נשק שנגנב מהצבא הורג אזרחים. הגיע הזמן לתבוע ממנו אחריות

רוב הנשק שרוצח אזרחים ערבים מגיע כנראה מהצבא. שוטרים בנצרת מציגים נשק שנתפס מעבריינים, נובמבר 2021 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש 90)

הפריצה למחסן נשק ברמת הגולן הזכירה למי ששכח: צבא ההגנה לישראל הפך לספק נשק מרכזי של הגורמים הפליליים. נכון, יש גם קצת הברחות אמל"ח דרך הגבולות ומחרטות פיראטיות, שמייצרות את רובה ה"קרלו", שאגב לא כל כך ידוע אם ואיך מטפלים בהן, אך אי אפשר אפילו להתחיל להשוות בין כל אלה למסה הגדולה והמשמעותית של כלי הנשק האיכותיים שנגנבים, חדשות לבקרים, מהמחסנים השמורים של הצבא. ברור עד כמה הנגישות הזו לנשק מעצימה את ארגוני הפשע.

רק לפני כחודש נגנבו כ-30 אלף כדורים מבסיס שדה תימן שליד באר שבע. ובסוף השבוע נוספה  גניבה של כ-70 אלף כדורי 5.56 – שברוב המקרים משמשים ברובי 16M – וגם 70 רימוני מטול נפיץ מבסיס צנובר שברמת הגולן. בסך הכל מדובר בכ-100 אלף כדורי רובה, שעל פי הערכות אמורים להספיק לשני גדודי חי"ר לתקופת אימון של ארבעה חודשים. לקרוא ולא להאמין.

נמסר שהצבא מינה ועדת מומחים, בראשות מח"ט, שתחקור את הכשלים שאפשרו את גניבת התחמושת ושממצאי התחקיר יוצגו למפקד פיקוד הצפון בתוך כחודש. לא ברור אם ועדה דומה תחקור את הגניבה ממחנה שדה תימן. וגם לא ברור מדוע הוועדה תגיש את המסקנות לאלוף הפיקוד ולא לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולראש הממשלה. הרי מדובר ברעה חולה כללית, החוצה פיקודים צבאיים ומחוזות משטרתיים.

ויש עוד בעיה, שכל מי שרוממות המשילות בגרונם מתעלמים ממנה. צפייה פשוטה בתמונות ה"חמושים" בג'נין ובשכם מגלה שחלק מהם מצוידים באמצעי לחימה צה"ליים תקניים. במילים אחרות, בהחלט אפשרי שבחלק מהמקרים הצבא נלחם נגד כלי נשק משוכללים שנגנבו ממחסניו.

הקלישאה אומרת שאקדח שרואים במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית. אבל השאלה האמיתית היא כמה מבין הנרצחים וההרוגים בחברה הערבית נפגעו מאמל"ח שמקורו בצבא? במחקר של יוזמות אברהם נאמר שב-2021, 83.3% ממקרי הרצח בחברה הערבית – 105 גברים ונשים – הומתו באמצעות כלי ירייה.

גם הנשק שמפונה נגד חיילים בשטחים מקורו בצבא. חמוש במחנה בלטה (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)

אמנם אין נתונים המצביעים מהו מקור כלי הנשק הרצחניים האלה, סביר להעריך שחלק נכבד ממקרי הרצח בוצעו באמצעות נשק ו/או תחמושת שמקורם בצבא. אותה שאלה תקפה גם לגבי מספרי החיילים או אנשי כוחות הביטחון שנהרגו מנשק שמקורו במחסני תחמושת ישראליים. כיוון שגם לא קיימים נתונים ברורים לגבי מספר הפצועים מירי מנשק שמקורו בצבא או המקרים שבהם נעשה שימוש בנשק כזה, אבל הוא גרם "רק" להלם, מתח ונזק כלכלי, ייתכן שבפועל המצב חמור בהרבה.

אפשר, אם כן, להניח שהנשק שהגיע ממחסני הצבא והגיע לידי עבריינים גרם להרג ולפציעה של מאות אזרחים ערבים ישראלים בשנים האחרונות, הרבה הרבה יותר ממספר ההרוגים באסון ל"ג בעומר במירון. ייתכן מאוד שהנזק הכלכלי המצטבר – הפגיעה במשפחות, בישובים והעומס על כוחות הביטחון – גדול בהרבה מהשוחד שאולי שולם בפרשת כלי השיט. לכן דחוף יותר למנות ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק את הנושא הזה, יותר מאשר את שני הנושאים האחרים. אבל גם הממשלה, שהניפה את דגל השינוי, לא עשתה דבר כדי לרדת לשורש הבעיה. הרכב הממשלה הקרובה לא מבשר טובות לגבי הסיכוי שהיא תעשה את השינוי.

אולי הדרך להפעיל לחץ היא שקרובי משפחה של מי שנהרגו מירי של כלי נשק במקורם בצבא, כולל משפחות של חיילים שנפגעו בשטחים, יפנו למשטרה ולצבא ויבקשו את כל הפרטים לגבי הנשק שגרם למותם של בני משפחתם או לפציעתם: מה מקורו של הרובה האוטומטי שירה, מהיכן הגיעו הכדורים שנורו ומאיזה חומר נפץ ורכיבים הורכב מטען החבלה שהתפוצץ. פרטים אלה יסייעו להבנה טובה יותר של המציאות, למיפוי מפת הפשע ולגיבוש פתרונות מעשיים. ייתכן שבחלק מהמקרים אפשר יהיה גם לתבוע פיצויים.

גם גדולי הרפורמטורים לעתיד של מערכת המשפט בישראל לא יחלקו על כך שלקורבנות העבירה ולבני המשפחות שלהם יש "זכות עמידה" בשאלה כל כך מהותית.

אריאל לבנה הוא ד"ר לקרימינולוגיה