newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מדוע הקריאה להחרים תוצרת ישראלית לא נוחלת הצלחה בשטחים?

מזה שנים נערכים ברחוב הפלסטיני קמפיינים לעידוד החרמת תוצרת ישראלית והעדפת זו הפלסטינית על פניה. אך נוכח התלות הכלכלית והיעדר של חלופות מספקות, תמיכה פוליטית, פיקוח ותודעה ציבורית, לא מדובר במשימה פשוטה בכלל

מאת:

ברחוב הפלסטיני, כמו במקבילו הישראלי, מתנהלים כבר שנים קמפיינים המבקשים לעודד רכישה של תוצרת מקומית. הקמפיינים הללו קוראים לציבור הפלסטיני להעדיף תוצרת פלסטינית מקומית על פני תוצרת זרה, ישראלית בפרט, הן מטעמים כלכליים – כדי לתמוך ביצרנים המקומיים ובכלכלה הפלסטינית, והן ממניעים אידיאולוגיים ומחאתיים – בשאיפה להחרים תוצרת ישראלית, שמציפה את השוק הפלסטיני כמעט בכל תחום, ובכך לפגוע בכלכלתה של ישראל.

השוק הפלסטיני ממשיך להיות מוצף במוצרים מיובאים מישראל. מדבקות מסמנות מוצרים ישראלים בחנות ברמאללה (צילום: ג'סיקה דוואני, Just Vision)

בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות פלסטיניים להוביל קמפיינים כאלה של חרמות נגד מוצרים ישראליים בשטחי הרשות ובעזה.

קמפיינים כאלה שבים ועולים לשיח וליוזמה כמעט בכל פעם שהיחסים בין שני הצדדים עולים על שרטון נוסף, ובמיוחד כשמדובר במשברים בעלי השלכות כלכליות. כמה מהקמפיינים הללו הושקו, למשל, כתגובה על כך שישראל קיזזה את כספי המסים של הרשות הפלסטינית שמגיעים ממכסים וממסים על סחורה פלסטינית שמיובאת לישראל.

במקום לקנות מוצרים כחול-לבן, קמפיינים אלה קוראים לציבור הפלסטיני לרכוש מוצרים מקבילים מתוצרת פלסטינית ככל שזה אפשרי, בשאיפה שבסופו של דבר לא ניתן יהיה לראות יותר אף מוצר ישראלי על מדפי החנויות והסופרמרקטים בשטחי הרשות. מארגני החרמות הללו אף שואפים להרחיב את פעולות החרם בהמשך גם לשירותים נוספים שישראל מספקת לרשות, מעבר למוצרים ולמצרכי מזון שמיובאים בידי סוחרים פלסטינים.

ניסיון החרם הפלסטיני האחרון התנהל ממש בשבועות האחרונים, תחת הסיסמה "קנה מארצך" (اشترِ من بلدك), אולם כמו רבים מקודמיו, גם הוא התגלה כחסר תועלת בסופו של דבר.

פעילים פלסטינים אמנם רושמים הצלחות שונות בקידום חרמות נגד ישראל ברחבי העולם, בין היתר כחלק מתנועת BDS, ותעיד על כך למשל הודעתה האחרונה של יצרנית הגלידות בן אנד ג'ריס כי בכוונתה להפסיק למכור את מוצריה בהתנחלויות. אך ככלל, נראה שהניסיונות הפלסטיניים בשטחי הרשות להחרים תוצרת ישראלית אינם נושאים פרי.

השוק הפלסטיני ממשיך להיות מוצף במוצרים מיובאים מישראל, והרשות הפלסטינית ממשיכה להיות אחד מיעדי היצוא המובילים של ישראל.

בטור קצר שפרסם הכתב מוחמד עבדאללה במגזין הכלכלי הפלסטיני אל־איקתיסאדי באפריל האחרון, תחת הכותרת "החרמת סחורות מישראל – ראו את הנתונים המשמעותיים הבאים", מוצגים נתונים התומכים בטענה הרווחת המוצגת לעיל, שאין לקמפיינים הללו כל השפעה.

ראשית, טוען עבדאללה, מ-2015 ועד היום אומנם חלה ירידה בשיעורי היבוא מישראל לפלסטין (מ-58.2% מסך כל היבוא הפלסטיני ב-2015 ל-55% ב-2019), אולם חל גידול בערך הכולל של סך היבוא מישראל לפלסטין, שהסתכם ב-3.04 מיליארד דולר ב-2015, וטיפס ל-3.64 מיליארד דולר ב-2019 (מידע זה אינו כולל כמובן סחורות ישראליות שמוברחות לרשות בכמויות לא מבוטלות).

שנית, ישראל עדיין נחשבת למדינה העיקרית והמרכזית שממנה הרשות הפלסטינית מייבאת מוצרים, מציין עבדאללה, והפלסטינים מתקשים מאוד לייבא מוצרים מסוימים ממדינות אחרות כחלופה לאלו הישראליים, בשל המגבלות שמכתיב פרוטוקול פריז.

נזכיר כי פרוטוקול פריז, שנחתם כחלק מהסכמי אוסלו בשנות ה-90, ומטיל על הרשות הגבלות כלכליות שונות, בין היתר בתחום היבוא, נועד להיות הסכם זמני המגביל את עצמאותה הכלכלית של הרשות וכובל את כלכלתה לזו הישראלית, במטרה לעודד את הצד הפלסטיני להתקדם במגעים עם ישראל ולחתום על הסכם קבע. אולם בשל כישלונו של תהליך השלום, נותר ההסכם – על הגבלותיו – שריר עד ימינו אנו.

אז למה זה לא עובד?

החרמת מוצרים ישראליים היא נושא שמעסיק רבות את הציבור הפלסטיני, מטבע הדברים, בכל ביקור בסופרמרקט או במכולת השכונתית, ולא אחת נשאלת השאלה מדוע יוזמות החרם הללו נכשלות בסופו של דבר. סעיד אבו מועלא, פובליציסט פלסטיני ומרצה לתקשורת באוניברסיטה הערבית-אמריקאית בג'נין, פירסם ביולי האחרון כתבה באל־קודס אל־ערבי שעוסקת בדיוק בשאלה זו.

אבו מועלא מראיין בכתבתו את נסר עבד אל־חכים, מרצה לכלכלה באוניברסיטה שבה אבו מועלא עצמו מלמד. עבד אל־חכים מסביר כי אחת הסיבות העיקריות לכך שקמפיינים של החרמת מוצרים ישראליים נכשלים היא היעדר מעטפת פוליטית לקמפיינים וליוזמות אלה, שאינן מאומצות באופן רשמי על ידי הרשות הפלסטינית בשל ההסכמים עם ישראל שמונעים זאת.

זו הסיבה לכך שכל יוזמה עממית נעדרת ארגון רשמי או מפלגתי שיוביל אותה, וכפועל יוצא מכך היא הולכת ונחלשת עם הזמן, עד שהיא מאבדת מומנטום ונפסקת לחלוטין. וכשזה המצב לאורך כל השנים האחרונות, מוסיף עבד אל־כרים, הפלסטיני הממוצע, שממילא כבר איבד את האמון במפלגות, בממסד ובארגונים השונים שפועלים ברשות, משוכנע שהקמפיינים הללו הם טרנד עונתי חולף, חסר תועלת ונעדר כל סיכוי להצליח לפגוע בכלכלה הישראלית – וכתוצאה מכך, ההיענות לקמפיינים הללו צנועה יחסית והולכת ופוחתת.

עבד אל־חכים סבור שהמציאות בשטח אינה מאפשרת הפרדה בפועל בין הכלכלות – הישראלית והפלסטינית. הוא טוען, למשל, כי ישראל מנפיקה בעצמה אישורי כניסה (שמעניקים הטבות שונות לבעליהם) בתיאום עם הרשות לסוחרים ועם אנשי עסקים פלסטינים שפועלים בישראל, ומצרף לכך את 150 אלף הפלסטינים שעובדים בשטחי ישראל מדי יום וכן את היישובים והכפרים בגבול שבין הרשות לישראל (כמו ברטעה למשל, שחציו נמצא בשטח ישראל וחציו ברשות, וכן ירושלים), שמתנהלת בהם פעילות כלכלית שלא באמת ניתן להפרידה לכלכלה ישראלית ולכלכלה פלסטינית.

לכך הוא מוסיף גם את היצרנים הפלסטינים שמקיימים נורמליזציה עם ישראל, שכן המוצרים שלהם מבוססים על חומרי גלם או על מוצרי יסוד שמיובאים מישראל – אז האם יש להחרים גם את המוצרים שלהם כחלק מהמאבק בכלכלה הישראלית?

שלט בכניסה לחנות מכולת ברמאללה: "בהמשך להשתתפותנו בקמפיין החרם - מכירה במחירי עלות של הסחורות הישראליות, כדי להיפטר מהן". (צילום: ג'סיקה דוואני, Just Vision)

שלט בכניסה לחנות מכולת ברמאללה: "בהמשך להשתתפותנו בקמפיין החרם – מכירה במחירי עלות של הסחורות הישראליות, כדי להיפטר מהן" (צילום: ג'סיקה דוואני, Just Vision)

למרות הסברה הרווחת שהקמפיינים הללו אינם יעילים במצב הנוכחי, יש גם מי שסבורים אחרת, מציין אבו מועלא בכתבתו. הוא מראיין את אמל נזאל, מרצה בפקולטה למנהל עסקים וכלכלה באוניברסיטת ביר זית, אשר סבורה כי החרמת מוצרים ישראליים אפשרית וגם מצליחה בפועל, וזאת בניגוד לסברה הרווחת בקרב רבים כי יוזמות פרטיות לא יצליחו לקעקע את השליטה של הכלכלה הישראלית על זו הפלסטינית.

נזאל טוענת שדווקא משום שהרשות היא אחד מיעדי היצוא המובילים של ישראל (לדבריה, היא מדורגת במקום השני לאחר ארה"ב), כל יוזמת חרם, ולו אינדיבידואלית, עשויה לפגוע ביצרנים הישראלים ולגרום להם לצמצם את היקפי הייצור שלהם.

היא מביאה כדוגמה את נתוני הבנק העולמי שלפיהם בין 2013 ל-2014 נרשמה ירידה של לא פחות מ-24% במוצרים שייבא השוק הפלסטיני מחברות ישראליות, וזאת הודות לקמפיינים של חרמות שהובילו הפלסטינים, לטענתה.

לכך היא מצרפת את הערכתו של מחמוד נוואג'עה, המתאם הכללי של ועד ה-BDS, שלפיו אם כל צרכן פלסטיני יחרים כ-10% בלבד מהמוצרים הישראליים שנמכרים בשטחי הרשות, יהיה בכך כדי לייצר כ-70 אלף מקומות עבודה לצעירים פלסטינים מחוסרי עבודה.

הצעות לשיפור

הסברים נוספים לכישלונם של הקמפיינים הללו, לצד הצעות לשיפורם, מעלה גם מאמר שפרסם הפובליציסט הפלסטיני עקל אבו קרע בסוכנות הידיעות הפלסטינית סמא בספטמבר 2019.

גם אבו קרע טוען שהגורם העיקרי לכישלון הוא היעדר מעטפת פוליטית או ארגונית שתתמוך בקמפיינים, ומציע להקים גוף מסודר שינהל את היוזמות הספונטניות והספורדיות בשטח ויפקח עליהן. גוף כזה גם יערוך בדיקות ויאסוף נתונים כל הזמן על המצב בשטח, על המגבלות ועל הבעיות שקיימות מחד גיסא, ועל היתרונות שטמונים בחרם כזה לכלכלה הפלסטינית מאידך גיסא (מקומות עבודה פלסטיניים שהוא ייצור, ייצור מוגבר של תוצרת פלסטינית וכו').

להצלחת קמפיינים כאלה, מוסיף אבו קרע, דרושה מעורבות של גורמים ציבוריים וממלכתיים הכפופים לרשויות של הרשות. גורמים אלה יוכלו לספק מעטפת פוליטית, חוקית ואופרטיבית לקמפיין חרם כזה ולוודא שהוא נמשך.

מטעמם של גופים אלה יכולה לצאת החלטה מסודרת או אף הוראה מחייבת שיש להחרים מוצרים ישראליים, כך שניתן יהיה לאכוף את צעדי החרם ולהרתיע את מי שלא ישתפו פעולה עמו, שכן גורמים שלטוניים אלה הם מי שמעניקים אישורים שונים לסוחרים, והם אלו שמפקחים על המעברים וקובעים תקנים ותקנות בתחום הכלכלה, המסחר, היבוא וכו'.

במקביל, טוען אבו קרע, נדרשת פעילות הסברה נחרצת יותר בקרב הציבור הפלסטיני – גם כדי לחשוף אותו לעצם כך שמתנהל קמפיין חרם שכזה, להסביר לו את היתרונות שהוא יכול להעניק לאזרח הפלסטיני הממוצע, ולגייס אותו להצטרף אליו, וגם כדי לחשוף את הציבור הפלסטיני למוצרים הפלסטיניים הקיימים בשוק – בשלל התחומים – שיש בהם משום תחליף למוצרים הישראליים המיובאים.

עוד נכתב שפעילות ההסברה אינה יכולה להצטמצם רק לציבור הצרכנים, אלא צריכה לכלול גם את הסוחרים, את היבואנים ואת בעלי העסקים הפלסטינים שמייבאים מוצרים ישראליים לשטחי הרשות וסוחרים בהם, אם בשל חוסר מודעות לסחורה פלסטינית שיכולה להיות תחליף לאותם מוצרים ישראליים, ואם בשל כך שהם מיתממים ומעדיפים להעלים עין ולהמשיך לסחור במוצרים ישראליים.

לטענת המחבר, גם אמצעי התקשורת הפלסטיניים המקומיים צריכים להירתם למשימה הלאומית הזו, להעלות את המודעות של הציבור לסוגיה, לעודד צריכה מקומית ולהסביר את הרציונל שעומד מאחורי מהלך זה מחד, ולקרוא להחרמת תוצרת ישראלית מאידך.

אבו קרע מסביר כי לא די בכל אלה, אלא צריך גם לפעול כל העת לשיפור ולהעלאה של רמת האיכות של המוצרים הפלסטיניים המקומיים, כדי שהצרכן הפלסטיני יוכל לקבל חלופה הגונה וטובה מספיק למוצר הישראלי ולהשתכנע שאכן כדאי ומשתלם לו לקנות תוצרת מקומית פלסטינית.

"אם תבקרו בחנויות שונות בערים ובכפרים הפלסטיניים, תוכלו לראות סחורות ישראליות מכל סוג ומין. כשתשאלו את הסוחר או את היבואן על פשר הדבר, הם יענו לכם שאין חלופות, שהאיכות של החלופות הקיימות ירודה, שיש ביקוש מתמשך לסחורה ישראלית מצד הצרכן הפלסטיני, או אפילו שהסוחרים עצמם אינם משוכנעים ביעילותם ובחשיבותם של קמפייני ההחרמה הללו".

כדי להעלות את איכות התוצרת המקומית, חותם אבו קרע, ניתן וצריך להסתייע במסגרות ובאיגודים שונים במגזר הפרטי והציבורי הפלסטיני שמייבאים ומפיצים סחורות ישראליות כיום – שכן אלה יכולים לסייע גם בהעלאת איכות התוצרת המקומית, כמו למשל איגודי יצרנים פלסטינים למיניהם.

במקביל, הגופים האמונים על כך ברשות הפלסטינית צריכים לקבוע תקני איכות מסודרים ולהקפיד לפקח ולאכוף אותם, כך שהאיכות של התוצרת הפלסטינית שמוצעת לציבור הפלסטיני כחלופה לתוצרת הישראלית תישמר כל הזמן ואף תעלה.

האם צעדי החרם הפלסטיניים באמת יכולים לפגוע בכלכלת ישראל ולהשפיע על מדיניותה? ימים יגידו. עם זאת, אין ספק שלכלכלה יש השפעה עצומה על מרקם היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית, ונשאלת השאלה אם יש דרך שבה העליונות הכלכלית של ישראל תוכל לשמש אמצעי לשיפור היחסים בין הרשות לבין ישראל, במקום איום או אמצעי דיכוי.

און דגן כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf