מסע הייסורים של עיתונאית עזתית בחיפוש אחר מקום בטוח
מארה מהדי ומשפחתה ברחו באוקטובר מהעיר עזה, הגיעו בנובמבר לרפיח, ובמאי ברחו שוב לכיוון דיר אל-בלח. מתחילת המלחמה, המשפחה נעקרה ממקומה 11 פעמים. "כל עקירה היא מייסרת ומפחידה בדיוק כמו הראשונה – ייאוש ואימה מוחלטים"
ארגזים מלאים בבגדים, כמה תיקי גב ואוהל נייד: זה מה שנשאר מרכושה של מארה מהדי, כשהסתתרה במתקן של האו"ם ברפיח שבדרום רצועת עזה בתחילת מאי. מהדי, עיתונאית פלסטינית בת 23 מהעיר עזה, שרדה מסע ממושך ומפרך, דומה לעקירות הרבות שעברו על רוב אוכלוסיית הרצועה – ושעדיין רחוק מסיום.
מהדי היתה בביתה בעזה ב-20 באוקטובר, בזמן שמטוסים ישראלים הפציצו את השכונה שלה לקראת הפלישה הקרקעית. בבוקר שלמחרת, היא ו-11 בני משפחתה הגרעינית והמורחבת ארזו את כל מה שיכלו ויצאו דרומה. הם ברחו עם הבגדים שלגופם, כמה מסמכים חיוניים ומזון.
אחרי הבריחה הראשונה, משפחת מהדי מצאה מקלט זמני בבית ספר בנוסייראת, אך המקום הפך מהר מאוד ללא בטוח בגלל ההפצצות הבלתי פוסקות. הם נאלצו לברוח שוב, והגיעו לדיר אל-בלח, בתקווה להשיג לפחות מראית עין של ביטחון. כל מעבר הציב בפניהם אתגרים חדשים, ממציאת מזון ומים נקיים ועד להתחמקות מהאיום המתמיד של ההפגזות.
גם כשהגיעו לרפיח בתחילת נובמבר, לא הסתיימו תלאותיהם. בשבעת החודשים האחרונים, רפיח שימשה מקלט ליותר מ-1.4 מיליון פלסטינים, שברחו מצפון הרצועה בהוראת הצבא הישראלי. העיר התקשתה להתמודד עם זרם הפליטים הגדול, ובקושי הצליחה לספק צרכים בסיסיים. משפחת מהדי מצאה בתחילה מקלט בבית ספר יסודי של האו"ם בחלק המזרחי של רפיח, אך נאלצה לעבור ממקום למקום בתוך רפיח כמה פעמים, לאור התמעטות הסיוע ההומניטרי.
ואז הגיעה הפלישה הישראלית לרפיח, לפני ארבעה שבועות, שגרמה למאות אלפי פלסטינים לברוח שוב. אך הפעם, לא ברור לאן עוד יש להם לברוח.
"אנחנו רואים מצב הרסני מאוד בכל רצועת עזה", אמרה מהדי למגזין 972+. "מג'באליה בצפון לח'אן יונס ורפיח בדרום, אין יותר מקומות בטוחים. להישאר ברפיח עכשיו מרגיש כמו רעיון אובדני. אם ההפצצות לא יהרגו אותנו, הרעב והיעדר השירותים הרפואיים יעשו את זה".
ב-6 במאי, חמאס הודיעו שהם מקבלים את העסקה שהציעו מצרים וקטר להפסקת אש. אבל למחרת קרה דבר הפוך: ישראל הצניחה עלונים על רפיח, שמורים לתושבי האזורים המזרחיים של העיר להתפנות, לקראת פלישה קרקעית לאזור המאוכלס בצפיפות רבה. רחובות רפיח נמלאו אנשים, קשישים וצעירים כאחד, שנשאו את מטלטליהם על עגלות בחיפוש אחר מקום מקלט אחר.
מאז נעקרו ממקומם ברפיח יותר ממיליון פלסטינים, ורוב המקלטים של אונר"א פונו. אנשים עברו לערי אוהלים בקצה המערבי של העיר, או ניסו לחזור לח'אן יונס ולדיר אל-בלח הצפוניות יותר.
קצת לפני חצות ב-26 במאי, התקפה ישראלית על מחנה אוהלים בשכונת תל א-סולטאן במערב רפיח הרגה לפחות 45 אנשים. יומיים לאחר מכן, התקפה ישראלית נוספת על אזור, שבו אנשים חסו באוהלים באל-מוואסי, מערבית לרפיח, הרגה לפחות 21 בני אדם. בשלב הזה, הצבא הודיע שהשיג "שליטה מבצעית" על ציר פילדלפי, רצועת הגבול בין מצרים לעזה.
האו"ם וארגוני סיוע אחרים הזהירו, שסגירת מעבר רפיח פוגעת אנושות בכל היבטי החיים ברצועה. וכשהצבא הישראלי התקדם למרכז רפיח בשבוע שעבר, בתי החולים המתפקדים האחרונים נסגרו, וארגוני הסיוע נאלצים להפסיק את פעילותם או לעזוב את העיר.
בחודש האחרון, משפחתה של מהדי חיה במלחמת הישרדות, ללא צורכי קיום בסיסיים ושגרה כלשהי. כמעט לא ניתן להשיג מים נקיים, אין בכלל גז לבישול, והם עסוקים כל הזמן בחיפוש אחר מזון ומחסה.
גם רשתות התקשורת בדרום הרצועה אינן מתפקדות מאז שהטנקים הישראלים נכנסו לעיר, מה שפגע בתפקוד שירות החירום. "גם אם היינו יכולים להשיג את הצוותים הרפואיים בטלפון", אמרה מהדי, "כל מה שהם יכולים להציע זה עזרה ראשונה בסיסית".
"אנחנו רוצים שהעולם יכיר באנושיות שלנו"
שמונה ימים אחרי הפלישה, משפחת מהדי נאלצה שוב לברוח, והצטרפה ליותר ממחצית מאוכלוסיית רצועת עזה בחיפוש חסר תוחלת אחר מקום בטוח להסתתר בו. "זו הפעם השביעית שנאלצנו לעזוב את המקום שבו שהינו ברפיח", אמרה מהדי למגזין 972+ .
משפחת מהדי הצטרפה להמונים שנהרו לאזורים הדרומיים של העיר, והקימה אוהל ליד החוף. בלילה, ההפצצות האירו את השמים, והיה ניתן לשמוע את קולם המבשר רעות של מטוסי הקרב. כל יציאה מהאוהל, אפילו לשירותים המאולתרים, הפכה למשימה מסוכנת, מכיוון שכתב"מים תקפו כל תנועה אחרי שקיעת השמש. "אנחנו מפחדים כל הזמן, אבל בלילה זה הכי גרוע", אמרה מהדי.
אבל גם כשעולה השמש, אין הקלה. בחום הנורא של תחילת הקיץ, המשפחה עדיין צריכה לאסוף עצים ולהבעיר מדורה כדי לבשל כל מזון שהם מוצאים, ולהתמודד עם האיום המתמיד של ההפצצות. כמה ימים עברו, ומה שהיה מחנה אוהלים שוקק, נראה כעת שומם, אחרי שהכוחות הישראלים טענו שהשתלטו על אזורים מרכזיים ברפיח, ובעצם על חלק משמעותי מהעיר.
"כשברחנו מצפון עזה לרפיח, חשבנו שבזה זה נגמר. שלא יהיה יותר פחד, שלא יהיה יותר מוות. אבל מאז אנחנו חיים במציאות הפוכה", אמרה מהדי. "כל עקירה מייסרת ומפחידה בדיוק כמו הראשונה – ייאוש ואימה מוחלטים".
ב-21 במאי, משפחת מהדי קיבלה את ההחלטה הקשה לפנות את המקלט שלהם ברפיח ולעבור לדיר אל-בלח במרכז עזה. המשפחה הלכה שני קילומטרים עד שהצליחה לעלות על אוטובוס עם מפונים אחרים, אבל כשגילו שהנסיעה תעלה להם כ-70 דולר, הם המשיכו להתקדם ברגל, כשמעליהם חגים מטוסי קרב. שעה לאחר מכן עברה לידם עגלה רתומה לחמור, והם עלו עליה.
מהדי לא מתנחמת בכך שהצליחה לברוח מרפיח בחיים. בכל מקום שיגיעו אליו, הם עדיין יכולים להיפגע מהתקפות ישראליות. "כל מה שאנחנו רוצים זה להיות בטוחים", היא אומרת בעצב. "אנחנו רוצים שהעולם יכיר באנושיות שלנו ובזכותנו לחיות בחירות ובצדק. אנחנו לא יודעים מתי סבב הפחד והמוות הזה ייגמר. כל מה שאנחנו יודעים הוא שאנחנו מבועתים ומותשים, ואנחנו משתוקקים לחזור הביתה, לחיים הרגילים שלנו".
מוחמד ר. מהאווש הוא עיתונאי וסופר פלסטיני המתגורר בעזה. הוא אחד מהכותבים בספר A Land With a People: Palestinians and Jews Confront Zionism. אסמאא' יאסין היא מורה לאנגלית, כותבת ועיתונאית פלסטינית מהעיר עזה. יש לה תואר ראשון בספרות אנגלית ותעודה בשיטות הוראה. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן