newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מועצת יש"ע מציגה: סוסיא הפלסטינית – הכפר שלא היה

לקראת הודעת המדינה על כוונותיה ביחס לכפר סוסיא מפרסמת מועצת יש"ע דו"ח עמוס שקרים, חצאי אמיתות וסילופים שנועד להכשיר את החורבן. בדבר אחד אפשר להסכים עם מחברי הדו"ח – המקרה של סוסיא הוא אכן מבחן לאומי

מאת:

כותב אורח: שעיה רוטברג

בתקופת ה"פוסט אמת" הנוכחית הנרטיבים משתוללים, ומכבסת המילים של המדינה ושותפיה הפכה לכלי רב עוצמה המשמש למהלכים של הריסת בתים, גירוש אוכלוסיות וגזל אדמותיהן. כך זה עובד: סיפור טוב מכשיר את הלבבות – אז מגיעים הכלים הכבדים, באבטחת צה"ל, להוציא את ההרס אל הפועל ומולם יתייצבו אמיצי לב שינסו לעצור את הבולדוזרים בגופם.

אבל תועלת יש גם בהבנת אומנות הסיפור שמכשיר את ההרס, ובחשיפת העיוותים והשקרים שבו. לכן חשבתי שראוי, לכבוד הודעת המדינה על כוונותיה בנוגע לסוסיא שאמורה להינתן בימים הקרובים, לעיין היטב בסיפור שהופץ על ידי מועצת יש"ע להכשיר את החורבן. הדו"ח – עליו חתומות גם עמותת רגבים, המועצה האזורית הר חברון וההתנחלות סוסיא – נקרא: סוסיא – השקר הפלסטיני – הכפר שלא היה.

> לאן נעלמה תחנת האוטובוס של הכפר אום בטין?

אם פני המדינה לגזל ולהרס, הלא מדובר במבחן של ממש: האם ניענה לקול הזעקה? כפר סוסיא. (אקטיבסטילס)

אם פני המדינה לגזל ולהרס, הלא מדובר במבחן של ממש: האם ניענה לקול הזעקה? כפר סוסיא. (אקטיבסטילס)

שקר הבעלות

כותרתו של הפרק הראשון, "מבוא – נרטיב לעומת עובדות", הולמת את התוכן. המחברים מלינים על כך שהערבים והשמאל "נשענים על התיאוריה הפוסטמודרנית הסוברת שלכל אדם יש נרטיב, ואין אמת ברורה". על פי הדו"ח, תושבי הכפר יחד עם ארגוני השמאל בדו סיפור לפיו משחר ההיסטוריה היה קיים כפר שנקרא סוסיא, אך במציאות "מעולם לא היה קיים כפר ערבי בשם 'סוסיא'. מדובר במחטף שנעשה על ידי ארגוני שמאל, בסיוע של האיחוד האירופי…". ואכן החתומים על הדו"ח יודעים היטב כיצד בונים סיפור מפוברק, אם כי לא הייתי מכבדם בהישענות על "תיאוריה פוסטמודרנית". שיטתם פשוטה יותר: הסתרת מידע, עיוות עובדות, ושימוש זהיר אך עקבי בשקרים גמורים.

כבר בפתיחה מופיע השקר המרכזי של הדו"ח, שם טוענים כי "בהוראת בג"ץ, פקחי המנהל האזרחי הגישו צווי פינוי [לתושבי סוסיא] במטרה לאכוף את בעלות המדינה על הקרקע" (ההדגשה שלי). אך בית המשפט מעולם לא קבע שהאדמות הן "בבעלות המדינה". הסיבה פשוטה: אין ספק שהאדמות בבעלות פלסטינית פרטית. הבעלות נבדקה על ידי שני מומחים ישראלים מטעם המדינה ואלה קבעו שמדובר בבעלות פרטית פלסטינית (פליאה אלבק ב-1982 ומשה מאירי לאחרונה, אשר ציין במפורש שמשפחת נוואג'עה יושבת על אדמתה הפרטית). זאת ועוד, החלטת בית המשפט שלפי מחברי הדו"ח קבעה שהקרקעות בבעלות המדינה כלל אינה מזכירה את סוגית הבעלות (הנה הנוסח המלא). כל זה לא מנע מעמותת רגבים לטעון שמדובר באדמות מדינה גם במקום אחר. אכן "נרטיב לעומת עובדות".

הנוכחים השקופים

בפרק הבא, שנקרא "רישום אוכלוסין", מובאת כראייה לאי קיום הכפר העובדה שבמרשם האוכלוסין של מדינת ישראל אין זכר לכפר סוסיא. הסיבה לכך, כמובן, היא שמדינת ישראל אינה מכירה בסוסיא אלא מבקשת להרוס את הכפר. על פי "ההיגיון" של מחברי הדו"ח, יכולנו להביא את חסרונה של מדינת ישראל במפות של הרשות הפלסטינית כראיה מוחצת שהמדינה אינה קיימת!

שני הפרקים העוקבים – "מגורי ארעי של רועים" ו"ארכיאולוגיה" – מספקים הצצה לעולמם של מחברי הדו"ח. אלו מביאים את עדותו של יעקב חבקוק, שהתגורר עם תושבי המערות בסוסיא בשנות השבעים והשמונים, המעיד כי משפחות קבועות אכן חיו שם עד לגירושן בשנת 1986. הדו"ח מביא גם את עדותו של ד"ר עקיבא לונדון שתומכת בעדות חבקוק בדבר נוכחותן של משפחות פלסטיניות באזור. יש שורה ארוכה של ראיות חותכות להימצאות הפלסטינים בסוסיא בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת שאינן מובאות בדו"ח: עדותה של פליאה אלבק המוזכרת לעיל, עדותו של פרופ' דוד גרוסמן (לא המחבר המפורסם אלא חוקר של תולדות ארץ ישראל) ושל גדעון סולימני. הדו"ח אמנם משמיט אותן, אך עם זאת נשאלת השאלה, מדוע מחברי דו"ח מביאים אפילו מקצת הראיות לקיום הכפר?

התשובה נעוצה במילים "ארעי" ו"רועים". המחברים סבורים שאם תושבי סוסיא, היושבים על אדמתם הפרטית, גרו חלק מן השנה במקום אחר, הרי שזכותם וקיומם מתאדים באורח פלא: הם אינם ומעולם לא היו!

הטענה הזויה אפילו יותר: בדו"ח מובאות ראיות שהתושבים גרו בסוסיא מ"אוקטובר-נובמבר… ועד שלהי אפריל וראשית מאי", כלומר – רוב השנה. התושבים עצמם אומרים שחלקם נשארו בכפר כל השנה. כך או כך, אין זה משנה כלל: ברור שגם מי שלא נמצאים בבתיהם חלק מן השנה אינם מאבדים את זכותם למדור ולקניין.

בהתאם לתרבותם הייחודית, תושבי סוסיא, כמו רבים מתושבי הנגב והגדה, נהגו לחלק את השנה בין אזורים שונים בהתאם לעונות שהשפיעו על החקלאות ועל המרעה. בתצהירו לבית המשפט, הסביר הארכאולוג גדעון סולימני ש"המונח 'מגורים עונתיים' הוא מונח שהוגדר על ידי חוקרי האזור הראשונים, אירופאים במאה ה-19… והוא תולדה של מחקר שטחי בלבד של חיי התושבים במקום. מונח זה אינו משמש כיום במחקר ארכיאולוגי והיסטורי. קיימת הבנה שתמונת החיים מורכבת יותר וכוללת קשרי גומלין, בעלויות קרקע, קשרי משפחה, שיקולי כלכלה, מסחר וביטחון… כך גם במקרה של ח'ירבת סוסיא".

גם צו ההפקעה החתום על ידי ראש המנהל האזרחי דאז אפרים סנה, שמביאים מחברי הדו"ח, מאשר כי "בחלק מהמערות מתגוררות משפחות רועים מהעיר יטא בחלק מעונות השנה". ועוד: העובדה שמדובר בצו "הפקעה", שמבטלת את הבעלות על האדמות ומעבירה אותה למדינה, מאשרת את מה שידענו: מדובר באדמה פרטית פלסטינית. אם כן, למה נכלל בדו"ח? נדמה כי המחברים סבורים שאם היה כפר יהודי קדום באזור זו סיבה טובה לגרש את הערבים.

> המרחק בין האג לבין סוסיא והכפרים הבלתי מוכרים בנגב

האוהלים שמהווים את מרבית הכפר סוסיא שתושביו עומדים בפני גירוש. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

חוק שנועד לנשל אוכלוסייה אחת על מנת ליישב במקומה אוכלוסייה אחרת אינו חוק לגיטימי אלא פשע. האוהלים שמהווים את מרבית הכפר סוסיא שתושביו עומדים בפני גירוש. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אכן, מבחן לאומי

בפרק החמישי, "לא היו דברים מעולם", מביאים המחברים ראיות לכאורה שב-1863 ולפני 1948 לא היה כפר פלסטיני בשם סוסיא. אך כאמור ידוע בוודאות שלפחות החל משנות השבעים של המאה הקודמת הם היו שם. (הקושאן שנבדק ואושר על ידי משה מאירי, אגב, הוא משנת 1881). ברור שלשאלת נוכחותם במקום ב-1863 או ב-1948 אין כל שייכות לענין.

מחברי הדו"ח מציגים גם תצלום אויר המעיד, לשיטתם, על היעדרות הכפר. הצגת תצלומי אויר היא תכסיס חביב. אכן, לא רואים בתצלום שטח בנוי. אך הסיבה לכך פשוטה: על פי כל העדויות, גם של התושבים וגם של הישראלים, תושבי סוסיא גרו במערות. אין מי שחולקים על כך. לא רואים שטח בנוי כי לא היה כזה. הניסיון "להוכיח" מתצלומי אויר שתושבי סוסיא לא היו שם אינו אלא הטעייה מכוונת. תפקידם של תצלומי אוויר נוספים שמביאים יוצרי הדו"ח להוכיח שתושבי סוסיא בנו יותר מבנים מעל פני האדמה בעשור האחרון. אם זה אכן המצב, הסיבה ברורה: ב-2001 צה"ל ביצע הריסה מאסיבית של המערות, בורות המים ושאר המבנים החיוניים לחיי התושבים. לאחר שהבג"ץ הורה להפסיק את ההרס, התושבים נאלצו לבנות מבנים במקום המערות ההרוסות.

בפרק השישי, "פסיקת בג"ץ", מופיע ציטוט מהחלטת בג"ץ שקובעת שהבנייה בסוסיא היא בלתי חוקית. אך חוק שנועד לנשל אוכלוסייה אחת על מנת ליישב במקומה אוכלוסייה אחרת אינו חוק לגיטימי אלא פשע. קביעת בית המשפט שהבנייה בסוסיא היא בלתי חוקית, על אף שידוע לכל שהתכנון הישראלי בגדה מבוסס על אפליה שיטתית, אינה מעידה על עבריינות מצד התושבים אלא מצד המדינה. עם זאת, יש תועלת בהבאת הציטוט: זו ההחלטה שבה אמורה להיות קביעה של בית המשפט שאדמות סוסיא הן "בבעלות המדינה". הציטוט חושף את השקר.

"סוסיא כמקרה מבחן – משמעות לאומית", זוהי כותרתו של הפרק המסכם את הדו"ח ובו נטען כי "המקרה של סוסיא הוא מבחן לאומי". כאן אנחנו מסכימים. גורל תושבי סוסיא הפלסטיניים אכן מהווה מבחן בעל משמעות לאומית, דתית ותרבותית. בימים הקרובים המדינה אמורה להודיע על כוונותיה לגבי סוסיא: אם למו"מ עם התושבים, אם להרס או אם (באופן בלתי צפוי) להכרה בכפר. עלינו לקוות לטוב, אך אם פני המדינה לגזל ולהרס, הלא מדובר במבחן של ממש: האם נענה לקול הזעקה? האם נמצא את הכוחות למנוע אסון נוסף עבור תושבי הכפר סוסיא?

ד"ר שעיה רוטברג הוא מורה בישיבה המסורתית (קונסרבטיבית) בירושלים ויו"ר חקל – ברית להגנה על זכויות אדם. עורכת הדין של עמותת חקל מייצגת את תושבי סוסיא מול המדינה.

 > עשרות תושבי בקעת הירדן פונו מבתיהם השבוע לטובת אימונים צבאיים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf