מי מפחד מאנרכיה: קריאה ישראלית בספרה החדש של ג'ודית באטלר

מול השימוש המניפולטיבי שעושים מנהיגי ימין במושג האלימות במטרה להעמיק את ההיררכיה בין חיי בני אדם, באטלר מנסחת אתיקה של אי-אלימות המבוססת על עיקרון בלתי מתפשר של שוויון רדיקלי, בדרך לערעור הסדר הפוליטי הקיים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אין זה מקרה שראש הממשלה בנימין נתניהו כינה לאחרונה את המפגינים נגדו "אנרכיסטים", מה שמהדהד את דבריו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ. בחודש יולי האחרון, התייחס טראמפ באופן דומה למשתתפי ההפגנות בפורטלנד שניצתו עם מותו של ג'ורג' פלויד בידי שוטר לבן במהלך מעצר אלים, שבגינו אף נעצר השוטר בחשד לעבירת רצח. משתתפי ההפגנות בפורטלנד, שמחו נגד אלימות משטרתית כלפי שחורים באופן שעולה בקנה אחד עם תנועת "חיי שחורים נחשבים" (Black Lives Matter), ושחלקן אכן גלשו למעשי הצתה, ביזה, ותקיפת כוחות הבטחון, כונו על ידי נשיאם "אנרכיסטים ששונאים את המדינה".

לעקר את השלטונות מהפוטנציאל האלים שלהם. ג'ודית באטלר (פליקר Andrew RuskCC BY 2.0)

לעקר את השלטונות מהפוטנציאל האלים שלהם. ג'ודית באטלר (פליקר Andrew Rusk CC BY 2.0)

אל לנו לפטור את ההתבטאויות הללו כרטוריקה תועמלנית גרידא נגד מתנגדיהם של ראשי המדינות הללו ומדיניותם. המושג "אנרכיזם", אני מבקש לטעון, עשוי לסייע לנו להבין את סלע המחלוקת בין שתי גישות שמתגבשות בדמוקרטיות המערביות, מישראל עד ארצות הברית. לא בין "בני אור" ל"בני חושך", אלא בין ימין לשמאל. ספרה האחרון של חוקרת המגדר והתיאורטיקנית ג'ודית באטלר, "כוחה של אי-האלימות" (The Force of Nonviolence), שראה אור לפני מספר חודשים בהוצאת Verso השמאלית, וטרם תורגם לעברית, שופך אור על הפולמוס הזה. בספרה, באטלר אמנם לא מזכירה במפורש את המילה "אנרכיזם", שפירושה ביוונית הוא "היעדר שליט", אבל דומה שהמונח הזה אכן לוכד משהו מהרעיונות שבאטלר מזמינה אותנו לאמץ, לקראת בנייתו של סדר חברתי אחר, שמעקר את השלטונות ממה שהיא מזהה כפוטנציאל האלים שלהם.

בדרך לניסוח אתיקה של אי-אלימות, באטלר מרחיבה את הגדרתה של תופעת האלימות. זו לא מתגלמת רק ב"מכה" (blow), בפגיעה פיזית של אדם בזולתו, אלא בכל פרקטיקה שמחשיבה את חייו של אדם אחד כחשובים מאלה של אדם אחר. מדיניות אלימה, אליבא דבאטלר, מחלקת את החברה לאנשים שחייהם יקרים יותר ופחות. אנשים שמותם הפוטנציאלי ראוי יותר או פחות לצער ולאבל. מבעד לעדשה הביקורתית של באטלר, אם כן, גם האֶבֶל הוא משאב, שהחברה מחלקת לפרטים החיים בתוכה על פי מפתח מוגדר – השתייכות לגזע, לאום, מעמד חברתי-כלכלי, מגדר ונטייה מינית.

donate

המציאות הפוליטית בישראל מעלה מגוון דוגמאות לכך – החל מרצח נשים בידי קרובי משפחותיהן, עבור בתאונות הקטלניות הרבות בענף הבנייה שנגרמות מרשלנות פושעת ולרוב גובות את חייהם של מהגרי עבודה ובני מיעוטים שונים, ועד לנהלי הפתיחה באש של המשטרה וכוחות הבטחון הישראליים מול אנשים עם מוגבלויות מזה, ופלסטינים מזה. באותו הקשר, ספרו של יגיל לוי , Israel’s Death Hierarchy (2012), מספק ניתוח מעניין של הרעיון המטריד הזה, לפיו ממשלות ישראל לדורותיהן מנהלות את המדיניות הבטחונית שלהן לפי תפיסה משתנה של יקרת חייהם של מזרחים ואשכנזים, ישראלים ופלסטינים.

"זו לא טעות", אומרים השלטים בהפגנות, "זו מדיניות". מדיניותו של השליט, ה"אַרְכוֹן", אם נרצה. ואכן, באטלר מראה כיצד צורות שונות של אלימות ממוסדת – גזעית, לאומית, מגדרית – הן למעשה הוצאה לפועל של תפיסות תרבותיות מובחנות שמחשיבות חיים וצורות חיים כלשהם כחשובים – ונחשבים – מאחרים. יתרה מזאת, משטרים שונים משתמשים בטיעון נגד אלימות באופן ציני כדי להדיר את רגליהן של קבוצות מסוימות מציבור החיים ממש. כך, דומה שהמשטר מבקש להמיר את המושג "אלימות" מפעולה ממשית, לתכונה שבני אדם נושאים בקרבם מתוקף השתייכותם לקבוצות כאלה ואחרות.

מחאת בלפור, 29 באוגוסט 2020 (צילום: אורן זיו)

האנרכיסטים החדשים? מחאת בלפור, 29 באוגוסט 2020 (צילום: אורן זיו)

אם להחיל את תפיסה הזו על המציאות הישראלית, אדם שיקרא להחרמת מוצרים ישראלים, או מוצרים שיוצרו בהתנחלויות – צורת התנגדות לא אלימה לכאורה לכיבוש או לציונות – יוגדר על ידי המשטר כגורם אלים; אדם שחור שייקלע לעימות בדרגת חיכוך נמוכה עם נציג החוק – יואשם כמי שתקף שוטר ועל כן "דמו בראשו"; וכמובן שכל פלסטיני ייחשב כנשא של אלימות, כמחבל פוטנציאלי, גם אם הוא מתמודד עם מוגבלות שכלית, גם אם הוא רק נקלע לזירת עימות לא לו.

במציאות כזאת, מעשה ההתאבלות כשלעצמו עשוי להיתפס כחתרני. הסערה השנתית סביב יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני קופצת מיד למחשבה. אלה שבוחרים לראות בחייהם של ה"אויב", בנות ובני העם האחר, ראויים להתאבלות, נתפסים בחוגי הימין כבוגדים, כמי שמסכנים את חייהם של בני עמם. האלימות מודבקת דווקא אל מי שדבקים באי-האלימות כנגד כל הסיכויים.

כולם ראויים להגנה

זמן קצר אחרי מבצע "צוק איתן", ועם פרסום דו"ח "שוברים שתיקה" שמבקר את התנהלות צה"ל בַּמלחמה, אברי גלעד תקף את דוברת הארגון, יולי נובק, ותבע ממנה לבחור בין חייהם של אלף אזרחים פלסטינים חפים מפשע לבין אלה של חייל צה"ל אחד. חייו של מי יקרים יותר, הוא שואל, והשאלה הרטורית הזו מעלה שמבחינתו תושבי עזה כולם הם "בני מוות", אף אחד מהם איננו ראוי-להתאבלות, לפחות לא באותה המידה כמו חייל צה"ל אחד. הימין דורש גבולות גזרה: מי בפנים ומי בחוץ. מי זוכה להיות חלק מה"כלל", שמותר לו להשתמש באלימות כדי להגן על עצמו, ומי נתפס כחורג מה"עצמי" שראוי שיגנו על חייו. ואמנם באטלר מכירה בצורך להגדיר את גבולותיו של הכלל. בספר מוקדם יותר, "טענת אנטיגונה" (2000) שמבוסס על סדרת הרצאות שהעבירה, היא לא שוללת את הצורך בהבחנה בין מי שנמצא בתוך ה"פוליס", בתוך המרחב הפוליטי המשותף, ומי שאיננו. ועם זאת, היא מבקשת לחשוב על סדר יום פוליטי שיאפשר את כניסתם של כולם אל תוך מבנה חברתי אחד – הרחבה תמידית של התחום החברתי, ששואפת להכיל את השוליים המשתנים שלו.

הבסיס האתי שעליו מבססת באטלר את משנת אי-האלימות שלה, מבוסס על עקרון בלתי מתפשר של "שוויון רדיקלי", לפיו חייהם של כולם, בנות ובני כל הגזעים, הלאומים, המעמדות והמגדרים, ראויים להגנה מפגיעה באופן זהה. העקרון הזה, שלכאורה מעוגן בזכות האוניברסלית לחיים, מתפורר הלכה למעשה כשאנחנו מדרגים את רמת יקרתם של החיים – שוקלים חיי יהודים מול ערבים, שחורים מול לבנים, בני המקום מול מהגרים ופליטים.

אבל אידאליזם יפה-נפש לא מספיק, לפי באטלר, כדי לכונן חברה לא-אלימה. נדרשת רפורמה יסודית בעצם תפיסתו של האדם הבודד, וטשטוש הגבולות בינו לבין הזולת. האינדיבידואליזם הליברלי, כותבת באטלר, מניח חברה שמאוכלסת על ידי פרטים עצמאיים המתפקדים כישויות אוטונומיות. הם אמנם מנהלים ביניהם יחסי גומלין, אבל נפרדים לחלוטין. אלא שהפרטים הללו, טוענת באטלר, הם לעולם גברים בוגרים, וכמו מעולם לא היו ילדים – מעולם לא נזקקו לאדם שיאכיל אותם, ישמור עליהם, ויעניק להם חום אנושי. נקודת האפס של האינדיבידואל הליברלי מתגלה, אפוא, לא כ"טאבולה ראסה", לא כלוח בתולי וריק, אלא ככזה שמחקו ממנו את רשמי העבר. יתר על כן, באטלר מזמינה אותנו לראות כיצד תהליך ההיפרדות והאינדיבידואציה לכאורה, אף פעם לא נשלם עד תומו, וכך קושרת את עצמה למסורת של ביקורת פמיניסטית על הפסיכולוגיה של תהליך ההתבגרות האנושי (שמה של החוקרת ננסי צ'ודורו, למשל, עולה על הדעת). לפי באטלר, כולנו כבולים לעולם בתוך סבך של קשרי תלות-הדדית (interdependency). ה"אני" איננו מוגבל לגבולותיו הגופניים של היחיד, אלא חורג אל ה"אתה" או ה"את". אם להשתמש בלשונו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-לוק ננסי, הקיום הוא לעולם כ"אנחנו", קולקטיב של פרטים ששרויים במצב תמידי של היות-יחד; אף פעם לא לגמרי נפרדים, תמיד במרחב הביניים של ההיות-יחיד-רבים (être singulier-pluriel).

מכאן יוצא שהפעלת אלימות על הזולת מיתרגמת למעשה לצורה של פגיעה עצמית. הנחת התלות-ההדדית הקיצונית שבאטלר מזמינה אותנו לאמץ, מובילה לשלילה יסודית של כל פרקטיקה שמבכרת את חייו של אדם אחד על חשבון האחר, דבר שבאטלר מזהה, כאמור, כאלימות במובנה הרחב. הטיעון של באטלר הופך רדיקאלי אפילו יותר, כאשר היא מצביעה על כך שיש להמנע מהכפפת הגישה האתית הזו לאנתרופוצנטריזם. צורות חיים נוספות – של בעלי חיים, של צמחים, של מערכות אקולוגיות – ראויות אף הן להגנה, שכן גם הן מהוות חלק מהמערכת הגלובאלית שאנו ארוגים בה. סומכים ונסמכים.

ואמנם באטלר לא קוראת לדיכוי כליל של דחפיו האלימים של האדם, אלא לתיעול שלהם אל עבר ההתנגדות לתופעת האלימות עצמה. כך, היא מדמיינת אי-אלימות אגרסיבית ולא שלֵווה, התנגדות יצרית ומלאת להט, אבל לא אלימה. זו הדרך, לדידה, לפרק את הפרדיגמה שתופסת את החיים הפוליטיים ככאלה שמושתתים על הפעלה תמידית של אלימות – בכוח או בפועל – ומוציאה מהכלל את מי שאינם מתיישבים עם המודל השלט של החברה – בין אם באורחות חייו, ובין אם בהשתייכותו לקבוצות אתניות שמוגדרות כחיצוניות.

אוניברסליזם רדיקלי

אבל כאן אולי אפשר להצביע על נקודת כשל בתיאוריה של באטלר. היא מצליחה לפעול רק בתוך הקשר מונוליטי של חברה שלווה יחסית, שהסכסוכים שמתקיימים בתוכה חוסים תחת אצטלה מוגדרת של קונצנזוס משותף, וחתירה אליו. ובכן, מה קורה כאשר האחר לא מבקש להתקרב אליי, אלא למגר אותי? למגר ממש, לא באופן סימבולי ולא באמצעים עקיפים, אלא באלימות טהורה – של רקטות, של סכינים, של חומר נפץ וטילים בליסטיים? כיצד ניתן ליישם אסטרטגיה של אי-אלימות, המבקשת לשמור על שלמותם של הקשרים החברתיים בין בני האדם, כאשר האחר כופר בשאיפה לקיים אותם? אכן, קשה לחשוב אילו כלים מצויים בחזקתה של תורת אי-האלימות מול הטיעון החזק, שמבצר את יסודותיו של מוסר הלחימה: "הקם להרגך השכם להרגו".

ובכן, קל לפטור את התיאוריה של באטלר כאוטופיסטית, נאיבית, לא מציאותית וחסרת ערך. באטלר אף צופה את התגובות מהסוג הזה, ומגיבה אליהן בתוך החיבור שלה. במהלך שאולי מחליש את חזקת טיעוניה, וגם זה במודע, באטלר מצהירה שהיא לא מטיפה לאימוץ עקרונות האי-אלימות באופן אבסולוטי, אלא להציג אופק ערכי שיש לשאוף אליו. המאבק באלימות, היא כותבת, הוא מאבק פְּרוּם-קצוות, שחייב להיות דינאמי ומשתנה. הגישה הלא-מתחייבת הזו עולה בקנה אחד עם גישות פוסט-סטרוקטורליות בכלל, ועם תיאוריה קווירית בפרט, שמבקשות לרכך, ולהפוך לנזילים את גבולות הגזרה שהימין השמרני מקפיד כל כך על נוקשותם – בין קטגוריות כגון נשים וגברים, שחורים ולבנים, סוטים ונורמלים, "אנחנו" ו"הם", תמיד לפי "חוק האב", לפי כללי השליט היחיד. בעוד שהימין רואה בביצור הגבולות הללו מתכון ליציבות בריאה, השמאל הביקורתי מזהה מאחוריהם אינטרסים סמויים שמיועדים לשמר מבני כוח לא-סימטריים.

ואף על פי כן, באופן מפתיע, התשתיות האידאולוגיות לתפיסת החברה – של הימין מחד גיסא והשמאל מאידך גיסא – מתגלות כקרובות למדי. את שתיהן אפשר לזהות איכשהו בביטוי החז"לי, "כל ישראל ערבים זה בזה". אלא שהסתכלות באטלריאנית תבקש להרחיב את הציווי: כולם ערבים זה בזה. כל אחד ואחת. כל יצור ויצור. משני עבריהם של הגבולות שאנחנו נוהגים להקים ביננו – בין מדינות, בין קהילות ובין יחידים.

בפוסט שכתב בפייסבוק, התבטא נתניהו נגד המפגינים, אותם הוא כינה "קבוצות של אנרכיסטים שמטרתן הפרה של הסדר הציבורי". ובכן, הרחבת הגבולות שבאטלר מעודדת, החתירה לאוניברסליזם בהחלט רדיקלי, עשויה להיתפס כערעור יסודותיו של הסדר הפוליטי הקיים. במובן הזה, באטלר עשויה להרוויח ביושר את ההאשמה רוויית הארס מימין – "אנרכיסטית" (על אף שהיא בוודאי תעדיף להתקרא "רפורמיסטית"). אבל אל לנו לשכוח שכל תנועה אידאולוגית מהפכנית – לרבות התנועות להענקת זכויות לנשים, לשחורים, ללהט"ב, ואפילו תנועות שחרור לאומי דוגמת הציונות – נדרשת לאופק אוטופיסטי שיהווה לה יעד, ולפעמים אפילו יעד נצחי, מושא שאיפה שלעולם צועדים לעברו, כדי לא לדרוך במקום. מהבחינה הזו, לרעיונות שבאטלר טווה בספרה יש ערך של ממש בבואנו לנסח – אבל קודם כל לדמיין – אתיקה של אי-אלימות.

אסף רוט הוא תלמיד מוסמך לספרות השוואתית בבית ספר מנדל למצטיינים במדעי הרוח.

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

שלא יעבדו עלינו: גם בסוף השנה חיוני לחוקק תקציב

שר האוצר טוען כי כיוון שתקציב המדינה כבר עבר בממשלה, אין צורך להעביר תקציב בחקיקה. אך התנהלות כזו לא רק מוחקת סעיפים חשובים שאינם בבסיס התקציב, היא מרוקנת בפועל את הכנסת מתפקידה כמחוקקת וגם כמפקחת על הממשלה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf