מותו של ראיסי עשוי לקרב את קיצה של הרפובליקה האסלאמית

הרפובליקה האסלאמית של איראן נמצאת בתקופת מעבר מנהיגותית. מותו בהתרסקות מסוק בשבוע שעבר של נשיא הרפובליקה, אברהים ראיסי, רק הוסיפה עוד מתח לתקופה שממילא היתה בעלת פוטנציאל נפיץ.

טרם התרסקות המסוק, עלה שמו של ראיסי כמועמד מוביל לרשת את המנהיג העליון, סייד עלי ח'מנאהי, כאשר יגיע זמנו לפגוש את בוראו. ראיסי היה מקורב למנהיג העליון ולצמרת המשטר, וגם בקשר קרוב מאוד עם משמרות המהפכה, בוודאי קרוב יותר מקודמו בתפקיד.

למרות קרבתו למנהיג העליון, לראיסי לא היו את הכריזמה או הרקורד שנתנו בזמנו לח'מנאהי את הלגיטימציה לרשת את ח'ומייני. ראיסי אינו בן דור מייסדי המהפכה (הוא היה בן 19 כאשר נוסדה הרפובליקה), הוא לא היה איש דת מבריק, ואת פועלו הציבורי הידוע לשמצה החל כתובע בהמדאן, ואז כסגן תובע בטהראן, תפקיד שבמסגרתו ניהל את משפטי הטריבונל הנוראיים ב-1988, בהם הוצאו להורג בזמן קצר לפחות 5,000 אסירים פוליטיים, בעיקר מגופי שמאל אופוזיציוניים. פועלו זה נתן לו את הכינוי התליין מטהראן.

בשורות הבאות אחרוג ממנהגי ואכתוב ספקולציות פוליטיות על הכיוון שאליו נעה הרפובליקה; השערות, ניחושים, ואולי גם משאלות לב. בחודשים האחרונים סברתי שמינויו של ראיסי יקבל תמיכה מכל פלגי המשטר והממסד, גם כאלו שלא תמיד רואים עין בעין. הסיבה היא שראיסי, בנוסף להכל, לא היה אדם חכם במיוחד, ולכן כל גוף אינטרסנטי יכול היה להשפיע עליו.

ברור שהממסד הדתי היה מעוניין ביורש שישמר את המצב הקיים – את מקום ותפקיד אנשי הדת בחיים הציבוריים והפוליטיים. משמרות המהפכה, לעומת זאת, הוא גוף עם שאיפות אחרות. משמרות המהפכה, על החברות והקרנות הקשורות אליהן, הן המנוף הכלכלי הדומיננטי ביותר באיראן.

משטר סנקציות של 45 שנה למעשה בנה את משמרות המהפכה כגוף כלכלי עצום וחסר תחרות. החברות והקרנות הקשורות למשמרות המהפכה חולשות על ענפי הבנייה, היצוא, הבנקאות, המחצבים, ועוד. מיליוני איראנים (ככל הנראה קרוב ל-15 מיליון, במעגל ראשון ושני), תלויים בפעילות זו. בעוד משמרות המהפכה התבססו על ניהול מסחר עם סין ורוסיה, הודו ומדינות נוספות, כמנוע לפעילות כלכלית וצמיחה, כרגע הסנקציות מפריעות להתפתחות וההתרחבות הכלכלית שלהם.

משמרות המהפכה, כפי שמראים מחקרים שיצאו בשנים האחרונות, הוא גוף שפחות מחויב לאידיאולוגיה של המשטר ברמה ההצהרתית. מדובר בגוף עצום ואינטרסנטי. ח'מנאהי זכה וזוכה להערכתם ולנאמנותם מתוקף היותו מאבות המהפכה ומתפקידו כמנהיג העליון ולפני כן נשיא, כבר למעלה מ-40 שנה. אבל אני לא חושב שהמנהיג העליון הבא ייהנה מאותה רמה של מחויבות.

לכן, הנחתי שקברניטי משמרות המהפכה ישמחו שראיסי יירש את ח'מנאהי, כי הוא קרוב אליהם, ואולי מחויב אליהם יותר מאשר לממסד הדתי. בנוסף, לאחר מות ח'מנאהי, הם ציפו שדרך ראיסי הם יצליחו להתמקד במשימה הפוליטית הראשונה במעלה של הסרת הסנקציות.

מות ח'מנאהי יאפשר לקבור גם את המהפכה האסלאמית כפי שהיא נבנתה, תוך תשלום מס שפתיים להתקדמות של איראן בעשורים שחלפו. ראיסי הראה לפני 7 באוקטובר שהוא מוכן להיכנס למשא ומתן עם ארה"ב על מנעד רחב של נושאים, ופגישות דומות נערכו גם בחודשים האחרונים, בזמן המלחמה (כפי שדווח רק בשבוע שעבר "ניו יורק טיימס"). לצעדים כאלה תהיה תמיכה בציבור (שחלקים גדולים ממנו כבר מנוכרים בגלוי), ומינוי ראיסי למנהיג העליון היה מאפשר למשמרות המהפכה לנהל את איראן, תוך כדי המשכיות כלפי חוץ.

כעת, לאחר מות ראיסי, אני עדיין חושב שמשמרות המהפכה ינסו להשתלט על תפקיד המנהיג העליון. או להביא למצב שהתפקיד יבוטל. למרבה הצער, אני לא חושב שאחריתו של תהליך זה יהיה בדמוקרטיזציה של איראן, אבל אני בהחלט רואה מצב שבו איראן, תחת מנהיגותו של מי שייבחר, תחליט שפרק הרפובליקה האסלאמית נגמר, ותחתיה תוקם רפובליקה איראנית.

זו תהיה דיקטטורה צבאית כמו במצרים או במדינות אחרות במזרח התיכון. תוכרז מדיניות בסגנון ה"אנפתאח" של הנשיא סאדאת ב-1974; הסנקציות יוסרו, כי למערב אין בעיה לתמוך ולהתנהל אל מול משטרים כאלה; משמרות המהפכה ירחיבו את הפעילות הכלכלית, יקבלו טכנולוגיה וסיוע צבאי, יקפיאו את התקדמות פרויקט הגרעין וכו'. בתנאים מסוימים, איראן גם עשויה להכיר בישראל (כפי שאמרה בגלוי ובעקביות מאז שנות ה-90).

כאמור, התסריט הזה אפשרי, אך רחוק מלהיות ודאי. הרפובליקה האסלאמית סובלת ממשבר לגיטימציה חריף בקרב הציבור האיראני, אך בין 30% ל-50% מהאוכלוסייה עדיין תומך במשטר ממגוון סיבות. בחירת ראיסי לנשיאות נעדרה כל מופע של לגיטימציה, כאשר פחות מ-50% מבעלי זכות הבחירה התייצבו בקלפיות (שיעור ההשתתפות הנמוך ביותר מאז 1979). אני לא צופה שיפור לקראת הבחירות הקרובות, שייערכו ביולי. אבל לגבי מה שיקרה לאחר מות ח'מנאהי, הכל עדיין פתוח. או כמעט הכל.

פרופ' ליאור שטרנפלד מלמד היסטוריה של איראן המודרנית במחלקה להיסטוריה ובתוכנית ללימודים יהודיים באוניברסיטת פן סטייט. מחבר הספר "בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים"