מקובל לחשוב שהנשים בלבנון נהנות מחופש. המציאות שונה

חיפוש בגוגל שערכה האנתרופולוגית הלבנונית סבאח ג'לול על מילות המפתח "נשים" ו"לבנון" העלה – לדבריה – תוצאות כגון "מדוע הנשים הלבנוניות הן היפות ביותר בעולם הערבי?" או "אלה עשר הנשים השוות ביותר בלבנון". רק לאחר מכן, הופיעו כתבות על אלימות כלפי נשים, על עוני ועל אבטלה גואה בעקבות המשבר הכלכלי חסר התקדים שחוותה המדינה בשנה האחרונה.

את תוצאות החיפוש שלה מתארת הכותבת כתפיסה "מצמצמת למדי" של מהי האישה הלבנונית, ומנקודה זו יצאה לכתיבת טור שהתפרסם באתר א־ספיר אל־ערבי העוסק במעמדן של נשים בלבנון ובקשר שלו לחוק ולחברה.

יש להודות כי בבדיקה קצרה ניתן לראות שהתיאור של ג'לול לגבי החיפוש בגוגל – גם בערבית וגם באנגלית – הוא יותר מהלך רטורי מאשר תיאור מדויק של המציאות. החיפושים מעלים מאמרים רבים העוסקים באלימות כלפי נשים בלבנון, באפשרויות התעסוקה שלהן, במעמדן החוקי וכולי. אולם הנקודה המרכזית של ג'לול היא שנשים בלבנון "נהנות" (או שמא סובלות) מהערכת יתר חיובית באשר למצבן: בעולם הערבי לבנון נתפסת כמקום ליברלי ומודרני, שבו נשים חופשיות יותר בנושאים כגון בחירת לבוש, מפגשים עם גברים ויכולת לעבוד וללמוד.

תפיסה זו מהדהדת בתקשורת בכתבות על נשים לבנוניות תחת כותרות נוסח "נשים מבלות בלילה" "ממש כמו באירופה" או "אצלנו אפשר גם חיג'אב וגם בגד ים". אבל הדימוי הזה, טוענת ג'לול, מסתיר שכבות של דיכוי. השאלה, היא כותבת, אינה צריכה להיות "מי מבינינו – נשות ערב או העולם – נתונה לדיכוי חמור יותר", אלא מה רמת הדיכוי של הנשים בלבנון. ג'לול בוחנת את הנושא משלוש זוויות: החוק והדין הדתי, שוויון בנגישות להשכלה ובשוק התעסוקה וייצוגים בתקשורת ובמדיה החברתית.

בלבנון, כמו בישראל, מופקד חוק המעמד האישי בידי בתי הדין הדתיים. במקרה של לבנון קיימים כ-15  מערכות חוקים דתיות, המתאימות לעדות ולקבוצות הדתיות השונות במדינה, ואין חוק אזרחי אחד. דו"ח שפרסם ארגון זכויות האדם הבינלאומיHuman Rights Watch  מצא שנשים מופלות לרעה  בכל אחת ואחת מ־15 מערכות הדין הדתי השונות הללו.

כך לדוגמה, החוק הסוני והחוק השיעי מצדיקים בקשה של גבר להתגרש מכל סיבה שהיא, ואילו לאישה אין זכות כזאת. ג'לול מצטטת אמירות של אנשי הדת בנוסח "נשים הן הורמונליות, איך נוכל לתת להן את הזכות להתגרש מתי שהן רוצות?"

מעבר לחוק עצמו, ישנו גם עניין של נורמה חברתית: מתוך 150 תיקי גירושין בבתי דין סוניים ושיעיים שסקר הארגון, רק שלושה היו ביוזמת נשים. הדבר קשור הן לידיעה שהחוק נגדן, הן לתפיסה שאם נשים יבקשו להתגרש, הדבר יגרום לפגיעה בשמו הטוב של הגבר שלהן, והן בגלל התלות הכלכלית שלהן בגברים.

אצל נוצרים קתולים, יוונים-אורתודוקסים ואוונגלים המצב דומה: לגבר יש, למשל, זכות להתגרש אם הוא מגלה שהאישה שנישא לה אינה בתולה. בנוסף, אלימות במשפחה אינה נחשבת לסיבה מוצדקת לגירושין היא אינה מגיעה לכדי ניסיון רצח.

ניסיונות לשנות חוקים אלה נתקלו בהתנגדות לא רק מצד הממסד הדתי, אלא גם מצד דעת הקהל. בסקר אחרון שנערך בנושא, 42% מהמשיבים תמכו בכך שחוקי המעמד האישי יישארו בסמכות הממסדים הדתיים, 41% צידדו בקיומם של נישואים אזרחיים במקביל לנישואים דתיים, ורק 4% תמכו בקיומו של דין אזרחי בלבד (השאר נמנעו מלהביע עמדה).

בנוגע לתעסוקה, לבנון נמצאת במקום גבוה בשיעור ההשכלה אצל נשים. 90% מהילדים והילדות לומדים בחינוך יסודי, ללא הבדל בין המגדרים. בהשכלה הגבוהה, שיעור הנשים אפילו מעט גבוה יותר משיעור הגברים. למרות זאת, רק 30% מהנשים בגיל העבודה משתתפות בשוק העבודה, ומשכורתן עומדת על כ־65% ממשכורתם הממוצעת של גברים. (הנתונים האלה, דרך אגב, דומים לישראל, שבה השכר החודשי הממוצע של אישה עומד על 68.4% משכרו של הגבר, לפי מחקר של מרכז אדוה מ-2018).

המצב הזה של תת-תעסוקה ושל שכר נמוך יחסית, אומרת ג'לול, הופך את הנשים, גם אם הן עובדות, לתלויות כלכלית בגבר. היא גם מזכירה מקרים רבים של אלימות כלכלית: נשים שמרוויחות משכורת נאלצות להעביר אותה פעמים רבות לניהולו של בעל או של אח, ולבקש את רשותו לעשות כרצונן בכסף שהן מרוויחות.

הנושא השלישי שהכותבת עוסקת בו הוא ייצוגי נשים במדיה. בעניין זה היא מדגישה שלא אחת גם נשים משתפות פעולה פעמים רבות עם ייצוגים שוביניסטיים, רואות בהם "בדיחה" לא־מזיקה או לכל הפחות חשות שכך נדרש מהן להגיד. כך למשל, היא מספרת על תמונה בוואטסאפ שהועברה בין נשים בקבוצות של נשים, ובה רואים נשים לבנוניות עייפות ומרוטות עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, לצד הכיתוב: "נשות לבנון לאחר המשבר הכלכלי ולאחר הפסקת הבוטוקס".

ג'לול מצטטת מהשיר הפופולארי של הזמר הלבנוני מוחמד אסכנדר, ובו נאמר כי אישה "אינה צריכה לעבוד, אלא רק לנהל את הלב שלי (הגבר)". זו אמורה להיות פסגת שאיפותיה. ג'לול מציינת שזהו שיר פופולארי בקרב כל מיני מעמדות חברתיים, לא רק נמוכים ובלתי־משכילים, ושאף משמיעים אותו בחתונות.

הטלוויזיה והתקשורת רוויות לא רק בתמונות ובמסרים כאלה, אלא גם ממעיטות בדיונים מהותיים בנוגע לבעיות אמיתיות שקשורות לחייהן של נשים. כך למשל, בתוכנית הטלוויזיה "18+", המנחה ראביעה א־זיאת אירחה "דיון" בנושא אלימות כלפי נשים מצד בן־הזוג שלהן, ואליו היא הזמינה דוברים בעד ונגד הנושא, כאילו שתי העמדות הן לגיטימיות.

בצד ה"תומך", אגב, היו גם נשים. הזמרת נג'וא כרם קבעה כי זה בסדר שאישה תקבל מכות, אם היא צועקת על בעלה, ומלכת היופי לשעבר והשחקנית נדין נג'ים סיפרה על החינוך השונה בהקשר זה שהיא תעניק לבנה ולבתה. הדיון הזה הגיע על רקע שנת הקורונה והמשבר הכלכלי, במהלכם מקרי האלימות במשפחה בלבנון ובעולם בכלל עלו בעשרות ומאות אחוזים.

ג'לול אומנם אינה מסכמת זאת כך, אך מדבריה עולה המסקנה הברורה כי יש קשר בין שלושת הנושאים שהיא עוסקת בהם: האפליה כלפי נשים מובילה לכך שאין להן יכולת להתפרנס כמו גברים, מה שמוביל לכך שהן תלויות כלכלית בגבר ולכן קשה להן יותר להתגרש.

המסקנה היא שהנשים בלבנון, למרות הדימוי החיובי והליברלי לגבי מעמדן, סובלות מעוני, עדתיות שבטית, קיפאון בחקיקה, נורמות פטריארכאליות, אפליה ואלימות. ג'לול פותחת את מאמרה באזכור ספרה של אתל עדנאן, סופרת לבנונית-אמריקאית. עדנאן אספה בספרה “of cities and women” שיצא ב־1993 עדויות וסיפורים של נשים מערים שונות שבהן שהתה בעולם – לונדון, ברצלונה, פרנקפורט וגם ביירות.

בספר שלה שלובים זה בזה הדיוקן של העיר ושל הנשים בה. לו הייתה עדנאן מתארת היום את ביירות דרך הנשים שלה, זו היתה עיר כעורה, ענייה ומוזנחת, שחרף שנים של מאבקים והתקדמות בתחומים רבים אחרים, האנושות עדיין לא הצליחה להעניק לה את השוויון הבסיסי ביותר.

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.