גאווה 2016: נלחמות על הזכות להיות לא נורמליות

כותבת אורחת: תמר בן דוד

בבואנו לצעוד בשמחה מהולה בעצב – אך גם בידיעה שהצדק שוכן אצלנו – יש לנו עוד הרבה לכאוב, הרבה לעשות, אבל גם הרבה לתקן.

בהרבה מובנים אנחנו עוד תקועות במקום. האלימות כלפינו עוד גועשת, נוער גאה נמצא במצבי סיכון קיצוניים, רבות מאתנו נעולות בארון של השתקה, המוסדות עדיין מתעלמים מצרכינו, והרשימה נמשכת.

סטרייטים עוד חושבים שכל רצוננו מסתכם בנישואים גאים ובפונדקאות. כלפי חוץ, הקהילה הלהטבא"קית נתפשת עדיין בתור "הקהילה ההומולסבית" והסוגיות החברתיות שזוכות להכרה הן אלו שנוגעות רק לדימוי המסוים הזה. שאר הבעיות – שקופות. מי עוד זוכר את מאי פלג שלנו?

> שנה אחרי: מצעד הגאווה הגדול ביותר אי פעם בירושלים

רוצים דברים "נורמליים", כמו חתונה ופונדקאות. חתונה גאה במצעד הגאווה ירושלים 2016 (צילום: הדס פרוש/פלאש 90)

זמן לסולידריות

כל זה תוצאה של המדיניות בה הקהילה שלנו בחרה. לא-סתם הציבור מכיר רק פרצוף אחד של הקהילה, שלרוב יהיה גבר, לבן וסיסג'נדר; זו הקהילה שלנו שבוחרת להציג החוצה את מה שקל יותר לעיכול, ששובר כמה שפחות מוסכמות, ובהתאם דורש דברים "נורמאליים" – להתחתן, להקים משפחה.

אבל זה לא הפרצוף שלי ולא של כל-כך הרבה מאתנו. לנו אין את הקרקע היציבה לדרוך עליה כדי לבקש להיות כמו כולם. אנחנו עוד נאבקות על החיים, הבריאות, הרווחה, שלום הנפש והפרנסה שלנו. חוץ מזה, פשוט לא בא לנו להתיישר ולהיות נורמליות.

ואני רוצה להגיד – תמיד היינו כאן. ביסקסואליות שחורות מוזרות כמונו הן מי שהדפו שוטרים אלימים בסטונוול. הומואים ולסביות רדיקלים כמונו הם מי שעצרו את מגיפת האיידס. טרנסיות וקוקסינליות בכל העולם בנו רשתות תמיכה מחתרתיות עבור עצמן בזמן שמדינות ועמותות הפקירו אותנו.

מאז ומעולם היינו חלק מהקהילה הזאת. יצרנו תרבות גאה והובלנו את המאבקים שלה, ולהמשיך להתיחס אלינו בתור איזה קומץ קטן ורועש זה לשתף פעולה עם ה"הפרד ומשול" שפוגע בכולנו.

אז קחו אחריות ותסתכלו סביב במרחבים שלכן. תנסו לחשוב, מי חסר? מי נמצא ושותק? מי מנסה לזעוק החוצה ואין מי שמקשיב?

ראשי ארגונים גאים – האחריות הגדולה ביותר מוטלת עליכן. תובילו קו חדש ותשנו את סדרי העדיפויות הקהילתיים. אל תשכחו אותנו בשיתופי הפעולה עם אנשים מבחוץ, ותקצו יותר משאבים ואנרגיות גם לנושאים הפחות פיקנטיים ולקהילות המוחלשות יותר.

כן, חינוך חשוב יותר מנישואים גאים. כן, זכויות דיור ותעסוקה חשובות הרבה יותר מפונדקאות. השינוי אינו מחלחל מטה עם הרחבת הפריבילגיות – כפי שבארצות הברית נישואים גאים לא עצרו לרגע את מסע ההסתה האלים נגד הקהילה הטרנסית בשירותים ציבוריים, ובטח שלא את הטבח במועדון הפולס.

הגיע הזמן לשינוי יסודי, לסולידריות ולהכרה. כי תמיד היינו כאן ואנחנו לא הולכות לשום מקום.

גם אנחנו כאן כדי להישאר.

תמר בן דוד היא אשה קווירית ירושלמית, יהודיה ומזרחית

לאן נעלם אירוע הגאווה של באר שבע?

כאן כדי להישאר. מצעד הגאווה בירושלים, 2016 (אורן זיו / אקטיבסטילס)