newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה שעלינו הערבים ללמוד מברני סנדרס

בסרטון שהפך ויראלי, הסנטור היהודי מתח ביקורת קשה נגד נתניהו ובמקביל גינה בחריפות את תופעת האנטישמיות ובכך ניטרל את השימוש המניפולטיבי שעושה בה הימין. הגיע הזמן שגם בעולם הערבי נשכיל לבקר את מעשיהם של נושאי "דגל ההתנגדות", מבלי לוותר על ההתנגדות עצמה  

מאת:

עמדה אמיצה. הסנטור ברני סנדרס (צילום:
Gage Skidmore פליקר)

הסרטון של הסנטור האמריקאי ברני סנדרס, שבו הוא מוקיע בחריפות את המדיניות של בנימין נתניהו ושל ממשלת הימין הקיצונית שבראשה הוא עומד, זכה בצדק לתפוצה רחבה. סנדרס, יהודי אמריקאי וליברל שמאלי, דחה את ההאשמה באנטישמיות שהפנה נתניהו כלפי מתנגדיו – משחק הפחדה שהימין הישראלי ניצל כבר באופן מופרז לחלוטין.

בעמדה האמיצה שלו, חשף סנדרס את האופן שבו הימין משתמש בהאשמה באנטישמיות כדי להגן על עצמו מביקורת לגיטימית על המדיניות הקונקרטית שלו. המעשה של סנדרס נבע דווקא מן המחויבות שלו לא לפגוע במאבק הצודק והכן נגד אנטישמיות אמיתית, שכלל לא נעלמה מן העולם, כמובן לצד סוגים אחרים, לא פחות מסוכנים, של גזענות. כך, סנדרס השתמש בעובדת היותו יהודי כדי להגן על עצמו מן ההאשמות הוולגריות של נתניהו. באמצעות יהדותו, הוא העניק לגיטימיות לשיח המתנגד להרג בעזה, תוך שהוא פוסל באופן חד משמעי את חמאס ואת מעשיו ב-7 באוקטובר 2023.

אנו, בעולם הערבי, צריכים לשים לב לקול כמו זה של סנדרס, בייחוד ברגע זה. לא רק מפני שהוא מותח ביקורת על ישראל, אלא משום שהוא מהווה מעין תרופה לדפוס מחשבה עקום המופיע לא רק אצל נתניהו, אלא גם אצלנו: פסילה מראש של עמדות מטעמים "מוסריים" במטרה להימנע מדיון מוסרי אמיתי.

רבים אצלנו חוגגים את הצהרתו של סנדרס, אבל רובם אינם שואלים את עצמם: מי המקבילה שלו אצלנו? מי יכול להגיד לחמאס ולבעלות בריתה בציר האיראני שאסור להם להשתמש בהאשמה של "אנטי-התנגדות" כדי לדכא כל דיון על התוצאות ההרסניות של פעולות ה"התנגדות", כביכול?

במובן זה, יש הקבלה בין ההאשמה באנטישמיות בחברות דמוקרטיות ובין ההאשמה ב"אנטי־התנגדות" בחברות בלתי דמוקרטיות. שיח ההאשמה בבגידה הוא וולגרי כמו השימוש המופרז בהאשמה באנטישמיות; בשני המקרים נעשה שימוש בקמפיינים מאורגנים של השחרה כדי להוקיע את המבקרים, לבודד אותם ולהחניק כל אפשרות לביקורת אמיתית, כך שעצם הבעת הדעה עשוי להעמיד את בעליה בסכנה פוליטית, חברתית ואף ביטחונית. בשני המקרים בולט הניסיון לשלוט, בכל מחיר, על הנרטיב הפוליטי.

המסר הברור של עמדתו של סנדרס הוא שמחיר השתיקה, הפחדנות וההסתפקות באופציות נוחות ופשרניות גבוה יותר מזה של התנגדות פומבית אמיצה לנרטיבים הדכאניים ושל חשיפת העוול והכישלון הפוליטי לעיני כל.

לשחרר את השיח הפוליטי והלאומי מן הדוגמטיות של ההתנגדות ומן הקדושה המזויפת שלה. הפגנת תמיכה בחמאס בשכם, 15 בדצמבר 2017 (צילום: נאסר אשתייה / פלאש90)

גם בעיתונים, על המסכים ועל הבמות שלנו, לא נעדרים קולות אמיצים כמו זה של סנדרס, אולי אפילו אמיצים יותר, אך אלו נשמעים רק בתוך האליטה, בעוד ההמונים כמו נחטפו על ידי סיפורים רגשניים ופופוליסטיים, המפארים את ה"התנגדות" ומלאים בקריאות להתמסרות, להקרבה, למוות ולהרס.

אותו "העם" שיצא לרחובות והפציר בגמאל עבד א־נאצר לחזור לתפקידו לאחר שהתפטר עקב התבוסה ב־1967, הוא גם "העם" הרואה בהרס עזה ניצחון, מפני שנתניהו לא השיג מטרה כזו או אחרת מבין מאה מטרות אחרות. זהו גם אותו "העם" שראה בהרס לבנון ב-2006 ניצחון, ובעקבותיו הונפו תמונותיו של ראש מיליציית חזבאללה, חסן נסראללה, בביירות וברחבי העולם המוסלמי.

קרב על חרות המחשבה

אם האתגר של סנדרס הוא הצביעות הפוליטית המופנית נגדו, כפי שהיא מתבטאת במדיניות ובשיח של הימין הישראלי, האתגר שלנו עמוק וחמור בהרבה. אנחנו סובלים מקושי שכלי ומצפוני, מהתערערות מבעיתה של שיקול הדעת בעניינים מעשיים, ערכיים ומחשבתיים. הרי מהו ניצחון ומהו הפסד? לכאורה, המחלוקת כאן עוסקת במושגים פשוטים שאפשר למדוד באופן מוחשי, אבל אנו טובעים בוויכוחים על נבכי השפה ועל מטפורות, הנובעים כביכול מהממדים הרוחניים של התרבות והזהות שלנו. הלשון הופכת כלי לעיצוב המציאות, לא רק למראה שלה. אנחנו קוראים לתבוסה "הפסד" ולכיבוש "ניצחון". אנחנו מאשימים את סאדאת בבגידה על כך ששחרר את סיני בעסקה מדינית, שהתאפשרה בעקבות מלחמה מתוכננת היטב.

האופן שבו אנחנו הערבים מתייחסים לברני סנדרס מזכיר לי בדיחה מימי המלחמה הקרה ששימשה את האמריקאים, ובייחוד את רונלד רייגן, כתחמושת רטורית: אמריקאי מתפאר בפני חברו הסובייטי בחופש ששורר בארצו, וממחיש זאת על ידי כך שהוא יכול לעמוד מול הבית הלבן ולקלל את נשיא ארה"ב בפה מלא. בתגובה, החבר הסובייטי משיב שארצו רוסיה חופשית לא פחות, מפני שגם הוא יכול לעמוד מול הקרמלין ולקלל בפה מלא את נשיא ארה"ב. זו בדיוק הבעיה שלנו עם המשתמשים בגבורתו של ברני סנדרס כדי לטעון ש"ההתנגדות" שלהם צודקת.

במצב הבינלאומי הנוכחי השורר בהתייחס לעזה ולהסלמה שהוא מעורר אצל סוכני הפחד והשנאה, המעשים האמיצים של סנדרס ודומיו חורגים מן ההקשר הפוליטי הקונקרטי שלהם; הם מרימים תרומה רחבה יותר לקרב על חירות המחשבה, לדיון ולשיח על אודות זכויות אדם, אחריות שלטונית ויציבות.

אנחנו זקוקים ל"סנדרסיות" ערבית כדי לשחרר את השיח הפוליטי והלאומי מן הדוגמטיות של ההתנגדות ומן הקדושה המזויפת שלה, בייחוד ברגע הנוכחי שבו תנועות ההתנגדות מבססות את עצמן כשלטונות אוטוריטריים מקומיים ומעוררות מלחמות אזרחים

ואכן, אנחנו זקוקים ל"סנדרסיות" ערבית ממש במובן הזה כדי לשחרר את השיח הפוליטי והלאומי מן הדוגמטיות של ההתנגדות ומן הקדושה המזויפת שלה, בייחוד ברגע הנוכחי שבו תנועות ההתנגדות מבססות את עצמן כשלטונות אוטוריטריים מקומיים ומעוררות מלחמות אזרחים. אנחנו חייבים להתגבר על הנרטיבים המסורתיים של התנגדות־כביכול ולהתמקד בפתרונות מדיניים מקיפים ובני קיימא, שיאפשרו לטפל בשורשים של תופעת הקיצוניות ולאפשר צמיחה כלכלית וחברתית.

האלטרנטיבה היחידה שיכולה לחלץ אותנו מ"מגפת ההתנגדות" היא קול שמאחד את הצדק ואת זכויותיהם של הפלסטינים מצד אחד, ומן הצד השני את הצורך לספק אפשרויות לצמיחה חברתית וכלכלית עוד לפני החלומות על פריחה פוליטית או דמוקרטית.

נדים קטיש הוא איש תקשורת ופובליציסט לבנוני ותיק. המאמר המקורי פורסם ב־7 במאי 2024 באתר א־שרק אל־אוסט, עיתון ערבי היוצא לאור בלונדון. גרסה עברית זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: אליצור גלוק

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

חיילים ליד הגבול עם עזה, לפני הפלישה לרפיח, ב-8 במאי 2024 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

הקלף של חמאס כבר אינו החטופים, אלא המשך הלחימה

חייהם של החטופים לא היו חשובים מספיק לישראל כדי שתסכים לעסקה הכוללת את סיום המלחמה. בחמאס מבינים את זה, וכנראה שהם מעריכים כעת שהמשך המלחמה מאיים על ישראל יותר מאשר עליהם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf