"לפרום את הרקמה הפלסטינית ולהרכיב אותה מחדש"

"חלון מרתק לחיי הנשים הפלסטיניות, אבל גם לחיי העם הפלסטיני". האומנית למיס שחות (צילום: תמנה רוז פרץ)

"רקמה היא שפה חיה ומתפתחת", אומרת האומנית והאוצרת למיס שחות. "אני מתייחסת למחט כמו למכחול, לחוט כמו לצבע ולבד כמו לקנבס".

תערוכת היחיד הראשונה שלה, "פירוק רקמה", מוצגת בימים אלה במרכז התרבות בית הבאר, הפועל מטעם עיריית תל אביב-יפו. "אני פורסת בתערוכה שדה ידע רחב אודות הרקמה הפלסטינית המסורתית, ומבקשת לקשור סוגיות אסתטיות לשאלות על כוחה של האומנות", היא מסבירה. התערוכה תינעל בעוד יומיים (יום ג') עקב שיפוצים בגלריה. במקביל מוצגת בגלריה לאמנות רהט התערוכה "כאן נולדתי / אנא מן הונא", שאצרה שחות יחד עם עדי יקותיאלי. בתערוכה משתתפים 21 אומנים ואומניות ערבים מרהט וממקומות נוספים בנגב, והיא מתמקדת בסיפורי מקום, שייכות, זהות וזיכרון.

>> הציור של סלימאן מנסור חיבר אותי, בלי מילים, לבני העם שלי

"חשוב לי להכניס את הרקמה הפלסטינית, שנתפסת הרבה פעמים כמלאכת יד וכאוּמנות, למוזיאונים ולגלריות, להציג אותה בתערוכה כאומנות עכשווית ולהציע באמצעות פירוק והרכבה מחדש שלה מבט עכשווי על הרקמה הפלסטינית כשפה חזותית שמפגישה היסטוריה ויצירה, זיכרון והתחדשות", מוסיפה שחות.

"מבחינה היסטורית, הרקמה הפלסטינית היא אחד הביטויים הבולטים של העם הפלסטיני. זאת אחת מצורות האומנות העתיקות ביותר של פלסטין. מלאכת הרקמה נלמדה בחיק המשפחה, והמסורת הועברה מאם לבת. הרקמה נשמרה לאורך השנים כאחד הביטויים העיקריים של האישה הפלסטינית, שעדיין משתמשת במחט, חוט, בד כדי לרקום את סיפור חייה".
שחות (62), ילידת נצרת, החלה לרקום בגיל שמונה. "למדתי לרקום מאימי", היא אומרת. "זה היה חלק טבעי מחיי היומיום. כילדה לא הייתי מודעת לתפקיד החברתי, התרבותי והפוליטי שיש לרקמה".

אביה של שחות, אף הוא יליד נצרת, היה מנהל בית ספר. "הוא לימד אותנו בבית על אומנות ואומנים כמו ואן גוך, תמיד קרא ספרים וחינך להשכלת נשים", היא מספרת. אמה, נואל אבו אחמד, נולדה בטבריה. ב-1948, בהיותה ילדה, גורשה המשפחה לנצרת. "זה השפיע עליה מאוד. כאב שלא דעך מעולם וחי אצלה עד היום", היא אומרת.

לקחת מוטיבים ולהרכיב אותם מחדש. יצירה של למיס שחות (צילום: תמנה רוז פרץ)

האם עבדה כמורה וגם יזמה סדנאות רקמה לנשים. "אימי למדה לרקום מאימה, סבתי, והעבירה את מלאכת הרקמה הפלסטינית (תטריז, בערבית) לנשים בקהילה בהתנדבות. היא הקדישה את העבודות לצדקה", מספרת שחות. "לרקמה היה תפקיד של שימור המסורת, אבל זה היה גם אמצעי פרנסה לנשים".

שחות מספרת כי אמה, כיום בת 89, שייכת לדור של נשים שרקמו הכול בעצמן. "היה נהוג לתת מתנות רקומות, פריטי הלבוש והשמלות היו רקומות, השתמשו ברקמה כנדוניה לחתונה ולאירועי חיים משמעותיים", היא אומרת. שחות היא היחידה במשפחה שהמשיכה את המסורת של אימה.

אף שנחשפה לרקמה ולאומנות בגיל צעיר, שחות עשתה דרך ארוכה עד שנרשמה ללימודי אומנות והחלה ליצור ולהציג בתערוכות. היא נישאה בגיל 20 והפכה לאם בגיל 22. לבן זוגה בית מרקחת בנצרת. שחות התמקדה באימהות ובהוראה. היא אם לשלושה: בתה הבכורה, היבא (39), רוקחת; רנא (37), חוקרת מערכות ובינה מלאכותית ועושה פוסט-דוקטורט בהרווארד; ובנה מאג'ד (32), רוקח ולומד עיצוב פנים.

שחות לימדה מדע וטכנולוגיה במשך שנים ארוכות בבית ספר בכפר מנדא. בגיל 48 הגשימה את חלום ילדותה והחלה ללמוד לתואר ראשון באומנות במכללת אורנים. "התחלתי ללמוד תואר ראשון יחד עם בני וסיימנו אותו יחד", היא מספרת בגאווה גלויה. לאחר התואר הראשון חזרה לבית הספר כמורה לאומנות, בהשראת אמה שלימדה רקמה. בגיל 53, לאחר שלושים שנות הוראה, נרשמה ללימודי תואר שני באומנות באוניברסיטת חיפה. היא למדה במסלול אוצרות וכתבה את התזה על רקמה פלסטינית.

במהלך לימודיה, היא מספרת, השתנה יחסה לעבודת הרקמה. "לקח לי זמן להבין שמלאכת היד הזאת היא אומנות", אומרת שחות. "התגבשה אצלי הבנה שזאת אומנות שנדחקה לאורך ההיסטוריה ולא זוכה לתשומת הלב הראויה. זה עניין אותי גם מהפן הפמיניסטי. עניין אותי להתמקד ברקמה, כי זה תחום נשי".

השראה מאומניות פלסטיניות. התערוכה "פירוק רקמה" בתל אביב (צילום: תמנה רוז פרץ)

שחות מציינת כי שאבה השראה גם מ"הגל השני של הפמיניזם": היא מספרת שראתה אומניות פמיניסטיות לוקחות את הרקמה, את מלאכות היד ואת אומנות המחט והטקסטיל – שהממסד האומנותי זלזל בהן וראה בהן נחותות לעומת ציור או פיסול – ומציגות אותן באולמות המוזיאונים כאומנות גבוהה. יוצרות השתמשו ברקמה ובמלאכת היד כמחאה, היא אומרת. "כבר בשלב הלימודים התחלתי לרקום את החלום על התערוכה הזאת".

שחות מעבירה סדנאות על ההיסטוריה של הרקמה הפלסטינית. "ב-2021 הכריזה אונסק"ו על אומנות הרקמה הפלסטינית כמורשת תרבותית", היא מספרת. "הרקמה הפלסטינית המסורתית, ששיאה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, שימשה מעין 'תעודת זהות': המוטיב, הצבע והמיקום של הרקמה על השמלה סיפקו מידע על כפר או אזור המוצא, המצב המשפחתי, המעמד הכלכלי ואירועי החיים – אבל, לידה, נישואין".

המוטיבים הנפוצים כללו עצי ברוש, פרחים, צורות גיאומטריות, ציפורים ואלמנטים מהטבע ומהאדריכלות המקומית. הסגנונות השתנו מכפר לכפר ומעיר לעיר: רמאללה, בית לחם, עזה, חברון, יפו ועוד. לכל כפר, היא אומרת, יש טכניקה משלו, סגנון תפרים אחר ושימוש בצבעים, בחוטים ובבדים שונים – קטיפה, פשתן, משי.

"הרקמה היא חלון מרתק לחיי נשים, אבל גם לחיי העם הפלסטיני. היא הפכה גם לסמל התנגדות, לא רק אלמנט של קישוט", אומרת שחות. "בעקבות הנכבה ב-1948 הרקמה הפכה לסמל זהות ותפקידה היה לשמר את הזיכרון; ובעקבות האינתיפאדה הראשונה והשנייה נוספו מוטיבים פוליטיים וסמלי התנגדות – צבעי הדגל, יונים עם רובים. נשים תפרו סמלי התנגדות על בגדיהן במהלך הפגנות, וצבעי הדגל, שהנפתו נאסרה באותן שנים, נרקמו על השמלה".

"התערוכה 'פירוק רקמה' מבקשת לבחון את הרקמה כשפה חזותית וכמערכת צורנית שלמה", מסביר פאדי פאר (27), יליד נצרת ואוצר התערוכה. "במקום לשחזר את הדגמים המסורתיים, שחות מפרקת אותם ליסודותיהם – יחידות גאומטריות, תכים ומערכים צבעוניים – ומרכיבה אותם מחדש באמצעות כלים הלקוחים מתיאוריית הצבע, הקומפוזיציה וההפשטה. המוטיבים משתחררים ממעמדם כסמלי מורשת קבועים והופכים לאבני בניין של שפה אומנותית עכשווית, המדגישה את החומר, את פעולת היצירה ואת רעיון ההשתנות".

פאר מדגיש ששחות היא מהאומנים היחידים כיום שרוקמים את כל עבודותיהם בעצמם. "הרבה מהאומנים שמשלבים רקמה בעבודותיהם מעבירים (את מלאכת הרקמה) לעמותות או נעזרים בנשים שבקיאות ברקמה מסורתית", הוא מסביר.

שיחה בין דורית על משמעות הרקמה. מהתערוכה של למיס שחות (צילום: תמנה רוז פרץ)

שחות הציגה עד כה בתערוכות קבוצתיות, ובהן "מעשים וימים", הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל. פאר, ששימש עוזר לאוצרות הראשיות בתערוכה – אנריאטה אליעזר ברונר וגלית גאון – מספר: "בעבודה 'קודש', שחות רקמה ייצוגים של הקוראן, התנ"ך והברית החדשה במטרה לחבר בין הקהילות ולבטא חזון חדש המתבסס על טכניקות של רקמה". התערוכה "פירוק רקמה" היא המשך הדיאלוג בין שחות לפאר.

האומן האהוב על שחות הוא סלימאן מנסור, שהלך לעולמו באוגוסט האחרון. מנסור, היא אומרת, שילב את הרקמה והשמלה הפלסטינית ביצירותיו. בעיניים בורקות היא מספרת שפגשה אותו במאי 2025. "אחת מסדרות העבודות המוצגות בתערוכה מתכתבת עם המתודולוגיה שפיתח מנסור עם נביל ענאני ומראה שהרקמה איננה רק קישוט אלא שפה בעלת תחביר ומבנה פנימי", היא אומרת.

בחדר פנימי בבית הבאר, שקירותיו המקולפים חושפים את רבדי ההיסטוריה של המקום, מוצג מיצב המשלב רקמה וסאונד. במרכז החדר דיוקן משותף של שחות ואמה. "לצופים נחשפים קווי המתאר של הדמויות, סבך החוטים, הפרימות והחיבורים", אומר פאר.

בפסקול העבודה נשמעת שיחה בין שחות לאמה על מלאכת הרקמה והתפתחותה.

"מה את זוכרת מהמפגשים עם אימך, שבהם לימדה אותך את אומנות הרקמה?" שואלת שחות את אימה בשיחה המוקלטת.

"ישבנו עם אמא והנשים בשכונה וכל אחת באה עם ערכת רקמה (חוטים, מחטים, בדים) ולימדה אילו תכים נדרשים ברקמה", משיבה אמה.

"איך את רואה את תפקידה של הרקמה הפלסטינית בשמירה על זהות ומורשת?" ממשיכה ושואלת שחות.

"אדם חייב לשמור על אומנות הרקמה", עונה האם. "כדברים המבטאים את אהבתו למורשת".
"איך עלה לך הרעיון להקים סדנאות רקמה?" מבקשת שחות לדעת.

"דבר ראשון כדי לשמור על העניין הפלסטיני", משיבה האם. "והדבר השני, האישה המשיכה לרקום ולמכור את עבודותיה כדי לעזור לילדיה".

"מה את יכולה לספר על הרקמה בחיי האישה, על הנדוניה של הכלה והמתנות?"

האם: "לא רק לכלה נתנו מתנות רקומות. אם אישה רצתה לבקר חברה שלה, היא נתנה לה מתנה רקומה… הן רקמו את הנדוניה של הכלה, רקמו שמלות, סדינים, כריות.. הן רוקמות הכול כדי לתת מתנות לכלה".

"לדעתך, לרקמה יש היום אותו תפקיד מסורתי בחברה הפלסטינית, או שתפקידה השתנה?" תוהה שחות.

"המצב השתנה", משיבה האם. "ועכשיו אין התעניינות ברקמה כמו שהיתה בעבר. את החפצים של הכלה קונים מוכנים, עשויים במכונות".

שחות חולקת על הערכת אימה שהעניין ברקמה פחת. "הרקמה השתנתה אומנם, אבל מהמחקר שלי עולה שהיא מתפתחת. ובמיוחד בשנים האחרונות היא הופכת גם לאופנתית, ויש לה נוכחות ברשתות החברתיות ויש תערוכות בעולם בנושא", היא אומרת. כך לדוגמה התקיימה בשנה שעברה בדנדי שבסקוטלנד, עיר תאומה של שכם, תערוכה בשם "זיכרון חוטים: רקמה מפלסטין", שהציגה שילוב בין רקמה פלסטינית מסורתית לאומנות עכשווית.

"יש בתערוכה סגירת מעגל של שחות עם אימה וגם שבירת מעגל", אומר פאר. "היא מתנתקת בצורה סופית מלמיס הבת שלמדה לרקום כילדה. היא עשתה מסלול שלם של רקמה. ועכשיו היא שוברת את המעגל ואומרת 'אני עכשיו עושה דבר חדש'. היא מייצרת דיאלוג אינטימי עם אימה על הרקמה, שבמהלכו היא מזכירה שהרקמה אינה רק מערכת חזותית אלא גם פרקטיקה של העברת ידע, זיכרון וקשר בין-דורי".