newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מהנכבה עד קמיניץ, ישראל ממשיכה לשכלל את כלי השליטה והנישול

אחרי גירוש תושבים ערבים מבתיהם ב-1948 בכוח הנשק והשתלטות על הקרקעות שלהם בכוח המשפט, ישראל ממשיכה לנהל את המערכה נגד הציבור הערבי באמצעות כלים תכנוניים. המטרה נותרה אחת: יהוד מירבי של המרחב וצמצום הנוכחות הערבית

מאת:

כותבת אורחת: מאיסאנה מוראני

בעיצומה של פגרת הפסח התאספה הכנסת לדיון מיוחד ואישרה בקריאה שנייה ושלישית תיקון לחוק התכנון והבנייה, הידוע בכינוי "חוק קמיניץ". החוק מכוון, מבחינת מטרתו המוצהרת, לחזק את אכיפת דיני התכנון והבנייה ולייעל אותם. זאת, בין היתר, על ידי  הגברת השימוש בכלים מנהליים וצמצום שיקול הדעת של בית המשפט, וכן החמרת הענישה בגין עבירות אלה, כולל הגברת השימוש בענישה כלכלית. בפועל, הממשלה יוזמת באמצעות החוק גל של הריסת בתים ביישובים ערביים.

החוק מתעלם לחלוטין מהסיבות לתופעת הבניה ללא היתר ולאחריותה של המדינה למצוקה זו. יתרה מכך, הוא מתעלם מהמשמעות של אכיפה מוגברת זו – ממאות המשפחות שתישארנה ללא קורת גג וללא פתרון מגורים הולם. למרות שהחוק מסתתר מאחורי המעטה של הניטראליות והתחולה הכללית, הוא אינו פועל בחלל ריק וברור כי השפעתו העיקרית הינה על האוכלוסייה הערבית. שכן ביישובים הערביים, הבנייה ללא היתר היא תוצאה של מצוקת דיור חריפה ביותר שיצרה מדיניות ממשלתית מפלה ארוכת שנים וחסמים תכנוניים רבים, מדיניות שוועדות מטעם המדינה עצמה הכירו בה ובהשלכותיה הקשות.

> עיריית ירושלים מכריחה לבחור: לבנות ולהסתכן בהריסה או לעזוב את העיר

הריסת בית בבית חנינא, מזרח ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

החוק מתעלם מהמשמעות של אכיפה מוגברת זו – ממאות המשפחות שתישארנה ללא קורת גג וללא פתרון מגורים הולם. הריסת בית בבית חנינא, מזרח ירושלים (אורן זיו / אקטיבסטילס)

משאלה הם פני הדברים, ברור כי אי אפשר להתייחס לתופעת "הבנייה ללא היתר" ביישובים הערביים כמו לכל עבירה אחרת – כלומר כסטייה מהנורמה החברתית הרצויה. תחת זאת יש לקרוא אותה כחלק ממצוקת הדיור החריפה השוררת ביישובים אלה ומהסיבות שגרמו לה, ובמיוחד מחלקה של המדינה ביצירתה. בדומה, אי אפשר לקרוא את הרצון להגביר את האכיפה במנותק מההקשר הכולל של יחסה של מדינת ישראל כלפי הערבים בכל הקשור לקרקעות, וניסיונה לתכנן ולעצב את המרחב בו הם חיים ולצמצמו.

מנשק חם לנשק החקיקה והתכנון

מבחינה היסטורית, החלק המוחשי ביותר של מדיניות זו התרחש במהלך  הנכבה. אז, הכוחות הציוניים – ומאוחר יותר מדינת ישראל וצבאה – עשו שימוש בכוח של ממש, כלומר באלימות פיזית ובנשק, כדי לעצב את המרחב: לגרש את תושביהם של 600 יישובים ערבים, להשתלט על אדמותיהם, ולהרוס את היישובים עצמם בשלב מאוחר יותר. את הערבים שנשארו ריכזה המדינה באזורים מסוימים – 139 היישובים ששרדו והוכרו ואזור הסייג בנגב – ושמה אותם במשך 20 שנה תחת משטר צבאי.

בשלב בשני, משפחתה ההצדקה להמשיך לעשות שימוש בנשק חם לשם השתלטות על הקרקע, החלה המדינה לעשות שימוש בנשק אחר, נקי יותר: המשפט. תחת המעטה של הכלליות והניטראליות, המשיכה ישראל במדיניות נישול הקרקעות והכשירה אותה. המטרה של חוקים אלה הייתה להשתלט על כמה שיותר קרקע ערבית: הנכסים של הפליטים, כולל עקורי הפנים,  הועברו לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים; 50% מהקרקעות של הערבים שהפכו לאזרחי ישראל הופקעו ובחלק ניכר מהם נעשה שימוש לצורך "המטרה הציבורית" של התיישבות יהודית. מגמות אלה של שימוש בחוקי הקרקעות וההפקעה להשתלטות על המרחב עדיין נראים בבירור בנגב ובירושלים.

לאחר ההשתלטות הפיזית והמשפטית על הקרקע, עברה המדינה לשלב השלישי: השלב התכנוני של הגבלת השימוש. שטחי השיפוט של היישובים הערביים שורטטו בקפידה בצמוד  לבית האחרון ביישוב, ורובם המוחלט לא הורחבו מעולם. חלק ניכר מהקרקעות החקלאיות של הערבים שויכו לשטחי השיפוט של המועצות האזוריות אשר הקיפו את היישובים. הגבולות האחרים של היישובים הוקפו במחנות צבאיים ושטחי אש, ביערות, גנים לאומיים ושמורות טבע וכן בכבישים מהירים. בנוסף, רוב היישובים הערביים סווגו בתוכנית מתאר כ"מוטי שימור", דבר אשר מגביל את ההתפתחות שלהם.

חוק קמיניץ מהווה עוד כלי בארגז הכלים של השליטה התכנונית וחושף את האמת הפשוטה, שהליך התכנון הוא בעצם הליך של הפעלת כוח ושל שליטה. אחרי עשרות שנים בהן המדינה נקטה במדיניות של אי תכנון ביישובים הערביים, או תכנון לקוי לכל היותר, ובכך הכשירה את הקרקע לבנייה ללא היתר, כעת הגיע השלב של אכיפת החוק, אשר מכשיר את הקרקע להפעלת כוח השליטה הפיזי. חוק קמיניץ נותן למדינה כלים יותר יעילים ומהירים לכפות על הערבים לחיות בתנאים שמדינת ישראל כופה עליהם –– תנאים היוצרים מציאות של ייהוד המרחב וצמצום נוכחותה של האוכלוסייה הערבית בשטח.

מאיסאנה מוראני היא עורכת דין במחלקת קרקע, תכנון ובנייה במרכז עדאלה.

> רעיון האוטונומיה השלטונית לפלסטינים בישראל אקטואלי מתמיד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
אברהים ראיסי בעצרת בחירות ב-2017 (צילום: סוכנות הידיעות טסנים)

אברהים ראיסי בעצרת בחירות ב-2017 (צילום: סוכנות הידיעות טסנים)

מותו של ראיסי עשוי לקרב את קיצה של הרפובליקה האסלאמית

נשיא איראן היה מועמד מוביל לרשת את המנהיג העליון, ולאפשר לגוף החזק במדינה לקבור את המהפכה האסלאמית כפי שנבנתה, ולפתוח פרק חדש של דיקטטורה צבאית – ללא סנקציות. למרות מותו, לא נראה שמשמרות המהפכה יוותרו על הניסיון להשתלט על התפקיד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf