newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מבקר המדינה על המחסור בכיתות: תכנון לקוי, ובעיקר אפליה

דוח מבקר המדינה חושף פערים עצומים בין המחסור בכיתות ברשויות המקומית ובין בנייה של כיתות חדשות. המחסור ניכר בעיקר ברשויות החלשות. 93 מכיתות הגן החסרות במגזר הלא-יהודי לא תוקצבו

מאת:
הרשויות המקומיות מבקשות כיתוב חדשות, משרד החינוך גורר רגליים. כיתה בבית ספר בבת ים. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הרשויות המקומיות מבקשות כיתות חדשות, משרד החינוך גורר רגליים. כיתה בבית ספר בבת ים. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הדוח השנתי של מבקר המדינה שפורסם השבוע, כולל פרק מטריד על בינוי מוסדות חינוך וחדרי כיתות. מכל עבר עולים הליקויים בתכנון, הבירוקרטיה המסורבלת והאפליה החמורה של השכבות החלשות.

תכלס: חסרים יותר מעשרת אלפים חדרי כיתות (גן עד תיכון), שאמורים לאכלס יותר מרבע מיליון תלמידים. תוכניות החומש של משרד החינוך לא רק שלא נותנות מענה למחסור, אלא שהן עצמן, כבר בשלב התכנון, יוצרות את המחסור.

עיקר המחסור ברשויות המקומיות החלשות מבחינה כלכלית: שם לומדים יותר תלמידים במבנים זמניים ובצפיפות, שם מתקצב משרד החינוך את הצרכים בחסר גדול יותר, שם הוקמו פחות מרחבי לימוד מעוצבים חדשניים, שם מתקשות הרשויות לממש את התקציב הניתן להן, ושם אין לרשויות כסף להוסיף לטובת מענה ראוי, כפי שעושות הרשויות העשירות יותר.

מחסור מצטבר בארבעה שלבים, מצורך לביצוע

המחסור בחדרי לימוד נוצר לאורך ארבעת שלבי התכנון והביצוע של בינוי מוסדות החינוך וחדרי הכיתות. כפי שאפרט בהמשך – בכל אחד מהשלבים נמצאה אפליה לרעה של הרשויות המקומיות החלשות בהשוואה לרשויות העשירות. התהליך מתחיל בכך שהרשויות המקומיות מדווחות למשרד החינוך על מספר הכיתות החסרות לקראת השנים הבאות.

בשלב השני, בוחן משרד החינוך את הבקשות, ומכיר רק בחלק מהן. למשל, בשנת 2020 הכיר המשרד רק ב-59 אחוזים מהמחסור שעליו דיווחו הרשויות (15 מתוך 26 אלף חדרי כיתות). בשלב השלישי, מתקצב המשרד את בניית הכיתות בחֶסֶר. למשל, בשנת 2020 הוא תקצב רק 10 אלף כיתות מתוך ה-15 אלף שהכיר בחסרונן. נכון להיום עומד פער התקצוב על יותר מ-10 אלף חדרי כיתות.

בשלב הרביעי, בונות הרשויות המקומיות את הכיתות החסרות, בהליך שנמשך שנים אחדות. למשל, רק ב-2021 השלימו הרשויות לנצל את תקציב הבינוי שניתן להן ב-2016. אשר לתקציב 2020 שמוצג בתרשים, המבקר מצא שהרשויות ניצלו במהלך שנתיים רק 22 אחוזים מתוכו, ומכאן החישוב שמדובר ב-2,248 חדרי כיתות מתוך ה-10 אלף שתוקצבו.

וכך: עד נכון לקיץ 2021, ובהליך שהחל בעת תכנון 2020, נבנו רק 9 אחוזים מהכיתות שהרשויות דיווחו עליהם כחסרות. אמנם ניצול התקציב יושלם בעתיד, אולם עד אז לא יינתן מענה לצורך שהוגדר לקראת 2020.

תוכניות חומש שאינן רואות פני עתיד

את הליך התכנון מנהל משרד החינוך באמצעות תוכניות חומש שהוא מכין. המבקר בדק שלוש תוכניות חומש (מ-2007 עד 2021), אך למרבה האבסורד הוא לא מצא בהן "תמונת מצב על המחסור הכולל בכיתות לימוד" (עמ' 1493). אין בהם מידע על הגידול הצפוי במספר התלמידים לפי מגזרים ושכבות גיל; על מספר התלמידים בכיתות בפועל אל מול המספר הרצוי; ועל מספר הכיתות הלומדות במבנים זמניים (כגון קרוונים).

רק 2 מוסדות (10 אחוזים מהמוסדות החדשניים) נבנו ברשויות מקומיות חלשות (אשכולות 1 עד 3). זאת למרות ששיעור התלמידים ברשויות אלה הוא 38 אחוזים מכלל תלמידי ישראל

עוד חסר בתוכניות החומש מנגנון מעקב אחר ביצוע התוכניות: הערכה תקופתית של מימוש התוכניות והערכה מסכמת בסיום חמש השנים. די בזה כדי להתרשם עד כמה התכנון והניהול של התחום מוזנח. זאת, אגב, התקדמות, שכן עד 2007 לא היו אפילו תוכניות חומש.

תוכניות החומש, שאמורות לתת מענה עתידי, לא רק שלא עושות זאת, אלא יוצרות בעצמן מחסור כרוני בחדרי כיתות. כך, תוכנית החומש הראשונה הסתיימה ב-2011 במחסור תקצוב של 3,096 כיתות, תוכנית החומש השניה הסתיימה ב-2016 עם מחסור תקצוב של 6,542 כיתות, והתוכנית השלישית (עד קיץ 2021) הסתיימה עם מחסור מצטבר של 10,219 כיתות.

כדברי המבקר: "תוכניות החומש אינן משיגות את היעד המרכזי הטבוע במהותן כתוכניות ארוכות טווח – לצמצם ולסגור את המחסור המתמשך בכיתות לימוד" (עמוד 1497).

משנה לשנה נדחות יותר ויותר בקשות

כפי שהוזכר, בינוי חדרי הכיתות החסרות מתחיל בכך שהרשויות המקומיות מעבירות את צורכיהן למשרד החינוך. המבקר מצא כי משנה לשנה הרשויות מדווחות על מחסור גדול יותר בחדרי כיתות. כך למשל ב-2017 ביקשו הרשויות 15,099 כיתות, וב-2021 הן דיווחו על מחסור גדול פי שניים: 32,677 חדרי כיתות.

מנגד, משנה לשנה משרד החינוך קופץ את ידו, ומכיר בפחות ופחות כיתות כחסרות. כך למשל שיעור הכיתות שהוכרו ב-2017 היה 71 אחוזים, לעומת 49 אחוזים ב-2021.

עוד מצא המבקר שיש הבדל בצרכים של רשויות שונות: בעוד שברשויות החזקות מבחינה כלכלית הסיבה המרכזית למחסור היא בניית שכונות חדשות, הרי שברשויות החלשות הסיבה המרכזית היא החלפת חדרי כיתות זמניות (קרוונים) או פיצול כיתות צפופות. מכאן ניתן ללמוד שאצל העשירים בונים חדש, ואילו העניים נדרשים להצטופף במעט הקיים והלא מתאים.

על כך כתב המבקר: "הדבר מעלה חשש כבד לגבי שכיחות תופעת הכיתות הבלתי מותאמות לצורכי התלמידים בשכבות האוכלוסייה מהרקע החברתי-כלכלי הנמוך ביותר בחברה הישראלית".

אפליה בין מגזרים ומעמדות בתקצוב החסר

גם לאחר שהמשרד מכיר במה שמכיר, הוא אינו מתקצב את כל הכיתות החסרות. מתברר כי גם בשלב זה התקצוב אינו אחיד, והחלשים מופלים לרעה.

בעוד שיעור הכיתות החסרות שלא תוקצבו במגזר היהודי הוא 63 אחוזים, במגזר הלא יהודי שיעור הלא מתוקצבות הוא 80 אחוזים.
תקראו את זה: 93 אחוזים מכיתות הגנים במגזר הלא יהודי שהוכרו כחסרות עד שנת 2020 לא תוקצבו על ידי משרד החינוך. אם כך, למה בכלל להכיר?

ברשויות החזקות ביותר (אשכולות 7 עד 10) 56 אחוזים מהכיתות המוכרות כחסרות אינן מתוקצבות לבנייה (אחת מכל שתי כיתות). לעומת זאת, ברשויות המקומיות החלשות (אשכולות 1 עד 3) 74 אחוזים אינן מתוקצבות. כלומר 3 מתוך כל 4 כיתות חסרות לא תוקצבו.

בתגובת משרד החינוך לדוח המבקר, התנער המשרד מאחריות. המשרד טוען שהמחסור נוצר בגלל משרד האוצר, שלא מקצה מספיק כסף, ושהאפליה נוצרת בגלל "חסמים" בירוקרטיים ברשויות המקומיות החלשות (עמוד 1501). תגובת משרד האוצר תמוהה עוד יותר. האוצר טוען שעל פי החישובים שלו, לא רק שאין מחסור, אלא שהועבר תקציב לכמעט 6 אלפים כיתות יותר ממה שמשרד החינוך דרש. לאוצר עולם ורוד משלו.

רשויות חזקות מוסיפות כסף, החלשות מתקשות ליישם

האפליה נמשכת גם בשלב השלישי, לאחר שתקציב הבינוי של משרד החינוך אושר לכל רשות. בבדיקת המבקר נמצא כי ניצול התקציב לבינוי ברשויות החזקות הוא גבוה יותר מאשר ברשויות החלשות. כך למשל, עד קיץ 2021 ניצלו הרשויות החזקות (אשכול 7 עד 10) 60 אחוזים מתקציב הבינוי, לעומת 40 אחוזים ניצול בלבד ברשויות החלשות ביותר (אשכול 1 עד 3).

המבקר כתב בעניין זה: "אוכלוסיות התלמידים ברשויות המקומיות החלשות סובלות מהעיכוב בניצול תקציבי הבינוי ובבניית הכיתות בידי רשויותיהן ביחס לרשויות המקומיות החזקות". (עמוד 1534)

שיעור מימוש כיתות חדשות במגזר הלא יהודי נמוך באופן משמעותי. בית ספר ברהט (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

שיעור מימוש כיתות חדשות במגזר הלא יהודי נמוך באופן משמעותי. בית ספר ברהט (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אם לא די בזה, המבקר מצא שהרשויות החזקות מוסיפות כסף מתקציבן לבינוי הכיתות החסרות, בעוד שהרשויות החלשות מתקשות לעשות זאת. בכל הרשויות שנדגמו באשכולות 1 עד 5 נמצא כי הן תלויות בתקציב משרד החינוך בלבד. לעומת זאת, בכל הרשויות שנדגמו מאשכול 7 ומעלה נמצא שהרשות הוסיפה מתקציבה.

"התנהלות זו של משרד החינוך, שאינה מביאה בחשבון את הפער ביכולתן של רשויות להוסיף תקציבים לבינוי כיתות לימוד ממקורותיהן, אינה עולה בקנה אחד עם היעד שקבע בתוכנית האסטרטגית שלו לקידום חינוך איכותי בפריפריה הגיאו-חברתית, ולקידום שוויון הזדמנויות" (עמוד 1537).

מוסדות חינוך ומרחבי לימוד חדשניים

השיא באפליה מגיע בפרק על בנייתם "מוסדות חינוך חדשניים", על פי פרוגרמה אדריכלית מיוחדת שנכתבה בשנת 2016. משרד החינוך תינכן לבנות 103 בתי ספר חדשניים עד שנת 2021, בתקצוב של 700 מיליון שקלים. בפועל, נבנו רק 19 בתי ספר חדשניים.

רק 2 מוסדות (10 אחוזים מהמוסדות החדשניים) נבנו ברשויות מקומיות חלשות (אשכולות 1 עד 3). זאת למרות ששיעור התלמידים ברשויות אלה הוא 38 אחוזים מכלל תלמידי ישראל. אם כבר, היה ראוי להפלות אותם לטובה, ולבנות את כל המוסדות החדשניים דווקא עבורם.

עוד חידש משרד החינוך ותיכנן להקים מרחבי למידה מעוצבים (מיזם M21), שמתוכננים בהתאם לסטנדרטים פדגוגיים חדשניים. משרד החינוך תקצב הקמתם של 1,941 מרחבי לימוד חדשניים, אך בפועל, עד 2020, הקים רק 726 מהם.

גם כאן נמצאה אפליה: רק 157 מרחבי לימוד חדשניים הוקמו ברשויות מקומיות חלשות (אשכולות 1 עד 3), לעומת 298 שהוקמו ברשויות החזקות (אשכולות 7 עד 10). כמעט פי שניים לעשירים, למרות שחלקם באוכלוסיית התלמידים קטן יותר (36 אחוזים לומדים ברשויות החזקות לעומת 38 ברשויות החלשות).

שורה תחתונה: עלוב, עלוב מאוד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

דחיקתו לשוליים של המאבק הפלסטיני הלא אלים התרחשה עוד לפני אוקטובר האחרון. הבערת צמיגים בשוק של שכם במהלך האינתיפאדה הראשונה (צילום: לע"מ)

מדוע נכשל המאבק הפלסטיני הלא אלים, ומי מכשיל אותו?

לאחר מתקפת 7 באוקטובר ובתום שנה למלחמה העקובה מדם בעזה, רעיון המאבק הפלסטיני הלא אלים נדחק מהתודעה הציבורית. העיתונאי חיאן ג'אבר מנתח את הסיבות לדעיכתו ומסביר מה צריך לקרות כדי שהוא יוכל לחזור להיות רלוונטי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf