשרות ליבוא מקביל ועוד הביאו לכך שאזרחים רבים יכולים לצאת לנופשונים ממש זולים בחו"ל ולקנות מוצרי חשמל במחירים נמוכים. הצד השני של המטבע הוא שהשירותים הציבוריים נמצאים בשפל חסר תקדים. הרפואה הציבורית, למשל. תור לאורתופד זה עניין של שבועות. כירורג? חודשים. קיים מחסור תמידי במיטות אשפוז. אנשי צוות רפואי נופלים מהרגליים. הרפואה הפרטית פורחת כי לאנשים אין ברירה, ולא כולם יכולים להרשות לעצמם, כמובן. ועם זאת, יכול להיות שיש מי שיחשבו שהמערכת החדשה עדיפה על הקודמת: הרי יש לחם ויש שעשועים בשפע, וכשאין ברירה – יש את מספר הטלפון של הרב פירר.

כך או אחרת, זהו ללא ספק שינוי עומק.

7. "המנהיג שאי אפשר בלעדיו"

מדינה דמוקרטית ומתקדמת מנוהלת ומובלת על ידי מאות רבות, שלא לומר אלפים רבים, של אנשים. נשים וגברים מוכשרים, נבונים, משכילים, חלקם בתפקידים יותר בכירים, חלקם פחות, בתחומים השונים: חקיקה, כלכלה, משפט, תעשייה, בריאות, ביטחון ועוד. מדינה מודרנית ודמוקרטית לא מובלת על ידי איזה מנהיג דגול, אבי האומה, שעל פיו יישק דבר ושבלעדיו הכל יתמוטט.

אלא שנתניהו, בעיקר בשנים האחרונות, הצליח להחדיר לשיח הציבורי ולטפח תפישה שגורסת כי אם הוא יילך – אוי לנו ואבוי לנו. רבים מתומכיו אכן מאמינים בכך ומשמיעים משפטים בסגנון "בסדר, אז לא נתניהו, אבל מי יכול להחליף אותו? אין מי". זה הרבה יותר מסתם פולחן אישיות. זאת תפישה פשטנית, שטחית ומסוכנת ואנטי דמוקרטית ביסודה. וגם ילדותית מאוד, יש לציין.

6. מתקפה על ארגוני זכויות אדם

המתקפות על רשויות החוק ועל התקשורת טריות בזיכרון, ואולי רבים כבר הספיקו לשכוח את המתקפה הפרועה בתחילת הקדנציה של ממשלת נתניהו האחרונה על ארגונים לזכויות אדם, בפרט כאלה שפועלים למען זכויות אדם בשטחים. המתקפה הפרועה הזאת כללה ניסיונות לבלום את פעילות הארגונים באמצעות חקיקה, לסמן אותם, להגביל את האפשרות שלהם לגייס מימון, ובאופן כללי לנסות לסתום להם את הפה בכל דרך.

5. מתקפה על אמנות ביקורתית

מהניסיון לסגור את תיאטרון אל מידאן, דרך ההשתלחות ביוצרי הקולנוע והניסיונות לייבש אותם על ידי הקומיסרית הראשית ("חוק הנאמנות") ועד המתקפה על יוצרי "הנערים שלנו" תוך כינוי יצירתם "אנטישמית" רק משום שהעזו להציג את המעורבים בסכסוך כאן כבני אדם – כל אלה ועוד הם עדות למתקפה הבלתי פוסקת על אמנות ואמנים שמסרבים להיות מגויסים וליישר קו עם השלטון.

4. מתקפה על התקשורת

טוב, מתקפה זה אנדרסטייטמנט במקרה הזה. תחום התקשורת מעולם לא היה נקי מאינטרסים. תמיד ניסו לפעול בו ולהשפיע עליו בעלי אינטרסים מסחריים ופוליטיים, שלא לדבר על הממסד הביטחוני שבמידה רבה שלט ועדיין שולט על מה יפורסם ומה לא. אלא שמולם ניצבה תמיד שדרה של עורכים, כתבים ופרשנים מקצועיים (גם אם לא נטולי דעה), שדאגו ככל הניתן לשמור על מרחב אוטונומי.

האיזון הזה התערער באופן דרסטי ואלים בתקופת שלטונו של נתניהו. עיתונות הפרינט, שגם כך התקשתה לשרוד אל מול הדיגיטל, חטפה מכה אנושה בידי סוס טרויאני שממומן בכספי קזינו, ששימש במידה רבה כאמצעי להוריד את העיתונות האמיתית על הברכיים, והביא אפילו את מי ששלט בשוק התקשורת בישראל במשך שנים, מו"ל "ידיעות אחרונות", להתחנן בפני נתניהו לעשות עסקה מלוכלכת ובלבד שהעיתון שלו ישרוד.

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס מגיע לחקירה בתיק 2000 במשרדי לה"ב 433 בלוד, ב-17 בינואר 2017 (צילום: רועי אלימה / פלאש90)

מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס מגיע לחקירה בתיק 2000 במשרדי לה"ב 433 בלוד, ב-17 בינואר 2017 (צילום: רועי אלימה / פלאש90)

אחר כך באו המתקפות על ערוץ 10 ועל ערוץ 1 ז"ל ועל כאן ועל ערוץ 12 ו-13, ערוצים שלמים שהוקמו כדי להלל את השלטון (ערוץ 20) או כופפו לשם כך (וואלה), ודוברים של השלטון שהונחתו לרצועות שידור ולתפקידי כתבים ולכותבי טורי "דעה". וגם כל זה הספיק. עדיין התקשורת היא "מגויסת" ו"מוטה" ו"שמאלנית" – ואין כוונה להניח לה עד שתתכופף ותוכפף לגמרי.

האמת היא שלנוכח הצונאמי המתמשך הזה פלא שעיתונאים מקצועיים והגונים המשיכו לעבוד, להתעקש ולעשות את מלאכתם, שהיא להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, ואף נחלו הצלחות לפעמים. כל הכבוד להם על כך.

3. מתקפה על שלטון החוק

כאן אין כל כך צורך לפרט, מכיוון שכולנו עדיין תחת הרושם הבל יימחה של ראשי שלטון שתוקפים בצורה פרועה את שומרי הסף – מפכ"ל המשטרה, החוקרים, הפרקליטות והיועץ המשפטי. אבל דבר אחד כן צריך לציין: את העובדה שמי שבאמת סובלים מזרועות מערכות האכיפה והמשפט, האוכלוסיות המוחלשות, כלל לא נתפשים כמושא לשינוי הנדרש במערכות האלה.

מחאת יוצאי אתיופיה בפתח תקווה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יוצאי אתיופיה, למשל, שנאבקים ללא לאות באופן שבו מח"ש והפרקליטות מגוננים על שוטרים שפגעו בבני העדה, או פלסטינים שנזרקים למעצרים מנהליים ללא משפט וללא סיכוי להליך הוגן  – דווקא כאן התמיכה במנגנוני האכיפה והמשפט היא אוטומטית ומוחלטת. רק כשזה מגיע לראשי השלטון, כאן פתאום מתגלים ה"עיוות" ה"אכיפה הבררנית" ו"שיטות החקירה הפסולות". פה בדיוק נכנס גם לפעולה מנגנון הקורבנות התמידית שהוזכר למעלה.

כאמור, תחת הרושם האדיר של הימים האחרונים, ניתן לחשוב שזהו שינוי העומק המרכזי ששלטון נתניהו הביא, אבל לדעתי יש שניים משמעותיים אף יותר, והם:

2. היהודים מעל הכל

בעוד שבמהלך שנות קיומה של המדינה מאז מגילת העצמאות היה איזשהו ניסיון, ולו למראית עין, לשמור על איזון בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית", בא שלטון נתניהו, בעיקר בקדנציה האחרונה, והראה גם בהכרזות וגם במעשים שבמרחב שאנו חיים בו – יש יהודים ויש את כל השאר.

חוק הלאום הוא דוגמה בולטת לכך, אבל לאו דווקא החשובה ביותר. שתי דוגמאות אחרות ממחישות אף יותר את העיקרון הזה: ניסיון הגירוש האכזרי וחסר התקדים של מבקשי המקלט מאפריקה משום שאלה "מאיימים" על הרוב ועל המרחב היהודי (גירוש שגם התאפיין בשיח גזעני נטול בושה, עוד אחת מה"בשורות" של המשטר החדש); וההתקפה הארסית, המתמשכת והברוטלית על נבחרי הציבור הערבי בישראל, עד כדי הפיכת הציבור הערבי לבלתי לגיטימי בשום קונסטלציה של מעורבות בשלטון, השפעה על חייהם ועל עיצוב אופיה של המדינה.

הדבר העצוב ביותר הוא שמפלגות אופוזיציה כדוגמת כחול לבן או יש עתיד התיישרו גם הן לפי הקו הזה של "יהודים מעל הכל", כנראה משיקולים אלקטורליים מפוקפקים.

1. הכחשת הכיבוש

האפקט המשמעותי ביותר של שלטון נתניהו הוא הקיבוע של האנומליה המטורפת שבה אנחנו חיים מאז 1967 – מרחב אחד, שלטון אחד, אך כזה שיש בו אוכלוסייה עם זכויות אזרח מלאות ואוכלוסיות חסרות זכויות כאלה וחסרות מדינה, כשחלקם חיים במין סמי-אוטונומיה מנוהלת על ידי הצבא, וחלקם האחר חיים תחת מצור של ממש. ועל כל ההסדר הבלתי מתקבל על הדעת הזה שולחים לשמור ילדים בני 18, שנולדו לתוך זה וכבר התרגלו להתייחס לפלסטינים כמשהו קצת פחות מאדם במובן המלא המילה.

מחסומים בחברון, יולי 2019 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

מחסומים בחברון, יולי 2019 (צילום: וויסאם השלמון / פלאש90)

נתניהו כמובן לא יצר את הכיבוש, וגם אם היה עושה מאמצים לפתור אותו ייתכן שלא היה מצליח. אבל ההכחשה של הכיבוש, ה"הצלחה" שנחל בלהפוך אותו לנעדר כמעט לחלוטין מסדר היום, הרדיפה הכוחנית של מי שמעז להעלות את הנושא לסדר היום – כל אלה מובילים לכך שהיום המצב הרבה יותר מסובך והרבה פחות ניתן לפרון, ויש סיכוי טוב שאנחנו הולכים להוריש את הטירוף הזה לילדינו, שימשיכו לדמם בגללו.

דוד רטנר הוא חוקר ומרצה, בעל תואר דוקטור לסוציולוגיה מאוניברסיטת בן גוריון. ספרו "המסע האחר: יהודי אתיופיה וחלקם במאבק המהפכני של אתיופיה בשנים 1991-1974" יצא לאור בשנת 2018 במסגרת הסדרה "עכשיו אפריקה", בהוצאת פרדס

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

מארק צוקרברג (צילום: Friesehamburg, ויקימדיה CC BY-SA 4.0)

הגברים בוכים בפייסבוק, וצוקרברג מתגייס להגנתם

בעוד נשים נלחמות על זכותן לחיים ולהגנה מאלימות מינית, גברים נאלצים להילחם על זכותם לא להיעלב. זהו מאבק עיקש, שכולל שעות של לחיצה על "דווח על תגובה זאת". מרגש לראות שבהנהלת הרשת החברתית השכילו לזהות את האוכלוסייה שהכי זקוקה להגנה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf