מתנחלי הבקעה חוששים מהסיפוח הרבה יותר מהתושבים הפלסטינים

"הלכת לאיבוד?" שאל אותי בחביבות בחור שנהג על טרקטור ישן ומקרטע. שמו ח'אלד, אחד מ-1,700 פלסטינים אשר מתגוררים בפסאיל, כפר פלסטיני קטן בבקעת הירדן. הנדתי בראשי לשלילה. לא הלכתי לאיבוד.

נסעתי לכאן בעקבות הצהרתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר כחול לבן בני גנץ כי בכוונתם לספח את בקעת הירדן לישראל. עניין אותי לשמוע מה חושבים התושבים הפלסטינים שגרים באזור הזה, המיועד לסיפוח, על התרחיש שרוקחים פוליטיקאים ישראלים מעל לראשם.

סיפרתי על כך לח'אלד והוא פרץ בצחוק. "אתה רואה את הטרקטור שלי?" שאל, "זה טרקטור ישראלי. אני בדרך לעבודה במטע תמרים שבהתנחלות ישראלית, עם מעסיק שהוא, ובכן, ישראלי. יעני – ישראל נמצאת כאן מזמן, עם או בלי סיפוח". הוא דיבר בלהט שהבהיר לי כי חשב על הנושא הזה בעבר. "אני בעד הסיפוח." אמר, "לא לכולם יש אומץ להגיד את זה, אבל לי יש. אני בעד".

הופתעתי. לא ציפיתי לתשובה כה חד-משמעית. ביקשתי הסבר. "אני מרוויח 100 שקל ביום", הוא אמר, "99% מהגברים בפסאיל עובדים בתומר, ההתנחלות הסמוכה, ומרוויחים שכר יומי זעום כמו שלי. מחמש בבוקר עד שתיים בצהריים אני עומל. בקושי חי.

"אתה יודע, 15 שנה שאני מועסק אצל אותו חקלאי ומעולם לא קיבלתי ממנו תלוש שכר. אין לי זכויות עבודה. הוא משלם לי במזומן. בישראל, חקלאי ערבי מרוויח בערך 250-300 שקל ביום. הם חיים טוב. אם נסתפח, ואקבל אזרחות או תושבות, אוכל לדרוש שכר מינימום. היום, מי שדורש, מפטרים אותו".

"אני לא שונא ישראלים", ח'אלד הוסיף. "כשמישהו מת אצלנו, החבר'ה מתומר מגיעים לנחם, וכשמישהו מת אצלם, אני מגיע. אנחנו חיים ביחד. זו המציאות. אבל אין זכויות שוות".

כאשר אני תוהה בקול אם סיפוח לא ישים קץ לחזון שתי המדינות, הוא עונה: "הארץ הזאת גם ככה לא בנויה לשתי מדינות. זה מרחב אחד. אני רוצה שהוא יהיה שוויוני ומשותף, לישראלים ולפלסטינים".

התקווה שבסיפוח

יותר מהכל, במהלך השיחה הרגשתי שח'אלד מדבר מתוך תחושה של דחיפות. הוא סיפר לי על ארבעת ילדיו, על כך שאין לו כסף לשלוח אותם לאוניברסיטה, ועל כך שאשתו יושבת בבית מובטלת. לאחר 53 שנה של משטר צבאי, הכלכלה בגדה המערבית נמצאת בשפל של כל הזמנים, והמצב הקיים, מבחינת ח'אלד, אינו יכול להימשך. סיפוח טומן בחובו תקווה לשינוי, חשבתי, גם אם קלוש.

במעלה הדרך הבחנתי באישה מבוגרת, שפופת קומה, יושבת על כיסא מפלסטיק. מסביבה התרוצצו הלוך ושוב ילדים קטנים שניסו למשוך את תשומת לבה, אך היא בהתה באוויר הלאה מהם, כמו מתבוננת בעולם הגלוי רק לה. שמה יוסרא. התקרבתי אליה והיא הציעה לי כוס תה. אחר כך, מבלי ששאלתי דבר, היא סיפרה לי שהבן שלה נהרג. בשבוע שעבר הוא קם בבוקר, שתה קפה, ומת. ככה. עיניה דמעו.

"הוא היה בריא. היו לו עשרה ילדים," יוסרא אמרה, והצביעה על נכדיה שעדיין השתובבו סביבנו. אחר-כך היא השתתקה. בנה השני, ת'איר, התיישב לצדי. הוא נותר כעת המפרנס היחיד של המשפחה.

כמו ח'אלד, גם ת'איר עובד במטעי החקלאות של תומר, קוטף תמרים, מרוויח 90 שקל ביום. הוא עוקב אחר הדיון הפנים-ישראלי בנוגע לסיפוח הבקעה. "זה לא שמישהו שואל לדעתי, כן? אבל אם ישאלו, אז אני אהיה הראשון להסכים להסתפח", הוא אומר לי. "ישראל כבשה אותנו, נכון. זה המצב. אבל אם אני כבר כבוש, אז אני מעדיף לקבל זכויות".

בדומה לח'אלד, ת'איר מתאר מציאות עגומה של ניצול עובדים בהתנחלויות, בניגוד לחוק הישראלי. "זה המחירון: בחמש השנים הראשונות בעבודה אתה מקבל 70 שקל ביום. אחר-כך זה עולה ל-80. מי שיש לו משפחה, נותנים לו 90. המשכורת הזאת עדיפה על פני מה שאני יכול להשיג בגדה, אבל היא רחוקה מלאפשר לי לחיות, או לפרנס את כל הילדים האלה", הוא אומר, ומוסיף לתאר באריכות מדוע החיים בישראל עדיפים בהרבה על החיים תחת הרשות הפלסטינית.

"הרשות הפלסטינית לא עוזרת לי בשום צורה. כשהלכתי למשרד העבודה ברמאללה הם אמרו לי שהם מסרבים לייצג או לעזור לפלסטינים שעובדים בהתנחלויות. זו החלטה פוליטית שהתקבלה שם. הם לא מכירים בהתנחלויות. מבחינתם העבודה שלי בתומר נחשבת לנורמליזציה. אבל מה לעשות? זו המציאות בשטח כבר עשרות שנים".

למתנחלים לא בוער דבר

פחות מדקה נסיעה במכונית מפסאיל אני מגיע למושב החקלאי תומר. זו התנחלות שהוקמה בשנת 1976 על ידי תנועת המושבים. בבחירות האחרונות המפלגה שלה הצביעו רוב תושבי המושב הייתה כחול לבן, שגרפה פי שניים יותר קולות מהליכוד.

במשך שלוש שעות שוחחתי עם תושבים של תומר – ברחוב, במכולת ובמשרדי ההנהלה. להפתעתי הרבה, השנייה באותו יום, אף לא אחד מהם הביע רצון להסתפח לישראל. היחס של כולם לסיפוח נע בין אדישות להתנגדות נחרצת.

"כל עוד לא מדברים על להחזיר את הבקעה, אז אין לי בעיה עם המצב הנוכחי", אמרה לי יפה, אחת ממקימות המושב. "אני נשפטת בבית דין ישראלי, אני משלמת מסים, אני מקבלת קנסות – הכל כאילו שאני גרה בתל אביב. אז בשביל מה אני צריכה את הסיפוח?"

"הגעת ליישוב חילוני, שהוקם על-ידי מושבניקים ממפלגת העבודה", אומרת אסנת, גזברית היישוב, שמגדירה עצמה כשמאלנית. "אנחנו לא מתנחלים, אלא מתיישבים. אתה יכול לקחת את המושב הזה ולהניח אותו בכל מקום בתוך הארץ, ולא תשים לב שיש הבדל בכלל.

"התושבים לא מדברים על סיפוח כשהם נפגשים בערב. זה מעניין רק פוליטיקאים", אמרה, ואז הציעה לי בחיוך לטעום תמר, "הגאווה המקומית". "זה מה שמעניין אותנו כאן – מזג האוויר והתמרים".

ירדתי למטה, אל מטעי התמרים ושדות האננס של המושב, לחפש חקלאים מתומר, אבל מצאתי רק עובדים פלסטינים מפסאיל. השעה היתה שלוש ורוב החקלאים הישראלים, מסתבר, הלכו הביתה. אחד מהעובדים הפלסטינים נתן לי את מספר הטלפון של המנהל שלו, בחור בשם יאיר שענה לי מיד. גם הוא, כמו ח'אלד, דיבר בלהט – אבל בכיוון ההפוך – נגד הסיפוח.

"שום דבר טוב לא ייצא לנו מזה", הוא אמר לי. "אם יספחו, יהיה לחקלאים קשה יותר לשווק את התוצרת שלהם בחו"ל, בגלל תנועת החרם. זה למשוך אש. והירדנים, יש סיכוי שבעקבות הסיפוח הם יבטלו את הסכם השלום. ומה עם העובדים הפלסטינים במושב? מה, אנחנו צריכים לספח ערבים שיסתובבו כאן עם תעודות זהות כחולות כמו במזרח ירושלים?"

החלטתי להדהד את מה שאמרו לי בפסאיל, ואמרתי ליאיר שאם יהיה סיפוח העובדים הפלסטינים במושב יוכלו לדרוש שכר מינימום. הוא השיב לי בביטול. "זה לא ישנה כלום. מבחינת בית המשפט הישראלי, אתה צריך לתת להם כבר עכשיו שכר מינימום. גם בעתיד, אם יהיה סיפוח, אתה תוכל להמשיך לשלם להם 100, או 110 שקל. זה שהם יבואו וידרשו… גם היום הם דורשים. אז מה? החקלאות לא יכולה לשלם את זה.

"עזוב אותך. אף אחד לא מתכוון לספח. אם בישראל היו רוצים לספח היו מספחים. זה סתם פופוליזם של פוליטיקאים לפני בחירות. טוב לכולם שהמצב הקיים יישאר בדיוק כפי שהוא. גם בעוד מאה שנה".

גם בעוד מאה שנה

מעבר לאדנות ולגזענות שעלו מדבריו של יאיר, מעניין להתעכב על ההסתייגות שלו ושל שאר תושבי המושב משינוי המצב הקיים. לכאורה הרי, על פי העמדה הרשמית של ישראל, השלטון הצבאי בגדה המערבית הוא זמני בלבד. מצב זה עתיד להסתיים כאשר גורל השטחים ייקבע.

על פי השמאל, זה יקרה לאחר פינוי כל השטחים או חלקם, ועל פי הימין, בעקבות סיפוח שלהם – מלא או חלקי. תושבי תומר מבינים היטב שזה קשקוש. הדיון הזה, שנע על הציר שבין סיפוח לפינוי, משמש כדי להסתיר אמת מכוערת: הכיבוש הצבאי הוא יעד סופי, לא תחנת ביניים.

באוגוסט 1967, לדוגמה, התכנסה הממשלה הישראלית לדון בגורל השטחים שזה עתה נכבשו. הפרוטוקולים מלמדים שהיא הגיעה למסקנה זהה לזו של יאיר מחוות האננסים: אף שברור שישראל רוצה להחזיק לנצח בחלק מהשטחים, עדיף לה לשמר מראית עין של זמניות, ולא להצהיר בפומבי דבר.

זרח ורהפטיג, שר הדתות, ניסח זאת כך בזמנו: "אם תתכנס מועצת הביטחון של האו"ם ותאמר: ישראל הודיעה שהיא מחזיקה בכל השטחים ואינה מתכוונת להחזיר דבר, אנשים יגידו – ומה רוצים מהערבים המסכנים? הרי אין על מה לדבר עם הישראלים. כל הכרזה כזאת פירושה ביטול כל האהבה הקיימת אלינו בעולם, ושנחוצה היא לנו עתה מאוד. לכן אני נגד הכרזות ובעד עשייה". שאר השרים, מהליכוד ומהעבודה, הסכימו אתו.

יותר מ-50 שנה חלפו, וישראל אכן המעיטה בהכרזות והרבתה בעשייה. "ב-1967 גרו כאן 7,000 בני אדם", סיפר לי חלוסי, תושב הכפר הפלסטיני פרוש בית דג'ן, המיועד גם הוא לסיפוח. "היום אנחנו רק 1,000. נותרו פה זקנים בלבד, כמוני. כל הצעירים עזבו לערים הגדולות כי לא היה להם איך לבנות בית. כל מה שאנחנו בונים בכפר – ישראל הורסת. מסרבים להעניק לנו תוכנית מתאר. אין מים, אין תשתיות".

המצב שחלוסי מתאר אופייני למרבית הכפרים הפלסטינים שבשטח C. לאחרונה פורסם שפלסטינים הגרים באזור הגישו כ-1,500 בקשות בנייה ב-2016-2018, וישראל דחתה 98.6% מהן.

עבור פלסטינים החיים בשטח C, הסיפוח אינו מובן רק כתרחיש תיאורטי שאולי יקרה בעתיד אלא גם כתהליך ממשי שקורה בהווה. זהו מהלך קולוניאלי שמטרתו להכין את הקרקע ליום הסיפוח, דרך מניעת תוכניות מתאר ותשתיות, ואילוץ התושבים לעזוב את הכפר.

ישראל הרסה את הבית של חלוסי, לדוגמה, פעמיים. כעת הוא בונה בפעם השלישית. כאשר אני שואל אותו למחשבותיו על הסיפוח, הוא לא ממצמץ: "אני מעדיף לגור באוהל מאשר להסתפח לישראל".

"אבל אולי הסיפוח יהיה שדרוג במצבך?" אני שואל אותו, ומספר לו על הפלסטינים מפסאיל. הוא מגיב בכעס. "איך אפשר להגיד דבר כזה? איך? אני לעולם לא אסתפח. אולי לא דיברת עם האנשים הנכונים. היית צריך לדבר עם אנשים משכילים".

אני שואל אותו מדוע הוא מתנגד. "זה יחנוק אותנו", הוא עונה, "אני, חצי מהיום שלי אני בשכם. כל המשפחה שלי נאלצה לעזוב את הכפר ועברה לגור שם. מאיפה לי לדעת אם ייתנו לי ללכת לשכם אחרי שיספחו אותי לישראל? וגם, תסתכל גם מה קורה בירושלים. סיפחו אותם. נו, אז מה? אתה חושב שלא הורסים להם בתים? שטוב להם?"

שקט משתרר בחדר. התה שהוא מכין לנו מתחמם כבר 20 דקות על בולי עץ ולא רותח. אין חיבור לגז או לחשמל. "בעצם", הוא אומר לי אחרי זמן מה, "זה לא רלוונטי לשאול אם יש יתרונות לסיפוח. אני לא שואל את עצמי את השאלה הזאת בכלל. מבחינתי זה מאוד פשוט. אני מתנגד לסיפוח כי אני פלסטיני. אני מתנגד כי ישראל רוצה את האדמה הזאת אבל בלי הפלסטינים והפלסטיניות שעליה. וזה העניין. עם סיפוח או בלי סיפוח – זה יישאר העניין".

יובל אברהם הוא סטודנט לצילום ולבלשנות