כשצה"ל נלחם לצד חיילי מפלגה פשיסטית

היום לפני 34 שנים פתחה ישראל באחד מפשעי המלחמה החמורים ביותר שלה עד היום: הפלישה ללבנון, שנמשכה למלחמה בת שלוש שנים. בסופה של המלחמה נספרו למעלה מ-20,000 לבנונים ופלסטינים הרוגים, והיא התמשכה לתוך כיבוש בן 15 שנים נוספות של דרום לבנון ההרוסה.

התירוץ הרשמי לפלישה היה נסיון ההתנקשות שעשו פעילי ארגונו של אבו נידאל בשגריר הישראלי בבריטניה, שלמה ארגוב. למעשה, הפלישה הייתה תכנית מגירה שתוכננה שנים מראש וחיכתה לתירוץ המתאים. התירוץ שנמצא היה קלוש ביותר: על אף שכבר למחרת היום היה ידוע שארגונו של אבו נידאל, ולא אש"ף של יאסר ערפאת, הוא שביצע את נסיון ההתנקשות, ולמרות שבין שני הפלגים שרר מאבק מתמשך, ששיאו בהוצאת גזר דין מוות של אש"ף נגד אבו נידאל שנים קודם לכן, ישראל התעקשה לפלוש ללבנון כדי לפגוע בבסיסי התמיכה באש"ף. כפי שציין הרמטכ"ל דאז רפאל איתן: "אבו נידאל, אבו שמידאל, צריך לדפוק את אש"ף!"

> הפגנות ברחבי העולם נגד Airbnb: "משכירה בהתנחלויות בתים גנובים"

טנק מרכבה בהרי לבנון, 1982 (Avneref CC BY-SA 3.0)

כעבור כשלושה חודשים הצבא אפשר לכוחות החמושים של המפלגה הפשיסטית הנוצרית-מרונית בלבנון, הפלנגות, לבצע את הטבח המחריד במחנות הפליטים סברה ושתילה. במהלך שלושה ימים נרצחו כ-1,700 פליטות ופליטים פלסטינים, כ"נקמה" על ההתנקשות במנהיג הפלנגות וראש הממשלה הטרי (שהומלך בכוח הנשק של הכיבוש הישראלי ימים קודם לכן) בשיר ג'ומייל. אלפי נשים פלסטיניות נאנסו, נשים וגברים עונו, לפני שרובם נרצחו בדם קר. הצבא הישראלי עמד מנגד, וחייליו היו עדים ליישום של טקטיקות המלחמה השטניות שנלמדו מהפשיזם האירופאי, אך הפעם על אדמת לבנון ולא, נאמר, אוקראינה.

הטובחים השתייכו למפלגת אל-כתאאב (הפלוגות או הפלנגות), שהוקמה על ידי פייר ג'ומייל (אביו של בשיר) ב-1936, כסניף הלבנוני של המפלגות הפאשיסטיות שעלו באותה העת בספרד, איטליה וגרמניה. הם נקראו "הפלנגות" על שם הפלנחות, המליציות הפאשיסטיות שפעלו בספרד ואיטליה. המטרה המשנית של הפלישה הישראלית הייתה להתערב במלחמת האזרחים הלבנונית, ולהבטיח את שלטון משפחת ג'ומייל ופלוגות הפשיסטים שלהם. על אף הזעזוע לכאורה שעורר הטבח בחברה הישראלית, מבצעי הטבח, תלמידיהם האדוקים של היטלר, מוסוליני ופרנקו, הפכו במהרה לבעלי הברית הקרובים ביותר של ישראל בלבנון, ולבסיס התמיכה והגיוס המרכזי של "הכוחות הדרום לבנוניים" (צד"ל).

טבח סברה ושתילה, לבנון, 1982. אזהרה: תמונות קשות

גם מי שמאמין משום מה שחלק ממעשי התוקפנות ופשעי המלחמה של ישראל שקדמו לפלישה הרצחנית ללבנון ב-82' היו "מלחמות אין ברירה", לא יכול לטעון זאת לגבי הפלישה ללבנון. ראשי "מערכת הבטחון" הבהירו אז כי הפלישה ללבנון היא למעשה "מלחמה על יהודה ושמרון", שכן מנהיגי אש"ף ישבו אז בגלות בלבנון והציקו לישראל עם הדרישה העיקשת שלהם לשבת למשא ומתן, ולכן היה צורך לפלוש ללבנון, להרוס את בסיסי התמיכה שלהם, ולגרש אותם לתוניס, גם במחיר חייהם של כל כך הרבה חפים מפשע.

> צדק, פוליטיקה והדור הבא: הנוער הגאה מוביל את הקו הרדיקלי בקהילה