newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מסתכלים קדימה בזעם. כך שינו הצעירים את המחאה

לצעירים בהפגנות אין נוסטלגיה לישראל של פעם, והם לא מאמינים במחאה מנומסת. הממשלה הפרה איתם חוזה, ועכשיו הם רוצים לפתוח הכול: מזכויות להט"בים עד צדק לחווארה. שיחות עם צעירים שתפסו את הקו הראשון מול המכת"זיות

מאת:
מחאה באיילון לאחר הצהרת ניצב אשד, 6 ביולי, 2023 (צילום: אורן זיו)

לא רוצים לחזור לסדר הישן. מפגינה באיילון לאחר התפטרות ניצב עמי אשד, יולי 2023 (צילום: אורן זיו)

מי שהגיע להפגנות נגד ההפיכה המשטרית בשבועות האחרונים שם לב לנוכחות הגבוהה של צעירים בין המפגינים, בוודאי אם משווים למה שהיה בתחילת גל ההפגנות. הנוכחות הזו ניכרה במיוחד במחאות הישירות, ההולכות ומחריפות, מול המשטרה. רוב המפגינים שחסמו את כביש בגין בירושלים ואת נתיבי איילון בתל אביב אחרי אישור החוק המבטל את עילת הסבירות, היה צעירים בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, ואפילו צעירים יותר.

>> "בבית ספר מבינים למה אני מסרב". הצעירים בגוש נגד הכיבוש

"שיחה מקומית" ראיינה צעירים בגילאים האלה, בין סוף שנות העשרה לשלושים, כדי לנסות להבין איך קרה שהדור שנולד בעידן נתניהו, ירד בתנופה כזו למחאה ישירה ברחובות, חסם כבישים והבעיר בהם מדורות, תוך שהוא חושף את עצמו לאלימות משטרתית קשה ולסילוני מתכ"זיות ומסתכן במעצר? איך קרה שדור שגדל במציאות של התרחקות מהפוליטיקה, היעלמות השמאל והדחקת הסכסוך עם הפלסטינים, דור שרובו לא היה מעורב מעולם בהפגנות, יצא "לשרוף את איילון"?

אין, כמובן, מענה אחד לשאלות האלה, אבל תשובה אחת חזרה אצל כמעט כל המרואיינים. "החוזה" עם המדינה נשבר, הם אומרים ואומרות, ומרגע שהוא נשבר, להם, לצעירים, אין שום כוונה לחזור לאחור. בניגוד לרוח הנושבת אצל חלק ניכר ממובילי המחאה היותר מבוגרים, לצעירים האלה אין נוסטלגיה לאיזה "גן עדן דמוקרטי" שאבד. "המבוגרים מוחים בכנסת, הצעירים באיילון", הם משרטטים את ההבדל.

מרגע שממשלת הימין "ערערה על האמנה החברתית של מדינת ישראל", כפי שאמרה אחת המפגינות, הכל עולה על השולחן. הם לא מסתפקים בעצירת ההפיכה המשטרית ואפילו לא רק בהפלת הממשלה. הם רוצים את הפרדת הדת מהמדינה, שוויון מלא לנשים וללהט"בים, וכן, רבים מהם גם מעלים את הכיבוש ואת העניין הפלסטיני. בשביל רבים הפוגרום בחווארה שימש מוטיבציה לצאת לרחובות לא פחות מההפיכה המשטרית. הם מרגישים שממשלת הימין המתנחלי והדתי מקדמת צעדים הסותרים את כל הערכים שלהם, ולכן מבחינתם זה הרגע האחרון להתנגד.

מחאה באיילון, 20 ביולי 2023 (צילום: אורן זיו)

גיל המפגינים הולך ויורד. מחאה באיילון, יולי 2023 (צילום: אורן זיו)

להפגין בפעם הראשונה

כמו רבים, טל שוורץ בת 24, ממחאת הסטודנטים והסטודנטיות בירושלים, החלה להיות פעילה בגל המחאות הנוכחי. "רוב החיים שאני זוכרת היו תחת ביבי", היא מודה. המשותף לכל הצעירים סביבה, היא מוסיפה, היא אכזבה מהמצב הקיים. "לא כולם מסכימים מה הפתרון, אבל כולם מאוחדים סביב אותה הרגשה", היא אומרת.

צביה גוגנהיים בת 24, סטודנטית במרכז האקדמי שלם בירושלים, גדלה בהתנחלות אפרת, בבית דתי, ומזהה את עצמה גם היום כ"דתייה קונסרבטיבית". מרכז שלם החל את דרכו כגוף אקדמי בעל נטייה ימנית, אבל היום, אומרת גוגנהיים, כמחצית מהסטודנטים בו, 100 מתוך 200, הגיעו לפעילות נגד ההפיכה.

כשהיתה בת שש, ההורים שלה לקחו אותה להפגנות נגד פינוי גוש קטיף. מאוחר יותר, האולפנה שלמדה בה לקחה אותה לעצרת בתקופה של פיגועים. להפגנות נגד ההפיכה המשטרית הגיעה גוגנהיים באופן עצמאי, לראשונה בחייה. "לא באמת הכרתי מה עושים בהפגנות, הרגשתי אאוט אוף פלייס, לא ידעתי מה לעשות עם הידיים", היא מספרת.

אבל המעורבות שלה בהפגנות לא באה משום מקום. "התנדבתי ב'מבוי סתום' עם נשים עגונות", היא אומרת. "באולפנה לא הסכמתי עם התבטאויות מיזוגניות ולהט"בופוביות, והייתי כל הזמן אצל המנהלת, ככה שזה המשך ישיר. רוב האנשים בממשלה רוצים את ההפיכה כי זה מאפשר לקיים מדינה פונדמנטליסטית דתית. הסיפור מבחינתי, הוא (מדינה) יהודית מאוד מסוימת אל מול (מדינה) דמוקרטית".

גם אצל ג'ני, בת 25, זו הפעם הראשונה שהיא מעורבת בהפגנות. "התחלתי להגיע בשבוע הרביעי, לקחתי הפסקה ובשבועות האחרונים הגעתי כל שבוע", היא אומרת. "הרבה חברים בהתחלה לא תמכו. בשבועות האחרונים זה השתנה".

בהפגנות הראשונות, ג'ני נשארה ב"קפלן, רחוק מאיילון". בהפגנות האחרונות התקרבה לאיילון, וביום שבו עבר חוק ביטול עילת הסבירות, "חציתי את הגדרות לאיילון. הממשלה חצתה את הקווים, ולכן יש התנגדות. היה הרבה כעס ורצון להרגיש חלק". אלימות השוטרים היתה גדולה יותר מבהפגנות רגילות במוצאי שבת, אבל "הרגשתי מחוזקת על ידי האווירה של כולם, זה נתן לי אנרגיה וכוח להיות יותר אגרסיבית".

מחאה באיילון, 20 ביולי 2023 (צילום: אורן זיו)

גם הסיסמאות שונות. צעירים באיילון, יולי 2023 (צילום: אורן זיו)

את ההבדל בין המפגינים הצעירים למבוגרים אפשר לראות גם בסיסמאות. בעוד המסרים על הבמה בקפלן מדברים לעתים קרובות על חזרה ל"ארץ ישראל היפה והטובה", השלטים שמניפים הצעירים – שנכתבו בכתב יד – משדרים מסר אחר. "אם הצלחתם להוציא אותי מהמיטה, זה כבר רציני", נכתב בשלט אחד. "הומואיות מנומסות לא עושות מהפכות", נכתב בשלט אחר, ו"התשובה – התנגדות לא סבירה" בשלט שלישי.

יערה בתר פוקר, בת 23 מתל אביב, החלה לקחת חלק בהפגנות בלפור ועכשיו היא פעילה במחאה נגד ההפיכה המשטרית. "מה שלומי? בין אדרנלין מופרע עד דיכאון מוות", היא מתארת את מצב הרוח שלה ושל חבריה. "ההורים שלי לקחו אותי להפגנות מגיל שש, אבל זה תמיד היה לא סקסי. בחטיבה שאלו אותי מה יש לעשות בהפגנות. עכשיו אני רואה אנשים, שבחיים לא הייתי חושבת שהם יודעים מה קורה במדינה, שורפים את איילון".

מרד נגד הדור הקודם

ההשתתפות הבולטת של הצעירים במחאה היא גם מרד נגד דור ההורים, היא אומרת. "התחושה היא ש'אבות אכלו בוסר והשיניים שלנו לא תקהינה'. אני חושבת ש(הפוגרום ב)חווארה פתח לאנשים את העיניים לזוועות הכיבוש. יש אנשים שאין להם מושג מה קורה בשטחים, אבל הם ראו את התמונות מחווארה ומבינים את הקשר ביניהן לצבא ולמתנחלים. זה לא היה לפני כן. גם השיח של הסרבנות חזק יותר ממה שהיה לפני חצי שנה. יש ההבנה של המחירים שהצבא גובה מהנפש הקולקטיבית. עדיין לא פציפיסטים, אבל אנשים אומרים: 'היום לא הייתי עושה צבא'".

עומר בן 23, פעיל בקבוצת "חוקה מלמטה" ולפני כן היה פעיל במאבקי אקלים. הקבוצה שהוא חבר בה ביצעה עשרות פעולות ישירות, כולל  חסימה של הכנסת, ושל הכניסה לבתים של פוליטיקאים, או התבצרות בבית העצמאות בתל אביב.

"הייתי פעיל ב'מרד בהכחדה'", מספר עומר, "הייתי בצעדות שהם עשו בכל לונדון, שיבושים המוניים, אבוקות ופתאום כל זה התחיל בארץ. הייתי בהלם, כי זו חברה צייתנית, אבל מסתבר שזה הגיע לנקודת קצה. הסיטואציה הנוכחית הביאה אנשים, שמעולם לא חשבו שייעצרו או יחטפו מכות, להיות מוכנים לכך.  זה גל חדש של אנשים שלא היו מעורבים פוליטית לפני כן. לי זה נותן אופטימיות".

"נקודת הקצה" אצל הצעירים המפגינים, לפי עומר, היא "התחושה של איום קונקרטי עליהם ועל מי שקרוב אליהם. ברור לכולם שהיה חרא לפלסטינים ושיש משבר אקלים, אבל בפעם הראשונה הם הרגישו איך כל הדברים קורסים גם עלינו, הפריבילגים".

פותח את הדלת לאלימות שוטרים. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

פותח את הדלת לאלימות שוטרים. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

גידי ברן, בן 21 ממחאת הצעירים, ביטא את התחושות האלה מעל הבמה בקפלן במוצאי שבת האחרונה. ברן נעצר בחודש יוני בהפגנה מול ביתו של נתניהו בקיסריה. הוא סיפר שהשוטרים כיסו את עיניו, "עילפו אותו", העבירו אותו בין תחנות משטרה, מנעו ממנו טיפול רפואי ולא אמרו אמת לעורכת הדין שלו. כשהשר המופקד על המשטרה הוא עבריין, אמר ברן, ההתנהגות הזו לא צריכה להפליא.

"אתם יכולים לכסות לנו את העיניים, לשבור לנו עצמות, אבל לעולם, לעולם לא תשברו לנו את רוח המאבק", הלהיב ברן את 200 אלף המפגינים בקפלן. "החוזה בינינו נשבר", הסביר את מה שקרה עכשיו והתייחס אחר כך לדור הקודם: "במשך שנים צד אחד הכיל והכיל, וקיצונים בצד השני תכננו איך להחריב, ועכשיו לדור שלנו זה מתנפץ בפנים, נמאס. אנחנו דור שהוא הרבה פחות סבלני, לא נקבל יותר גזענות, לא הומופוביה, לא נשרת דיקטטור, ולא נחיה במדינת הלכה. זה לא יקרה במשמרת שלנו, שורפי הבתים בחווארה הם לא אחים שלנו… המחאה הנוכחית היא לא רק שיעור באזרחות, היא בעיקר כאפה של התעוררות".

חסימות כבישים הופכות למיינסטרים

בעוד שבתחילת המחאה הנוכחית רק מעטים ניסו לרדת לאיילון, לאט לאט המספרים גדלו, ואחרי הניסיון לפטר את יואב גלנט כבר הגיעו לאיילון עשרות אלפי מפגינים, וכך גם אחרי התפטרות ניצב עמי אשד. סקר מכון אקורד שנערך במאי מצא כי בקרב מתנגדי הרפורמה, יש תמיכה משמעותית לחסימת כבישים ולמחאות מול הבתים של חברי כנסת, פעולות שבעבר היו נחלתן של פעילי אקלים ואנשי השמאל הרדיקלי בלבד.

במחאות האלה, נוכחותם של צעירים בולטת מאוד. הם נשארים שעות באיילון, רוקדים, שרים, מציירים ומקימים בריקדות. גם בעימותים עם השוטרים הם בקו הראשון. הפעולה הישירה הזו הפכה כל כך מובנת מאליה, עד שאחד המפגינים, הייטקיסט שרק לאחרונה הצטרף להפגנות, אמר בטבעיות: "אני לא מתעמת עם שוטרים, אני רק מדליק מדורות על הכביש".

"לא כל כך תמכתי בחציית מחסומים ובדברים כאלה", מתארת שוורץ את התהליך שעברה, "(אבל) אחרי שזה קורה כמה פעמים, את נחשפת לדברים. אותי שוטר דחף על שיח כשהייתי בדרך הביתה. את נחשפת לאלימות משטרתית ונחשפת שאפשר לעשות את זה (לחסום; א”ז), כל עוד אתה לא אלים. הגענו לנקודה שכדי להראות את ההתנגדות, לא מספיק לדבר על הבמה, צריך כלים אחרים. זה מה שתופס ומהדהד, גם אצל מי שנשאר בבית".

"יאללה, בכיף, בואו נדבר על כל הדברים: על גיוס, כיבוש, בתי הדין הרבניים, פתחתם? זה לא ייסגר"

"ברגע שאנשים הלכו לשיבושים ליד הבית, הם ראו שזה לא כזה קשה, פשוט לעמוד ולהתנגד", מספרת בתר פוקר. "(אנשים) אמרו: אנחנו יכולים לרדת עם קבוצה לאיילון. הזעם מתפרץ ויש הרצון לשרוף הכול כי אנשים מרגישים פראיירים על שהם היו בצבא. חברים יצאו מצולקים פיזית ונפשית מהצבא, וההם (החרדים) יכלו ללמוד תורה במקום".

"לא דמיינתי שתוך חצי שנה הסטנדרט יהיה שאני עלולה להיעצר", מודה גוגנהיים, "לקבל הכשרה להיות פִּיס קיפֶּרית (הגנה על מפגינים בפעולה ישירה; א"ז) או איך להתמודד עם אלימות משטרתית, מכות ומכת"זיות. ב'ליל גלנט' בירושלים, הגיעה מכת"זית בפעם הראשונה. לא היינו מוכנים לזה, כעת, ארבעה חודשים אחרי, אני מדקלמת לשוטרים 'אני לא אלימה' ויודעת איך להחזיק אנשים כדי שלא יפנו אותנו מהכביש, כאילו עברתי שנים של הכשרה".

החלום הרטוב של שמאלנים. אנשי "אחים לנשק" חוסמים את הכניסה לקריה, 18 ביולי 2023 (צילום: אורן זיו)

עומר מקבוצת "חוקה מלמטה" (שתחילה נקראה "חוסמים את ההפיכה") מספר שכשהם חסמו את הכניסה לביתה של ח"כ טלי גוטליב, באופוזיציה גינו אותם. עכשיו שיטות החסימה שהן נוקטים – להתחבר זה לזה בצינורות פלסטיק, מנעולים ושרשראות, השראה שקיבלו מהפעילות בנושא האקלים – הפכו לנחלתם של כלל המוחים. "אחים לנשק" חסמו בגופם את הכניסה לקריה לפני כשבועיים, "החלום הרטוב של השמאל הרדיקלי", כפי שציינו רבים לאחר מכן. ביום ההצבעה על חוק הסבירות, אלפים חסמו את הכנסת מכל צדדיה במשך שעות ארוכות, משאירים את המשטרה חסרת אונים.

"השינוי הזה – מילואימניקים שחוסמים את הקריה עם טיובים (צינורות; א"ז), תפיסת השיבוש – הוא מהלך מדהים", אומר עומר. "התפקיד שלנו היה להיות קטליזטור למחאה, לעשות לה רדיקליזציה, להתנגד בצורה משבשת ולהראות שזה לא נורא להיעצר".

לאחר שהמהלך שלהם הצליח הרבה מעבר למצופה, כעת ב"חוקה מלמטה" לקחו על עצמם תפקיד נוסף: "אנחנו עובדים הרבה על די-אסקלציה", מסביר עומר. "אם מישהו מתחיל לקלל שוטר, מנסים להרגיע. אם יש פרשים, דואגים שלא יזרקו (עליהם) בקבוקים. יושבים ומשלבים ידיים, מכניסים פרקטיות של אי אלימות".

הפיכה זה מגניב

יניב סגל, בן 33, הוא ממקימי "החזית הוורודה", שהיתה פעילה בבלפור וחזרה לפעול במחאה נוכחית עם מיצגים מדי שבוע. לחזית גם קבוצות נוער. "יש משהו בווייב של הוורוד שהוא הכי צעיר: להט"ב, נשים, ילדותי ועכשיו גם בארבי", אומר סגל. "אבל אנחנו לא נופלים לגילנות. אני קלטתי את החיים בגיל 29, חגגתי בבלפור יום הולדת שלושים".

הוא עצמו נולד קצת לפני רצח רבין, ולמרות הפיגועים של האינתיפאדה השנייה, "הרגשתי יחסית בסדר, לא היתה לי בעיה להיות גיי. לא התעניינו בפוליטיקה, ועכשיו קיבלנו את הכאפה לפנים. זה טוב. לדור שלנו ולזה שמעלינו נשברה האשליה. חיינו בסרט שדברים כאלה אולי קורים בשטחים, אבל לא אצלנו".

יניב סגל מהחזית הוורודה בהפגנה במרץ בתל אביב (צילום: אורן זיו)

הוורוד מדבר לצעירים. יניב סגל מהחזית הוורודה בהפגנה במרץ בתל אביב (צילום: אורן זיו)

התחושה עכשיו, הוא אומר, היא ש"מחאה היא לא משהו שעושים מחוץ לחיים. אחד המנועים של המחאה זה FOMO, איזה מגניב היה בהפגנה בשבוע שעבר. זה הופך את המחאה למשהו שמדברים עליו, זה מביא את הדור שעד לפני כמה חודשים היה אומר ש'ההפיכה זה לא מגניב'. עכשיו הם באיילון".

נוכחות להט"בית בולטת היתה גם במחאה בבלפור, אומר סגל, "החידוש עכשיו הוא לתפוס שני קצוות ולחבר אותם… היינו בכל המצעדים (מצעדי הגאווה; א"ז), מחיפה עד מצפה רמון. ברגע שהצלחנו לקשור את המחאה לזה (לעניין הלהט"בי), זה הביא את הלהט"בים אלינו. אנחנו מקיפים את השיח הליברלי על כל הקצוות. ליברלים, נשים, ערבים נגד פשיסטים, נגד מחיקת כפרים. מאנשי ימין לגוש נגד הכיבוש. ככל שזה יתקדם, נמצא יותר גשרים".

צעירים וצעירים יותר

בפיהם של רבים מהצעירים בני העשרים פלוס שראיינו לכתבה, המושג "צעירים" התייחס לבני העשרה שבלטו במחאות לאחר העברת החוק. "נוער איילון", אפשר להגדיר אותם, מעין תנועת נגד לנוער הגבעות, רק שבניגוד למתנחלים בגדה המערבית ובניגוד להסתה מכיוונה של המשטרה, הם לא פועלים באלימות, למעט מקרים יוצאי דופן. אבל הם נחושים ויוצרים בעיה למשטרה משום שאין להם "הנהגת שטח", כפי שציינו במשטרה בפני עיתון "הארץ".

מדובר בתיכוניסטים או בצעירים לפני צבא. את המחאות בבלפור הם ראו רק ברשתות החברתיות ובתקשורת. הם מגיעים רק לימי הזעם, לא להפגנות שבהן יש נאומים. הם לא מאורגנים באף קבוצה, ובדרך כלל לא באים מרקע של חינוך פוליטי.

מחאה באיילון, 20 ביולי 2023 (צילום: אורן זיו)

מדורה זה לא אקט אלים. מחאה באיילון, יולי 2023 (צילום: אורן זיו)

והכי חשוב, לרבים מהם אין פחד, והם גם לא מכסים את פניהם או חוששים להצטלם כשהם עומדים מול המשטרה או מציתים מדורות. כמו באירופה, הם לא מחכים שהשוטרים יסתערו עליהם, אלא גם יוזמים את העימותים בדמות מדורות על איילון או בצומת עזריאלי, מה שגורם למשטרה להיכנס לקהל. מעטים מהם גם השליכו בקבוקים או חפצים על השוטרים והפרשים.

שוחחנו עם שתי תיכוניסטיות שחסמו את איילון בלילה שלאחר ביטול עילת הסבירות בכנסת. "היה קיצוני", סיפרה לילי, בת 17. "השוטרים באו יותר קרביים, והאמת שגם המפגינים. היה מפחיד ומרגש. אלה דברים שקראנו עליהם בשיעור היסטוריה, פתאום הם לא תיאוריה, זה מפחיד את כולם".

חברתה ליאור, בת 18, הוסיפה: "מצאנו פרצה לאיילון, ותוך רבע שעה הכביש התמלא במפגינים. כשירו במכת"זית, זה הרגישו כאילו תוקפים אותנו אישית, תוקפים אותנו ולא את ההפגנה". את התחושה הזו תיארו גם מפגינים אחרים שהתראיינו לכתבה.

ליאור הסבירה את ההיגיון מאחורי הצתת המדורות, שתפסו תשומת לב ציבורית ושימשו את המשטרה כדי להציג את המפגינים כאלימים. "יש הבדל בין זריקת בקבוק על שוטר לבין הדלקת מדורות", היא אומרת. "זה (מדורות; א"ז) כאילו נראה אלים, אבל לא פוגע באף אחד. זה בא להגיד: אתם לא מקשיבים לנו, אז נדליק אש, משהו שאי אפשר להתעלם ממנו".

"מדורות זו דרך להביע זעם בלי לפגוע ישירות באף אחד, זה הפך לסמל", מספרת מפגינה צעירה אחרת. "זה נגיש, הרבה אדרנלין, וגם באופן לא מודע, זה מסר לבן גביר, שהוא בן אדם שאש מדברת אליו ושההתנהגות שלו היא בעצם הצתת אש". הדבר היחיד שמפריע לה במדורות הוא ש"לפעמים מתחילים לתלוש עצים חדשים בשוליים של איילון, והמדורות עצמן גם פוגעות בסביבה. זה מבאס, כי המאבק שלנו הוא גם על קיימות".

מגיעים דרך חברים

לגבי ההבדל בין מחאת המבוגרים לצעירים, מסבירה ליאור: "אצלם זה מנוהל דרך ארגונים ונציגים, אצלנו זה דרך חברויות, בהתארגנויות לא רשמיות, אנחנו כועסות, ומראות את זה". הנאומים לא מעניינים אותם. "לא שמעתי נאום מאז הפגנת המטריות" (ההפגנה שנערכה בכיכר הבימה בתחילת המחאות; א"ז), אומרת ליאור, "הקריאה 'דמוקרטיה' מאוסה. אנחנו כבר חצי שנה בדבר הזה, ויודעות שאנחנו לא רוצות לחזור למצב הקודם". ולילי מוסיפה: "לא לחזור לסדר הישן, לדמוקרטיה לכאורה או דמוקרטיה ליהודים בלבד, אלא לכולן".

מפגינים חוסמים את דרך בגין בירושלים לאחר העברת חוק עילת תהסבירות, 24 ביולי 2023 (צילום: אורן זיו)

לא רוצים להחמיץ את האקשן. מפגינים חוסמים את דרך בגין בירושלים, יולי 2023 (צילום: אורן זיו)

"היה טירוף" סיפרה שחר, מפגינה בתחילת שנות העשרים שלה, שהשתתפה בחסימה באיילון אחרי העברת החוק. "אנשים היו כחולים מהמכת"זית. הופתעתי לטובה מההתנגדות. הבעיה שלנו שכולם עשירים ולבנים. מוכרחים ללמוד מהפלסטינים איך להילחם, להם אין מה להפסיד. יצאתי לרחוב כי חרא פה, קשה, כי בן גביר טרוריסט, כי אני רוצה להתחתן עם בת הזוג שלי". להפגנה ביום העברת החוק היא באה לא מוכנה. להפגנה הבאה הגיעה עם בגדים שלא היה אכפת לה שייהרסו, ותיק עם בגדים להחלפה. אבל ההפגנה היתה שקטה, והיא עזבה מוקדם הביתה. "משעמם פה", אמרה.

יעל, בת 18, סיימה תיכון בימים אלה, וחברה בקבוצת "חוקה מלמטה". היא היתה פעילה בהפגנות עוד לפני גל המחאה הנוכחי, ו"בהתחלה המחאה הרגישה לי מאוד ממסדית ושמרנית. מאז היא מתפתחת לאי ציות. קל לפרש את זה כאלימות, אבל אלימות מבחינתי היא פגיעה ביצורים חיים – בני אדם ובעלי חיים. אי ציות הוא עוצמתי כאשר הוא בלתי אלים לחלוטין. צריך אי ציות עד הסוף ואי אלימות עד הסוף".

יעל מספרת שבעוד שבהתחלה היתה בין הבודדות בשכבה שלה שהלכו להפגנות, "עכשיו מהשכבה שלנו מגיעים ומגיעות הרבה. באיזשהו אופן זה הפך למיינסטרים. אנשים חיכו לצאת לרחוב. כשהם ראו שהחוק עבר, הם יצאו. יש תחושה שאין מה להפסיד, תחושה קולקטיבית של ייאוש. במצבים כאלה יש יותר אומץ ופחות מפחדים להיעצר".

סתיו שומר, בן 28, היה פעיל בבלפור ומעיד כי הוא כמעט לא מכיר את המפגינים עכשיו. "הצעירים שחוסמים את איילון יודעים שזה לא יציל את המדינה, אבל הם מחפשים להוציא את הזעם", הוא אומר. "הם יכולים ללכת לפאבים או לים, אבל במקום זה הם הולכים לקבל מכות משוטרים. זה לא הולך ברגל".

ההבדל בהשוואה לבלפור, הוא מאבחן, גדול. "בבלפור ידעתי מי מארגן. פה אני מכיר אולי חמישה אנשים, ולא יודע מה הולך לקרות". כדוגמה הוא מציין את הצתת המדורות עוד לפני שהשוטרים מגיעים. "בבלפור זה קרה פעמים ספורות. עכשיו זו ממש הנורמה. אתה רואה את האנשים: הם לא אנרכיסטים, ילדים טובים, קצת היפסטרים, שפשוט לא מפחדים. כמה שהמשטרה מפעילה יותר אלימות, הם מתנגדים יותר חזק".

השוטרים רצו לפגוע

אלימות המשטרה הגיעה לשיא ביום העברת החוק, בירושלים עם שימוש בבואש, ובתל אביב עם התקפה משולבת על המפגינים מצד כוחות יס"מ, פרשים ומתכת"זית. מאז מרץ ועד היום יותר מ-1,220 מפגינים דיווחו לפלטפורמת "אלימות ישראל" (קבוצה שאוספת דיווחים על אירועי אלימות בהפגנות, מצד אזרחים או שוטרים) כי הותקפו על ידי שוטרים. העלייה תלולה: במרץ דווח על 56 אירועי אלימות מצד שוטרים, וביולי כבר דווחו 286 אירועים כאלה. הקבוצה סייעה ל"שיחה מקומית" להגיע לחלק מהמפגינים שנפגעו מאלימות המשטרה.

מחאה באיילון לאחר הצהרת ניצב אשד, 6 ביולי, 2023 (צילום: אורן זיו)

איבדו את הפחד. מחאה באיילון לאחר התפטרות ניצב עמי אשד, יולי 2023 (צילום: אורן זיו)

לפי מערך העצורים של המחאה, מתחילת פברואר נעצרו כ-960 מפגינים. במערך אומרים ש"גיל העצורים די הטרוגני", אך גם שם מזהים מגמה של יותר צעירים שנעצרים, כולל "קטינים ומלש"בים".

עומר, בן 26, תועד כאשר שוטרים תוקפים אותו באלימות כשהוא יושב על הכביש באיילון. הוא מגיע "און אנד אוף להפגנות", אבל ביום שבו עבר החוק, עלה על האופניים והגיע לאיילון. "פגשתי חברים וראינו את המכת"זית מתקרבת", הוא משחזר. "ישבנו עם הגב למכת"זית והחזקנו חזק. על כל אחד קפצו כמה שוטרים והתחילו לתת מכות, אגרופים, ניסו לנתק אותנו אחד מהשני.

"צעקתי עליהם: 'מה אתם עושים, אני לא נוגע בכם'. הפרידו בינינו והם (השוטרים) המשיכו עם המכות. הגנתי על עצמי, על הראש, וצרחתי. אולי הצעקות שלי הלחיצו אותם, ואחרי כמה שניות הם עזבו אותי והלכו להתרענן לסשן הבא. הפנים שלי היו אדומות מדם, (אבל) הייתי מלא באדרנלין ולא הבנתי שכואב לי עד שהגיע אמבולנס ופינה אותי לבתי החולים". במיון, מספר עומר, נכתב שהגיע בגלל "הפרת סדר". "אני אחזור", אומר עומר, שכעת נח בבית ונדרש למשככי כאבים. "הם (השוטרים) רק נותנים לנו תמונות ניצחון, שמחזקות את המחאה".

עומר בא מבית פוליטי, הוריו לקחו אותו למחאות של "שלום עכשיו". "לי קשה עם אנשים שאומרים שעד עכשיו היה פה טוב", הוא אומר. "איך אפשר לדבר על דמוקרטיה כשהפלסטינים תחתינו. המדינה היתה חולה הרבה לפני, ואני מקווה שעכשיו הרבה אנשים מתעוררים".

אורי, מוזיקאי בן 29 מתל אביב, הותקף גם הוא על ידי שוטרים באיילון ביום שבו בוטלה עילת הסבירות. אחרי ששוטרים הדפו אותו מהאיילון עצמו, הוא ראה איך שוטרים מתקיפים בחור שעמד לידו. "עמדתי בצד כדי לראות שהאירוע לא מסלים", הוא מספר. "משום מקום נכנס בי שוטר, נתן לי אגרוף לפרצוף, הגיע עוד אחד ונתן לי אגרוף לבטן. שוטר שלישי הצמיד אותי לרצפה, שם לי ברך על הראש בכל הכוח והגעתי למצב שאני בקושי נושם". הוא נאזק, נלקח לניידת ומשם לתחנת המשטרה.

אולי בגלל הפציעה בפניו, הוא שוחרר בתחנת המשטרה ומשם התפנה למיון. "לא תכננתי לרדת לכביש ולהסתכן", הוא אומר. "היה חם והייתי עייף, אבל אמרתי שלא הגיוני להישאר בבית. יצאתי מהבית עם כפכפים. לא דמיינתי למצוא את עצמי בניידת אזוק. לא התעמתתי ואפילו לא חשבתי להתעמת עם שוטר. כשיש שר שמגבה אלימות, אי אפשר להיות מופתע שהשוטרים מרגישים שמותר להם לעשות מה שהם רוצים". בכל מקרה, האלימות לא מרתיעה אותו. "אם לא הייתי הולך לבית החולים, הייתי חוזר ישר לקפלן", הוא אומר. להפגנות הוא יחזור כדי "שיראו שאלימות לא מפחידה אותנו".

חסימה באיילון במרץ (צילום: אורן זיו)

חגיגה של חופש. חסימה באיילון במרץ (צילום: אורן זיו)

עד להפגנה שבה הותקף, אורי יצא לשלוש הפגנות. "היה לי ברור שהמדינה תבער, שאנשים יפסיקו להגיע למילואים", הוא אומר. "יש במדינה אוכלוסייה שמרנית קיצונית ויש אוכלוסייה ליברלית. ברגע שמגיעים לממשלה אנשים שמייצגים את החלק הקיצוני של השמרנות, זה עניין של זמן עד שיהיה פה פיצוץ".

גם יערה נפגעה בפעם הראשונה בחייה מאלימות משטרתית בגל המחאה נוכחי. "זה דבר אחד לראות סרטונים (על אלימות; א"ז), דבר שני לראות בעיניים, ודבר שלישי לחוות אותם", היא אומרת. בפעם הראשונה היא הותקפה וכמעט נעצרה ביום שיבוש הראשון במרץ, "אבל לא היה מקום בניידת". כשהיא הותקפה, היא הרגישה  "פיזית כאב", אבל המשיכה. רק אחרי שהשוטרים הניחו לה, "התחלתי לבכות בלי שליטה, הייתי חייבת ללכת הביתה".

את מה שקרה לה בראש אחרי שהותקפה בפעם הראשונה היא מתארת כ"תגובה כימית". יערה הפגינה גם בבלפור, אבל לא בקו הראשון. "בהפגנות עכשיו דרכו עלי פרשים ומג"בניקים דחפו אותי בחזה", היא מספרת, "יש עכשיו זעם אותנטי. אנשים אומרים: 'פאק איט, המדינה הולכת לעזאזל, אני יורד עכשיו לאיילון'".

ללמוד מהלקח ברוסיה

מיכאל אובצ׳ינסקי, בן 21, היגר מרוסיה לישראל לפני שנתיים וחצי, ופעיל מאז תחילת המחאה. בתור נער השתתף בהפגנות ברוסיה, אבל שם הסכנה להיעצר היתה גדולה. אחרי שלמד עברית והתחיל "להבין את המדינה שלי, ראיתי שאנשים פה מרגישים שיש להם זכות להפגין. בפעם הראשונה שהלכתי להפגנה הרגשתי משהו חדש, יותר כוח, והרגשתי שיש פה אנשים שונים, אבל עם אותה מטרה: לשנות את הארץ לטובה".

ביום ביטול עילת הסבירות, הוא צולם עם שלט שהכין בעצמו, שעליו כתב "אני צעיר מדי לחיות בדיקטטורה". "אני גדלתי ברוסיה בדיקטטורה, עזבתי אותה ואני לא רוצה לחזור", הוא אומר. "ברוסיה בתי המשפט עושים מה שפוטין אומר. גם בפרלמנט אין דמוקרטיה. לנו עדיין יש הזדמנות".

השוטרים בישראל, אומר אובצ'ינסקי, "יותר רגועים מהשוטרים ברוסיה, אבל גם פה אני יכול לקבל מכות". בהפגנה אחרי העברת החוק, ירד לאיילון למרות ש"תמיד פחדתי, כי מסוכן לחסום את הכביש".  הוא צעק סיסמאות יחד עם כולם, והרגיש טוב. "היתה התרגשות שכולנו ביחד, מי שעולה חדש ומי שנולד פה".

מפגינים בתל אביב לאחר העברת חוק עילת הסבירות, 24 ביולי 2023 (צילום: אורן זיו)

הרגשה של ביחד. מפגינים באיילון, יולי 2023 (צילום: אורן זיו)

אבל כש"השוטרים התחילו לצמצם, הרגשתי פחד, והתחלתי לבכות. לא יכולתי לזוז. הבנתי שאני צריך לעמוד פה כי זו המדינה שלי עכשיו, אין לי מקום אחר. לפני עשרים-שלושים שנה היתה זכות להפגין ברוסיה, אבל לא השתמשו בה. זו טעות. אני לא רוצה לפספס את הזכות שלי".

אצל יעל, בת 18, האלימות שחוותה הזכירה לה את מה שקורה בשטחים. "עד עכשיו לא חוויתי אלימות כזו בתור יהודייה, דבר שפלסטינים ואחרים סבלו ממנה", היא אומרת. "הם סבלו וסובלים מאלימות יותר חמורה ממה שמופנית כרגע כלפינו, (אבל) עכשיו, כשזה מגיע לאוכלוסייה היותר כללית, יש לכך הד תקשורתי".

"האלימות המשטרתית היתה תמיד", ממשיכה לילי, "עכשיו היא מקבלת תהודה בתקשורת. פינו אותנו באלימות לא עניינית מהאיילון ביום שני. הרביצו למפגינים שכבר נעצרו. אני לא היית אלימה וחטפתי מהשוטרים, דחפו אותנו למקום שאי אפשר לברוח, ואז השתמשו במכת"זית וסוסים".

בתור מי שבאה מרקע שמאלני, ג'ני היתה מודעת לאלימות המשטרה, אבל זה היה שונה לחוות אותה בעצמה. "הרגשנו שתוקפים אותם בגלל שאנחנו מפגינים", היא אומרת. אבל בכל זאת, האלימות לא מבריחה את המפגינים. "הם (המפגינים) הפנימו שהאלימות יכולה לפגוע בהם, והם מגיעים עם יותר מוטיבציה".

כמו מפגינות אחרות, גוגנהיים שמה את האלימות בהקשר של דיכוי הפלסטינים. "היחס במסאפר יטא הרבה יותר קשה", היא אומרת. "זה נותן  פרופורציה. התרגשנו מהבואש? נראה לי שזה המינימום בהפגנות פלסטיניות. זה רגע מטלטל להבין את זה". הקשר עם הפלסטינים עלה גם כשהמשטרה פיזרה בואש בירושלים, ומישהו בקהל צעק: "החבר'ה מהכיבוש אומרים שמַים ומלח עוזרים".

אין דרך חזרה

רוב המרואיינים אומרים שמה שהוציא אותם לרחוב היא תחושה ש"החוזה עם המדינה הופר". אבל אם במחאה החברתית ב-2011 המפגינים דרשו לפתור את משבר הדיור, ובבלפור התביעה היתה שנתניהו יתפטר, הפעם הדרישה יותר רחבה, פחות קונקרטית.

"עד היום נשמר סטטוס קוו מסוים", אומרת טל שוורץ, "ברגע שהם פגעו בו, אנחנו נקום". ביום שבו הממשלה ביטלה את עילת הסבירות, מוסיפה גוגנהיים, היא הוכיחה "שהיא לא לגיטימית. נקודה. ממשלה לא דמוקרטית היא לא לגיטימית". מבחינתה, הדרישה היא ש"הממשלה תתפרק. אין לי דרישות אחרות, אני לא רואה אותה בתור בת שיח".

בעיניה, המחאה הרבה יותר רחבה מהפלת הממשלה או עצירת הרפורמה. "בואו נדמיין מה אנחנו דורשות מעצמנו", היא אומרת, "איך אפשר ליצור חוקה, לעגן זכויות אדם, חירות ושוויון, לפרק את בתי הדין (הרבניים), ואת המונופול הדתי באופן מוחלט. צריך לשקם את החברה הפלסטינית, לתת להם להקים מדינה משלהם, וגם לקדם את השיח האקולוגי. צריך לשקם את החרא שהורישו לנו".

לא מקשיבים לנאומים על הבמה. שקמה ברסלר נאומצ במחאה בקפלן, יולי 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

לא מקשיבים לנאומים על הבמה. שקמה ברסלר נואמת במחאה בקפלן, יולי 2023 (צילום: גילי יערי / פלאש 90)

מרגע שהממשלה החלה במתקפה, אומרת גוגנהיים, הכל על השולחן. "כמו בלימודים כשמערערים על ציון, זה פותח את הציון לשני הכיוונים, להעלות או להוריד", היא נותנת דוגמה מעולם האקדמיה. "היו הרבה נושאים מוכחשים. הם (הממשלה) פתחו, ערערו על האמנה החברתית של מדינת ישראל,  ואנחנו נעלה. לא רק לגבי הרפורמה. יאללה, בכיף, בואו נדבר על כל הדברים: על גיוס, כיבוש, בתי הדין הרבניים, פתחתם? זה לא ייסגר".

"רצח רבין היה השבר", אומרת יערה, שנולדה חמש שנים לאחר הרצח. "ויתרנו, קיבלנו את הרע במיעוטו. כעת אנשים מבינים שהרע במיעוטו ממש רע. אנשים עצמו עיניים, ועכשיו פוקחים להם אותן בכוח, הרבה אנשים סירבו לראות את ההקשר, וכעת נהיה קשה להתעלם עם אירועים כמו חווארה ובן גביר. השיחה נפתחה, כולם משתתפים בה. אין לי דרכון אחר, אין לי לאן ללכת".

גם יעל לא מוכנה ללכת אחורה: "זה (המחאה; א"ז) הוציא דברים שהיו מתחת לשטיח. השאלה לאן לוקחים את זה. עד עכשיו היה איזשהו התפשרות על הסדר הישן, הולכים לצבא ושומרים על הסטטוס קוו. ברגע שמנסים למשוך לכיוון קיצוני, זה גורם לרבים לשאול איך הסכמנו לסדר שהיה פה? יש אפשרות לנקודת מפנה, לשינוי בסדר. לא תהיה חזרה לשגרה. צריך שינוי בכל המערכת, לא רק בממשלה".

ד״ר גל לוי מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה חוקר את השפעת לימודי האזרחות על צעירים בני 18-21 יחד עם ד"ר מוחמד מסאלחה. הצעירים שמשתתפים במחאה באים ממעמד הביניים, הוא אומר. "אצל חלקם זו התעוררות ראשונה למשהו פוליטי, אצל חלקם זה המשך של מה ששמעו מהבית או גדלו עליו", הוא מתאר, "אצל אחרים יש תובנה שזה משהו דרמטי, שקורה פה איזה משהו שמשפיע על החיים שלהם, על מה שיהיה איתם".

בתחילת המחאה, אומר לוי, "היה יותר סביר שאפגוש את הדוד בן 77 שהולך כל שבת מאשר מישהו בן 20". עכשיו המצב שונה. "הדור המבוגר, השקמות ברלסרים למיניהם, הפנטזיה שלהם היא החיים הנוחים בדמוקרטיה שהיתה פה קודם", הוא מסביר. "לצעירים אין נוסטלגיה, אין להם למה להתגעגע". האמירה הזו משקפת את מה ששמעתי מרוב הצעירים שדיברתי איתם. לא רוצים לחזור לאחור.

"זה כמו לדעת איך הסרט נגמר, אבל בכל זאת מנסים לשנות את העלילה", מסכמת בתר פוקר. "קצת חסר סיכוי, וקצת מעורר תקווה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים מגדוד נצח יהודה מסיירים בגבול ישראל-עזה, ב-20 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

חיילים מגדוד נצח יהודה מסיירים בגבול ישראל-עזה, ב-20 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אם ישראל תסרב להתמודד עם המציאות, זה לא ייגמר בנצח יהודה

לגדוד הדתי שמשתייך לחטיבת כפיר יש היסטוריה ארוכה של התעללות בפלסטינים ושל מעשי הרג, אבל מי שטרח לקרוא את החוק האמריקאי הרלוונטי מבין שזה לא עניין נקודתי. למעשה, המדינה מקבלת ברירה: להקריב מיליציה דתית גזענית, או להסתכן בהרחבת הסנקציות לכל הצבא

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf