newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מהי אנטי-נורמליזציה ומדוע חשוב שפעילים יהודים יצטרפו אליה

תנועת החרם הפלסטינית פיתחה את המושג אנטי-נורמליזציה דווקא כדי לאפשר מאבק משותף עם פעילים ישראלים, תוך הנכחת יחסי הכוח ושאיפה לבנות בסיס שוויוני יותר. דווקא בימי מאבק, ראוי לזכור שתיקון מתחילים מהיסודות

מאת:

אין דבר "נורמלי" בכיבוש. פעוט פלסטיני בין קני רובים של חיילים במזרח ירושלים, 23 בנובמבר 2023 (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

לפני כמה חודשים צפיתי, באיחור גדול, בסדרה "מדרסה" שיצר סייד קשוע עבור כאן חינוכית. הסדרה מתרחשת בבית ספר דו-לשוני בירושלים. הפרקים הראשונים מתארים, בין היתר, קשר רומנטי מורכב בין תלמידה יהודייה ותלמיד ערבי, וביקור של סטודנטים גרמנים, שמרוב אשמה לא מצליחים להבדיל בין יהודים לפלסטינים. לאחר הצפייה כתבתי פוסט בפייסבוק שממליץ לצפות בסדרה.

ידידה פלסטינית קיבלה את עצתי וצפתה. אחרי כמה שבועות כתבה לי שהסדרה הכאיבה לה וגרמה לה מצוקה ממש קשה. לא הבנתי למה. היא הזכירה פרק שבו המורה היהודי, אחת הדמויות הראשיות בסדרה, מתגלה כחייל מילואים שמשרת במחסום במזרח ירושלים, ונתקל שם באחד התלמידים הפלסטינים שמתגורר מעבר לקו הירוק. הגילוי מעורר בקרב התלמידים כעס מסוים על המורה, אבל העניין נשכח במהירות והם משלימים עם הצד הזה באישיותו. בפרק אחר, הורה ערבי מסביר לילד שלו שהיהודים משרתים בצבא, וככה זה, ולכן צריך לקבל את השירות הצבאי העתידי של התלמידים היהודים בכיתה.

כאמור, הסידרה שודרה בטלוויזיה "חינוכית" ואולי אי אפשר לצפות לביקורת על השירות בצבא, אבל החשוב הוא התגובה של הידידה הפלסטינית שלי והכאב שגרמתי לה, לא בכוונה כמובן, אבל מתוך חוסר מחשבה על הנורמליזציה של השירות הצבאי בסדרה.

יש אי-הבנה רבה ביחס למושג "נורמליזציה" דווקא בקרב פעילי שמאל, מה שיוצר פערים בינם לבין פעילים פלסטינים ומקשה על פיתוח מאבקים משותפים נגד הכיבוש והאפרטהייד. בימים האלה פרסמה קבוצת "חרם מבפנים" את אחד המסמכים הראשונים בעברית בנושא.

>> לא כיבוש, אפרטהייד; כך שינה ה-BDS את השיח על הסכסוך

אנטי-נורמליזציה היא מושג עממי, שהתפתח בעולם הערבי אחרי הסכמי קמפ-דיוויד. הוא התבטא בהימנעות מקשרים חברתיים ותרבותיים עם ישראלים לאור התמשכות הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני, למרות ההסכם הרשמי בין ממשלות ישראל ומצרים.

תנועת החרם הפלסטינית, המייצגת קואליציה רחבה של ארגוני חברה אזרחית, פיתחה את המושג על בסיס הרצון שלה דווקא לשתף פעולה עם פעילות ישראליות, בכפוף לתנאים שהיא מפרטת. כבר הצהרת החרם המקורית מ-2005 תורגמה לעברית ונעשה בה מאמץ לפנות לפעילים ישראלים, כל עוד שיתוף הפעולה איתם לא יוביל לנורמליזציה.

מדוע? הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל (PACBI) מסביר:
"כדאי לחשוב על הנורמליזציה כעל 'קולוניזציה של התודעה', לפיה האדם המדוכא מתחיל להאמין שהמציאות של המדכא היא המציאות ה'נורמלית' היחידה שתיתכן, ושהדיכוי הוא עובדת חיים שיש להכיר בה. מי שעוסקים בנורמליזציה מתעלמים מהדיכוי הזה, או מקבלים אותו כסטטוס קוו שאפשר לחיות איתו. בניסיון לטייח את האופן שבו היא מפרה את המשפט הבינלאומי וזכויות האדם, מדינת ישראל מנסה למתג את עצמה מחדש, או להציג את עצמה כנורמלית, אפילו נאורה, באמצעות מערך סבוך של יחסים ופעילויות בתחומי ההיי-טק, התרבות, המשפט, זכויות הלהטב"ק ותחומים נוספים".

הכרה בזכויות המלאות, ומאבק באפרטהייד

אל מול הנחשול המתמשך של ההסברה הישראלית, וההפנמה הבלתי מודעת של יחסים בלתי שוויוניים יומיומיים, תנועת החרם היא כמו הפמיניסטית העקשנית שסופרת בכל פעם כמה נשים יש במושב האקדמי: היא מבקשת להנכיח את יחסי הכוח השקטים, הלא מורגשים, ולבנות במקומם בסיס איתן ושוויוני יותר ליחסים בין ישראליות ופלסטיניות.

מהו הבסיס הזה? התנועה מונה שני קריטריונים:

1. על הצד הישראלי לתמוך בפומבי בזכויות המלאות של העם הפלסטיני, בהתאם למשפט הבינלאומי: סיום הכיבוש בגדה המערבית, ברצועת עזה ובגולן; שוויון זכויות לפלסטינים אזרחי ישראל; והכרה בזכות השיבה של הפליטים. הכרה בזכויות יסוד אלה של שלושת חלקי העם הפלסטיני איננה חייבת לבוא על חשבון זכויות מהותיות של יהודים ישראלים, אבל היא תבוא בהכרח על חשבון הפריבילגיות וזכויות היתר שלהם. יש חשיבות גדולה לכך שישראלים יתמכו בזכויות אלה בפומבי ויעוררו בהן דיון, שאיננו מסתפק רק בגינוי הכיבוש. למרבית הישראלים נוח יותר לחיות את שגרת חייהם בלי לשמוע במפורט על דיכוי הפלסטינים, ולכן חשוב כל כך לעורר את הדיון הזה.

2. מערכת היחסים סביב פרויקט או פעילות חייבת לכלול התנגדות באופן כלשהו לאפרטהייד הישראלי, לכיבוש ולהפרות הדין הבינלאומי. כלומר, לא תיתכן מערכת יחסים א-פוליטית בין ישראלים ופלסטינים. המציאות הפוליטית תחדור בהכרח ליחסיהם, והשאלה היא היכן הם ימקמו את עצמם ביחס אליה. לפלסטינים ייגרם נזק נפשי אם יפנימו את עמדתם הנחותה ביחס לישראלים, למשל, אם יקבלו שירות צבאי בשטחים הכבושים כפעילות בלתי נמנעת.

גרמניה וישראל משדרות לפלסטינים: אנחנו נגד מאבק לא-אלים. כרזה בעד BDS ברמאללה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

גם למען השחרור שלנו. כרזה בעד BDS ברמאללה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

פעילוֺת "חרם מבפנים" שכתבו את המסמך העברי מדגישות שלא מדובר פה רק בהזדהות שלנו כישראלים עם הפלסטינים, אלא בשחרורנו שלנו: "התודעה שלנו כמתיישבים קולוניאליים מעוצבת גם על ידי מערכות החינוך והתקשורת הגזעניות שלנו, שמובילות לפרשנות מעוותת ושגויה של המציאות, ואף לאובדן חלק מהחיבור שלנו לאנושיות שלנו. ההקפדה על ההנחיות נגד הנורמליזציה מקנה לנו כלים להדוף את ההשפעות המשחיתות הללו ומעצימה אותנו".

בהמשך המסמך מפרטות הפעילות עוד מספר תנאים לשיתוף פעולה אתי והגון עם פלסטיניות, שיתוף פעולה שיוכל להוביל למערכת יחסים בריאה ולא להפנמת ההיררכיה בין הצדדים. התנאים הללו נוסחו על בסיס ניסיון רב עם אמנים ופעילים ישראלים שחשו מותקפים אישית מהחלת כללי הנורמליזציה עליהם, כאילו כוונותיהם הטובות הם תחליף להתמודדות רצינית עם הדרישות הפלסטיניות. אחרי הכל, הפריבילגיות שלנו כישראלים אינן תוצר של כוונות טובות או רעות, אלא מיקום אובייקטיבי שאנחנו נולדות לתוכו, ועלינו לעשות מאמץ מודע כדי שישמש לפירוק אי השוויון ולא להמשכו.

התנאי הראשון הוא התחייבות להימנע מתמיכה ומהשתתפות בכל אירוע – כולל בחו"ל – שנופל בגדר הנורמליזציה לפי הגדרת תנועת ה-BDS. פעילי שמאל רבים מצהירים על התנגדותם לכיבוש ואף לאפרטהייד, אבל מתעקשים לפעול בנפרד מהתנועה הפלסטינית הרחבה הזאת, ובכך מפצלים ללא צורך את תנועת ההתנגדות. קבלת התנאי הזה מבטאת נכונות שלנו כישראליות וישראלים להכיר בהנהגה פלסטינית, צעד פשוט אך רחוק מלהיות מובן מאליו בחברה אתנוקרטית.

התנאי השני הוא התחייבות להימנע מהשתתפות באירועים המוצגים באופן מטעה כ"דיאלוג", או "דו-קיום", כחלופה לחרם. במילים אחרות, לנוכח המתקפה האלימה והמתמשכת על הקיום הפלסטיני, הגובה כמעט בכל יום קורבנות חדשים, חובה עלינו כישראלים להתייחס ברצינות לפעילות ההתנגדות: לא להשתתף בקונצרט משותף לבני נוער שיעשה הרגשה טובה, אלא רק באירוע שייצור אפקט אמיתי של ביקורת על המשטר והעלאת מודעות לעוולותיו. העשורים שחלפו מאז הסכם אוסלו הוכיחה שאינסוף פעולות "דוְּ-קי" לא יובילו לשינוי ממשי במצבם של הפלסטינים, ולכן ישראלים נדרשים לאתגר את עצמם יותר ולצאת מאזור הנוחות שלהם.

התקשורת הישראלית בוחרת שלא לדווח לציבור על הישגי תנועת החרם, ועורכת מדי פעם "כתבות תחקיר" סנסציוניות בנושא, המשרתות את תעמולת השלטון. אך התנועה ממשיכה להתקדם ולהתפתח כל הזמן, ולסמן לממשלה שהעולם איננו מתעלם ממעשיה

התנאי השלישי: "אנו מציעות לעמוד בסולידריות מירבית עם הפלסטיניות/ים, תוך קבלת העובדה שפורומים מסוימים אינם מיועדים להשתתפותנו". כמו סטרייטים שנדחפים לבר להט"בי, לישראלים יש נטייה להיעלב אם נאמר להם שנוכחותם במרחב פלסטיני איננה רצויה. אך לא מדובר פה ב"גזענות הפוכה", אלא בזכותו של הצד המדוכא ליצור לו מרחבים בטוחים.

התנאי הרביעי: "אנו מתחייבות להימנע מניצול לרעה של זכויות היתר שלנו, כאזרחי ישראל ו/או כיהודיות, כך שקולנו יועדף על פני הקולות הפלסטיניים.

כמו כן, אנו מתחייבות להימנע מהתנשאות על פלסטינים בכל הנוגע לעמידה על זכויותיהם המקיפות ואסטרטגיות ההתנגדות האזרחית שלהם.

לבסוף, אנו מתחייבות להימנע מלדרוש או לטעון ל'פטורים' אישיים הסותרים את ההנחיות נגד הנורמליזציה שנקבעו על ידי  BNC – ועדת החרם הלאומית (כולל PACBI), שכן הדבר יוביל לנורמליזציה למעשה ולהפרת הנחיות החרם".

חשוב לומר: התקשורת הישראלית בוחרת שלא לדווח לציבור על הישגי תנועת החרם, ועורכת מדי פעם "כתבות תחקיר" סנסציוניות בנושא, המשרתות את תעמולת השלטון. אך מכיוון שישראל איננה יכולה להשתיק את כל הפעילים הפרו-פלסטינים בכל העולם, התנועה ממשיכה להתקדם ולהתפתח כל הזמן, ולסמן לממשלה שהעולם איננו מתעלם ממעשיה. כך למשל, בשבועות האחרונים הבמאית זוכת האוסקר ג'יין קמפיון נענתה לקריאה להחרים את פסטיבל הסרטים בירושלים, עיריות אוסלו, ברצלונה, וליאז' הודיעו על ניתוק יחסיהן עם ישראל, והזמר.ת הבריטית סם סמית' ביטל.ה את הופעת.ה בארץ לאחר שאלפי מעריצים חתמו על עצומה בנושא.

העיסוק באנטי-נורמליזציה ובמסמך החדש יכולים לקרב ישראליות לפעילות הזאת, מעבר למסך התעמולה שאופף אותנו. דיון במסמך הוא נקודת מוצא טובה לכך. כפי שהציע העיתונאי ישראל פריי, אם כל אחד מאיתנו ייצא סנטימטר אחד מאזור הנוחות שלו, נדחף קדימה את התנועה כולה. אין זמן מתאים יותר.

תום פסח הוא סוציולוג ופעיל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חיילים מגדוד נצח יהודה מסיירים בגבול ישראל-עזה, ב-20 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

חיילים מגדוד נצח יהודה מסיירים בגבול ישראל-עזה, ב-20 באוקטובר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אם ישראל תסרב להתמודד עם המציאות, זה לא ייגמר בנצח יהודה

לגדוד הדתי שמשתייך לחטיבת כפיר יש היסטוריה ארוכה של התעללות בפלסטינים ושל מעשי הרג, אבל מי שטרח לקרוא את החוק האמריקאי הרלוונטי מבין שזה לא עניין נקודתי. למעשה, המדינה מקבלת ברירה: להקריב מיליציה דתית גזענית, או להסתכן בהרחבת הסנקציות לכל הצבא

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf