newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדינה אחת או שתיים: הדיון שאי אפשר לדחות יותר

הציבור היהודי בישראל הולך ומפנים כי אבד הכלח על ההבחנה בין ה"כאן" הישראלי-אזרחי ל"שם" הפלסטיני-הצבאי, אבל השחקנים המעורבים עדיין מתחמקים מדיון משמעותי בפתרונות וביעדים. אמיר פאח'ורי מציע מסגרת אנליטית לדיון כזה

מאת:

רפרטואר פוליטי חדש שמתפתח במיינסטרים היהודי-ישראלי. שלטים במחאת קפלן אחרי הפוגרום בחווארה (צילום: אורן זיו)

ממשלת ה"ימין על מלא" מאיצה תהליכי הפנמה, חלקיים ושבריריים ככל שיהיו, בקרב ציבור יהודי-ישראלי הולך וגדל, כי אבד הכלח על ההבחנה בין ה"כאן" הישראלי-אזרחי וה"שם" הפלסטיני-צבאי. הקריאה כלפי המשטרה "איפה הייתם בחווארה?" או האזהרה כי "יהודה מנסה להשתלט על ישראל", הן רק שתי דוגמאות מרפרטואר פוליטי חדש המתפתח במיינסטרים היהודי-ישראלי בהיבט זה.

אבל מה בין הפנמה זו לבין תמיכה בשינוי פוליטי המאפשר תיקון מוסכם, צודק ובר-קיימא? האם אפשר להיאבק בעוולות המשטר הישראלי, בתוך ישראל גופא או בשטחים הכבושים, מבלי להידרש לפתרון פוליטי מיוחל?

כדי להציע מסגרת אנליטית לתשובה אסתייע בטקסטים הבאים: הספר של איאן לוסטיק – "Paradigm Lost: From Two-State Solution to One-State Reality" (2019); הספר של עזמי בשארה "Palestine: Matters of Truth and Justice" (2022) והספר של איימן עודה "פטריוטיות ואזרחות – חזון לערבים הפלסטינים אזרחי ישראל" (2023, בערבית). שלושת הספרים האלה מציעים מסגרות אנליטיות מעמיקות ומתוחכמות לענייננו, גם אם הן לעתים סותרות זו את זו.

הן בשארה והן לוסטיק מצדדים ברעיון המדינה האחת, אם כי מתוך מחשבה על תוצאה ולא על פתרון. בשארה אינו שולל על הסף את פתרון שתי המדינות, אם כי נוטה באופן ברור לפתרון המדינה האחת – מכיוון שההפרדה אינה עוד אפשרית, ובמידה פחותה משום שחלוקה אינה פתרון הולם לסכסוך קולוניאלי.

לוסטיק מדמיין את המדינה האחת כהרחבה של האזרחות הישראלית להכלת הנתינים הפלסטינים בשטחים, כשם שהכילה לפניהם, בהצלחה יחסית לשיטתו, את הפלסטינים בגבולות הקו הירוק. בשארה, באופן אופייני למדעני חברה ולאינטלקטואלים פלסטינים, אינו מדמיין מדינה אחת כהרחבה אלא ככינון מדינה דו-לאומית, שתייצר אזרחות חדשה שאינה ישראליוּת מורחבת.

לעומתם, עודה "מתריע מפני זניחת ההישגים המצטברים העמוקים והחלפתם בבריחה קדימה לכיוון 'פתרון המדינה האחת', שאינו זוכה לתמיכה בקרב הרוב בשני העמים ולא לתמיכה בינלאומית" (תרגום שלי).

שלושת המחברים מבטאים אפוא עמדה שונה באשר לשלושה מושגים. בנוגע ללאומיות, שלושתם מכירים בשני לאומים הקיימים בין הים לנהר; בנוגע לחלוקה, הם מכירים בזכות לריבונות מדינית ולהגדרה עצמית לשני הלאומים, אם כי בשארה מסויג בעניין זה ורק עודה סבור שניתן לממשו; ובנוגע לשוויון, שלושתם סבורים כי כל מסגרת פוליטית שתקום חייבת לקיים שוויון.

על התזות של השלושה אפשר לטעון כי כשם שמקרים קשים יוצרים חוק גרוע (כמאמר הפתגם,hard cases make bad law), מקרים פוליטיים קשים, המחייבים יישוב בין עקרונות סותרים, מייצרים פרדיגמות פוליטיות שאינן משכנעות מספיק. אך עדיין ניתן ללמוד מהן ולהציע על בסיסן קשר בין המדינה האחת או שתי המדינות המדומיינות בעתיד לבין המציאות הפוליטית הנוכחית – בחתכים של מפת הבריתות, סוג המשטר ואופיו, והיחסים בין הקהילות הפלסטיניות השונות.

היחסים בין הקהילות הפלסטיניות

במציאות הנוכחית של משטר אחד בין הים לנהר, הפלסטינים אזרחי ישראל הם מיעוט בתוך האזרחות הישראלית, ולא מיעוט במדינה הישראלית הכוללת גם את הנתינים הפלסטינים בשטחים. בשתי המדינות המדומיינות, לעומת זאת, יהיה עליהם לפתח תודעה ופוליטיקה שיובילו לכינונם כמיעוט לאומי (מיעוט מולדת) במדינה הישראלית. תודעה כזו מבוססת על הפנמת מיקומם, מעמדם ועתידם כ"קבוצת גורל" מובחנת מהפלסטינים שיהיו אזרחי המדינה הפלסטינית המדומיינת.

עודה טוען בספרו כי הפלסטינים במסגרת האזרחות הישראלית הם אומנם חלק מה"עמיוּת הפלסטינית" (Palestinian Peoplehood), אך הם אינם חלק מפרויקט השחרור וממדינת הלאום שלהם. לפיכך, אימוץ פתרון שתי המדינות, לפי עודה, מבוסס על שלוש קבוצות לאומיות: יהודית מדינתית, פלסטינית מדינתית ופלסטינית לא-מדינתית. הקבוצה האחרונה תיכון במסגרת המדינה הישראלית, שהפוליטיקה החוקתית שלה תכלול דרגה כלשהי של הגדרה עצמית ושל ניהול עצמי.

בניגוד לעודה, אצל לוסטיק ובמיוחד אצל בשארה אין התייחסות להגדרת הפלסטינים באזרחות הישראלית כקבוצת גורל מובחנת. בשארה אף קורא להכלילה במאבק לשחרור העם הפלסטיני, שהוא אינו מאבק של מיעוט לאומי אלא של נתינים במשטר של דיכוי, יהא זה אפרטהייד או קולוניאליזם התיישבותי (ואצל בשארה המשטר הישראלי הוא שניהם יחדיו). בקצרה, בניגוד למסגרת המדינה האחת, בחירה ברעיון שתי המדינות מַבְחִינה פוליטית בין הפלסטינים אזרחי ישראל לבין יתר בני עמם.

מפת הבריתות

השאלה אם הפלסטינים אזרחי ישראל הם קבוצת גורל מובחנת נושאת השלכות ישירות על מפת הבריתות שלהם במציאות הנוכחית, משום שבתרחיש שתי המדינות, הפלסטינים נתיני הכיבוש הם עמיתים ללאומיות שאינם אמורים להפוך לעמיתים לאזרחות, ואילו היהודים הישראלים אינם עמיתים ללאומיות אך הם עמיתים לאזרחות.

גישה זו תובעת פוליטיקה המושקעת בבריתות פלסטיניות-יהודיות באזרחות הישראלית. בהתאם לכך, עודה מאבחן את הזירה הפוליטית הישראלית כזירת ההשפעה העיקרית ואפילו הבלעדית עבור הפלסטינים אזרחי ישראל, ועל בסיס זה מבחין בין ה"מרכז שמאל" לבין הימין.

לעומת זאת, אצל בשארה – שכאמור מדמיין מדינה אחת שאינה מבוססת על הרחבת האזרחות הישראלית – זו הופכת להיות פחות משמעותית, משום שבעלי הברית המיידיים הם הנתינים הפלסטינים, האמורים להפוך מעמיתים ללאומיות בלבד לעמיתים לאזרחות. לכן בשארה מבטל כל פוליטיקה פלסטינית החותרת לברית כלשהי עם המרכז-שמאל.

לוסטיק, המדמיין את המדינה האחת כהרחבה של האזרחות הישראלית, דווקא אינו מבטל פוליטיקה זו, אם כי היא אינה מרכזית אצלו כמו אצל עודה. יתר על כן, "סיפוחיסטים" מימין הם בעיניו בעלי ברית אפשריים לכינון מדינה אחת שבה יתנהל מאבק על דמוקרטיזציה, וזאת אף אם הם מצדדים בסיפוח ללא אזרוח. ההנמקה שלו לכך היא שהם מייצבים בפועל את היחידה המדינתית בין הים לנהר שבתוכה יתנהל המאבק לדמוקרטיזציה, על ידי הרחבת האזרחות הישראלית.

אופי המשטר

זהו אולי הציר החשוב ביותר. קבלת הפתרון של שתי המדינות, כלומר חלוקה טריטוריאלית, משמעה שאיפה להלימה בין הקבוצה הלאומית לבין המסגרת המדינתית. אולם זו בעיה קשה: ראשית, הגבולות אינם תואמים את הדמוגרפיה, וחלק גדול מהעם הפלסטיני יהפוך רשמית למיעוט לאומי בישראל (ולא רק נושא אזרחות בה). שנית, מבחינת הדין הבינלאומי, גם חלוקה המבוססת על עקרון הלאומיות כפופה לאזרחות המבוססת על עקרון השוויון, במיוחד כלפי "מיעוט מולדת" כמו במקרה הפלסטיני.

במילים אחרות, אין לגיטימציה לכינון מדינת אתנוקרטיה יהודית המכירה רק בקולקטיב ובאינטרסים של הרוב (היהודי) ומגשימה אותם על חשבון המיעוט (הפלסטיני). לא רק הפרשנות של הימין ל"מדינה יהודית" פסולה מטעם עקרון השוויון, אלא גם זו של יאיר לפיד, המודה כי חלק מהפעולות של המדינה היהודית לשימור הרוב היהודי עומד "בסתירה לעקרונות השוויון או לאמנות בינלאומיות".

מתנחלים במעיין "עין קריות", תחת אבטחה צבאית, ב-24 ביוני 2022 (צילום: אורן זיו)

אין לגיטימציה לכינון מדינת אתנוקרטיה יהודית המכירה רק בקולקטיב ובאינטרסים של הרוב. מתנחלים במעיין "עין קריות", תחת אבטחה צבאית, ב-24 ביוני 2022 (צילום: אורן זיו)

השילוב של השוויון באזרחות עם המפתח הלאומי לחלוקה מחייב, אם כן, פתיחת מרחב לדיון באפשרויות פוליטית שונות של מדינת כל אזרחיה. לפי בשארה, אם האפרטהייד הישראלי יסתיים בהסכמה על שתי מדינות (שהוא אינו מאמץ, אבל גם אינו שולל), שתיהן יצטרכו לאמץ משטר של שוויון אזרחי, אף שאחת מהן תהיה "ערבית בעיקר", והשנייה "יהודית בעיקר". לשיטתו, ההיטמעות ה"מותרת" היחידה לפלסטינים אזרחי ישראל היא כזו שתכליתה יצירת מדינת כל אזרחיה.

עודה, לעומתו, מנסה לצאת מתסבוכת הלאומיות, האזרחות והשוויון בתרחיש החלוקה באמצעות הצעת מבנה דו-לאומי א-סימטרי לישראל. הוא בפירוש אינו תובע את כינונה של ישראל כמדינה דו-לאומית, ומסתפק ב"הכרה בנו כמיעוט לאומי, הכרה בשפה הערבית כשפה רשמית בפועל והזכות להשפיע באופן מהותי על תוכני הלימוד באמצעות ייסוד מוסדות לאומיים ועצמאיים ותמיכה בהם".

יצוין שגם חוקרים ואינטלקטואלים יהודים כמו הלברטל, סמוחה, יעקובסון, גנז ואחרים ניסו לרבע את המעגל הזה באמצעות מודלים מרוככים של דמוקרטיה אתנית מורחבת, בנוסח חלק מהמדינות הפוסט-סובייטיות. חוקת סלובניה, למשל, קובעת כי "המדינה תבטיח את זכויותיהן של קהילות הלאום האיטלקיות וההונגריות ותגן עליהן", ובחוקת לטביה נקבע שהיא "מדינה דמוקרטית, חברתית ולאומית, המבוססת על שלטון החוק ועל כבוד האדם וחירותו, מכירה בזכויות האדם ומכבדת מיעוטים אתניים".

המהלך המתקדם ביותר מהצד היהודי היה כנראה זה של חיים גנז, שקרא להבחין בין הכרה בזכות לבין עוצמת הזכות התלויה במספרם של התובעים אותה. "אם תחולק ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות על בסיס קווי 1967", הוא כותב, "יצדיק מספרם הגדול יותר של היהודים בישראל על בסיס גבולות אלה נוכחות בולטת יותר של היהודים במרחב הציבורי של המדינה, כוח הכרעה פוליטי גדול יותר מזה של הערבים החיים בה והפניית משקל גדול יותר מצידה לקידום הטוב הקולקטיבי היהודי. ולהיפך במדינה הפלסטינית".

במילים אחרות, אף שפתרון החלוקה אינו יכול להצדיק מדינה "יהודית ודמוקרטית", דהיינו אתנוקרטיה יהודית, אי אפשר לפטור את הדיון באימוץ מדינת כל אזרחיה מצד שני. זו יכולה להיות, לכל היותר, תחילתה של תשובה בנוגע למסגרת המחזיקה במתח שבין אזרחות, לאומיות וחלוקה טריטוריאלית.

לכן, גם השיח היהודי הציוני וגם העמדה הפלסטינית המסתפקת בהצהרת "מדינת כל אזרחיה" אינם מחזיקים מים, כפי שרומז בשארה עצמו. מה שנדרש הוא מסגרת משטרית מתוחכמת, המיישבת בין שלושת העקרונות שבבסיס פתרון שתי המדינות: חלוקה טריטוריאלית, שוויון ולאומיות. ברעיון המדינה האחת, לעומת זאת, הן בגרסה המרחיבה של לוסטיק והן בגרסת ה"מאתחלת" של בשארה, אין חלוקה, וממילא אין מתח בינה לבין לאומיות ואזרחות; המסגרת היא מדינת כל אזרחיה, ותוכנה הוא דו-לאומי.

פוליטיקה שונה

רעיון שתי המדינות או רעיון המדינה האחת תובעים פוליטיקה שונה בנקודת הזמן הנוכחית. לדוגמה, מסגרת המדינה האחת בגרסת ההרחבה של לוסטיק תומכת ב"התלכדות זוחלת" בין המשטר, המדינה והאזרחות, ולכן נובעת ממנה הצדקה, אם לא תביעה, לסיפוח שטחי C – עם אזרוח ואף בלי אזרוח (רק כדי לפתוח אחר כך מאבק לאזרוח) הנתינים הפלסטינים ואינטגרציה של תושבי מזרח ירושלים בפוליטיקה המוניציפלית הישראלית.

לעומת זאת, אימוץ מסגרת המדינה האחת בגרסת האתחול של בשארה מצריך התנגדות לסיפוח עם אזרוח (ובוודאי ללא אזרוח), שכן מסגרת זו אינה מדומיינת כהרחבה חד-צדדית של האזרחות הישראלית, וכן התנגדות נחרצת לאינטגרציה של תושבי מזרח ירושלים בישראל. אולי מיותר לציין כי אימוץ רעיון שתי המדינות מוביל להתנגדות נחרצת לכל סוג של סיפוח, וכן לאינטגרציה של תושבי מזרח ירושלים בפוליטיקה המוניציפלית.

סיכומו של דבר, בעוד פעולות אתיות כנגד העוולות השונות והמתרבות של המשטר הישראלי נגד הפלסטינים אפשריות תוך כדי אדישות לפתרון הפוליטי הרצוי, קשה עד מאוד לגבש פוליטיקה קוהרנטית בלי סימון היעד שאליו חותרים: מדינה אחת (בשתי גרסאותיה המוצעות) או שתי מדינות. הכרעות לגבי בריתות פוליטיות הן קשות במיוחד במציאות מעורפלת זו, ואין תמה שכל השחקנים המעורבים בשיחה נמנעים מלעשותן.

אמיר פאח'ורי הוא סוציולוג, עמית פוסט-דוקטורט באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, ומנהל שותף של פרויקט ניסן בוון ליר – לחקר וקידום חברה משותפת בישראל. מאמר זה נכתב על בסיס הוובינר שבו השתתף המחבר עם חברי וחברות מפלגת כל אזרחיה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ואנואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

"התחלתי לבנות את הבית ב-2020 וסיימתי השנה בכוונה להתחתן וגור פה". אנוואר סלאודה בביתו שהוצת בכפר דומא, 14 באפריל 2024 (צילום: אורן זיו)

פרעות בדומא: "אלמלא ברחו, משפחות שלמות היו נשרפות בבתים"

עם מציאת גופתו של הנער בנימין אחימאיר ממאחז "מלאכי השלום", מתנחלים פשטו על הכפר דומא, שבו הוצתה משפחת דוואבשה לפני 9 שנים, וזרעו בו חורבן. לדברי התושבים, חיילים שנכחו במקום גיבו את הפורעים ולא עשו דבר למנוע את האלימות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf