newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

משפחת נתניהו: על הציר בין אמריקה לקולוניה בפלסטין

לא רק בנציון נתניהו נע בין ירושלים לפנסילבניה. גם אשתו, צילה, באה ממשפחה שחילקה את חייה בין ארץ ישראל ועסקים בארה"ב. קריאה באוטוביוגרפיה של נתניהו תורמת להבין את הקשר העמוק בינו לבין אימפריאליזם ההתיישבותי

מאת:
עשו חלק ניכר מהקריירה שלהם באמריקה. בנימין נתניהו עם אביו בן ציון, 2009 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

עשו חלק ניכר מהקריירה שלהם באמריקה. בנימין נתניהו עם אביו בנציון, 2009 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

קראתי את האוטוביוגרפיה של בנימין נתניהו. זו לא ממש אוטוביוגרפיה: זה מוצר לקידום אישי, שנכתב במקורו באנגלית ותורגם לעברית, עם פסקאות קצרות שלקוחות הישר מהתקשורת האמריקאית, ופואנטות שמוכרות מכל נאום של ביבי. אין בו נרטיב קוהרנטי, ולא כבוד מיוחד לעובדות. מה כבר אפשר לעשות עם ספר כזה? הוא מזמין קריאה רדוקטיבית, סוציולוגית. בתור היסטוריון של משפחה ושאֵרות, התפתיתי לחשוב קצת על המסלול הארוך של המשפחה. אז מאין מגיע הבחור?

בספר "צופן נתניהו" מזל מועלם מביאה את הגרסה המקובלת. הסיפור ידוע ממקורות אחרים: נתן מיליקובסקי (שנישא לשרה היפה) הוליד את בנציון (ועוד שבעה בנים ובת), ובנציון נתניהו (שנישא לצילה) הוליד את שלושת הבנים – יוני, בנימין ועדו. נתניהו הוא בנו של אביו, האב הוא בן לאביו, והחלק הראשון של הספר נקרא בהתאם לכך "שושלת". זה סיפור מוכר היטב שסופר לא פעם, מסלול יהודי-פולני שמוביל לירושלים, ושם מתבסס הבן הרביזיוניסט, בנציון נתניהו, שנדחק לדעתו לשוליים של האקדמיה של רחביה.

צילה, אשתו של בנציון ואמא של ביבי, מגיעה לעומת זאת משום מקום, אבל יש לה הורים (שעליהם לא נאמר אצל מועלם דבר), וגם אנגלית מצוינת (יתרון – אבל מאין לה?). היא בסך הכל אישה למופת – מטפלת בילדים, מקלידה מחקרים עבור בעלה ההיסטוריון ועושה גם עבודות מזכירות (אנגלית!), כך שבנציון, פרופסור, "הותיר את ניהול חיי המשפחה בידי רעייתו", ש"העניקה לבעלה חופש יצירה בלתי מוגבל". פלאי פלאים.

זו שושלת אחת, מאב לבן, אבל מה קורה בצד האם?

ב"סיפור חיי" של נתניהו אפשר למצוא כמה מרכיבים של סיפור אחר, שמוביל לא לצד הסב מצד האב אלא לדורות הקודמים מצד אימו של נתניהו. מדובר בארבעה דורות מאז ההתיישבות בארץ בסוף המאה התשע-עשרה. אברהם מרקוס ומשפחתו מהגרים מליטא ומתבססים בארצות הברית, במיניאפוליס, בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה.

הסב עוסק בסחר פרוות עם אינדיאנים (!) לפני שהוא מתיישב בראשון לציון ב-1896. הוא הגיע לכאן בלי לקרוא את הרצל ובלי להיות חבר בתנועה הציונית: הוא חוואי, הפועל בהקשר האימפריאלי של סוף המאה התשע-עשרה, כמו רבים אחרים המקימים חוות באוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, ארגנטינה וכן הלאה. בראשון קוראים לו "האמריקנֶר". מרקוס מקים חווה שמעסיקה פועלים (תימנים, מדגיש נתניהו, לא ערבים). זה עולם אחר מזו של ההתיישבות הקולקטיביסטית, מגזר אחר של תנועת ההתיישבות הציונית.

אבל יש מרכיב אחר במסלול החברתי של המשפחה: בתו של אברהם מרקוס נשארה בארצות הברית והתחתנה עם מהגר יהודי אחר שהתבסס שם – בנימין סגל (גרוטאות ברזל, נדל"ן, רכבות, בנייה). ב-1911 הוא עובר לפלסטין עם משפחתו ומתיישב בפתח תקווה, ושם נולדה בתו, צילה, אימו של ביבי.

סגל לא מצליח ממש להתבסס בארץ. הוא חוזר לארצות הברית לעסקים, ומשאיר את המשפחה כאן. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה הוא חוזר לארץ, ולוקח שוב את המשפחה למיניאפוליס. אחרי מותו ב-1923 אשתו חוזרת. אימו של נתניהו, צילה, גדלה כאן ושם, בפתח תקווה ובמיניאפוליס, ולכן דוברת עברית ואנגלית במידה שווה.

התבנית של תנועת מטוטלת בין המושבה למטרופולין חוזרת גם בדור הבא, אצל אביו של נתניהו: הוא אכן לומד באוניברסיטה העברית, אבל הפעולה הפוליטית המשמעותית שלו תהיה בארה"ב במהלך מלחמת העולם השנייה, לא בישראל. בשנות החמישים והשישים בנציון נתניהו נע גם הוא בין ארצות הברית לישראל, בין ירושלים לפנסילבניה, וילמד שם. הילדים אמנם למדו בירושלים, אבל יילכו לבית הספר בארצות הברית, ולפחות שניים מן הבנים גם ילמדו שם לימודים גבוהים.

זה פרופיל של משפחות מתיישבים טרנס-לאומיות, שנעות הלוך וחזור בין הקולוניה למטרופולין. מסלולי החיים משולבים, ההשקעות מפוזרות בין יבשות, ומערכות הקשרים האימפריאליות קריטיות לאסטרטגיה המשפחתית. אלה לא מהגרים מרוסיה הצארית, פולין או גרמניה, שיכולתם לחזור ולהתבסס בארצות מוצאם היתה מוגבלת מאוד לאחר מלחמת העולם הראשונה, המהפכה הרוסית, ועליית הפשיזם, או כאלה שהשקיעו בארץ את כל הונם המשפחתי, כמו אלה שהגיעו מגרמניה. אלה מהגרים בין אימפריות – הבריטית והאמריקאית – ובחסותן, עם קשר ישיר למשאבים כלכליים ופוליטיים בארץ המוצא (האנגלית, הצפנים התרבותיים, ההון המשפחתי, הקשרים). אם תרצו, הם דוגמאות לאימפריאליזם התיישבותי.

הביא את הסגנון האמריקאי לישראל. נתניהו ב-1997 (צילום: פלאש 90)

הביא את הסגנון האמריקאי לישראל. נתניהו ב-1997 (צילום: פלאש 90)

הפרופיל הזה מאפשר להבין לא רע את המסלול הפוליטי של נתניהו: הוא הפוליטיקאי האמריקאי הראשון בישראל. חלוץ אמיתי של מודלים פוליטיים מיובאים – יחסי ציבור, בניית בסיס תמיכה בעזרת בעלי הון ותורמים, בולטות תקשורתית ויחסי ציבור – לעומת צמיחה מתוך מנגנון מפלגתי. כשהוא מגיע לישראל הוא מתייחס למנגנון הפוליטי המקומי כקרש קפיצה ומקדם מודל שבו כוחו של המנהיג מבוסס על שליטה ביחסי ציבור וטיפוח תדמית תקשורתית, מצד אחד, ועל זיקה ישירה לבעלי הון ותורמים, שלא מתווכת על ידי מנגנון מפלגתי, מצד שני.

אין לו עיגון בהתיישבות (בניגוד לאריק שרון או משה דיין ואפילו גולדה מאיר) וגם לא מערכת קשרים חזקה בתוך הצבא (יצחק רבין, שמעון פרס). הוא מקדים מבחינה זו את הטרנספורמציה של רוב המפלגות בארץ למודל המבוסס על נאמנות אישית למנהיג הגדול (יאיר לפיד, אביגדור ליברמן), אבל צריך לנווט מאז כניסתו לפוליטיקה המקומית בליכוד, במפלגה שיש לה מערך סניפים, נאמנויות ואינטרסים מקומיים. הוא מתבסס על שילוב בין קריירה צבאית מקומית (ומוניטין שאול של אחיו) לבין מעורבות בפוליטיקה אימפריאלית ובינלאומית.

וכאן יש לו יתרון נוסף. הוא פועל בהקשר גלובלי, כלומר אמריקאי, וחוליית החיבור שלו לפוליטיקה הימנית האמריקאית היא השיח על "טרור", שבו התמחה (קראו על כך את מאמרה המאלף של שושנה גבאי). חייבים להעריך את יכולתו לקלוט מוקדם שזו הדרך למצב את ישראל כמגינת הציוויליזציה המערבית מול ה"טרור", ובמיוחד מול האיום האסלאמיסטי. זה איפשר לו להשתלב בקלות בעולם שלאחר המלחמה הקרה ובחזית הגלובלית החדשה, עם עליית הימין הפונדמנטליסטי האמריקאי. חלוץ אמיתי.

גדי אלגזי הוא היסטוריון ופעיל חברתי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי

מחקר חדש בוחן איך קורה שתלמיד בזרם הממלכתי-דתי מתוקצב ב-18% יותר מתלמיד חילוני וב-42% יותר מתלמיד ערבי. האפליה, מגלה המחקר, היא לא רשמית, אבל סעיפי התקצוב מובילים אליה בהכרח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf