newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לפלסטינים יש הזדמנות לקנות מניות בסדר הישראלי החדש

קריסת השיח היהודי השבטי, לצד התחזקות הפרשנויות המחודשות לציונות, מייצרות רגע מהפכני. האזרחים הפלסטינים יכולים לנצל אותו כדי להיות שותפים לרפובליקה הישראלית הראשונה, שתתבסס על הטוב המשותף במקום על הפרדה ועליונות

מאת:

בחודשים האחרונים פרסם יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה סדרה של ארבעה מאמרים בעיתון "אל-איתחאד", שכולם עוסקים בסוגיית השותפות הפוליטית הערבית-יהודית. גולת הכותרת של המאמרים האלה היא ההצעה להקמת מחנה דמוקרטי ככוח פוליטי חוץ פרלמנטרי, הכולל יהודים וערבים שבאים בברית של שותפות על סמך הסכמה על ארבעה עקרונות: סיום הכיבוש, חיזוק הדמוקרטיה, שוויון והגנה על מעמד המיעוט הערבי, וצדק חברתי.

במאמר האחרון בסדרה הצביע עודה על "התגבשות זרם דמוקרטי ששם את רעיון השותפות היהודית ערבית כאמצעי ומטרה כשלעצמה" בקרב הציבור היהודי. גם במאמרו השני טען עודה כי "יש התפתחות אובייקטיבית בקרב הציבורי היהודי ומסימניה הצבעת 20,000 יהודים לרשימה המשותפת". בכלל, הטענה כי קיימת "התפכחות" בקרב חלקים מהציבור היהודי היא אבן יסוד בתזה של עודה.

הצעה להקמת מחנה יהודי-ערבי דמוקרטי ככוח פוליטי חוץ פרלמנטרי. איימן עודה בהפגנה נגד חוק הלאום. יש צורך בתנועה עממית רחבה של מאות אלפי יהודים וערבים (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

הצעה להקמת מחנה יהודי-ערבי דמוקרטי ככוח פוליטי חוץ פרלמנטרי. איימן עודה בהפגנה נגד חוק הלאום. (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

עליית הזרם הרה-ציוני

המקור האינטלקטואלי של ה"התפכחות" שעודה מדבר עליה נעוץ לדעתי בזרם שאני מגדיר אותו כ"רֶה-ציוני". זרם זה מתאפיין בשלוש תזות. הראשונה, הוא מותח "ביקורת אופי" על הציונות מתוך פוזיציה ציונית במהלך שעיקרו הוא בנייה מחדש של הציונות ולא פירוקה, רה-קונסטרוקציה ולא דה-קונסטרוקציה. זאת להבדיל מהמהלך של הפוסט ציונים, ובמיוחד הזרם הפוסט-קולוניאלי שבהם.

התזה השנייה כוללת הכרה בנסיבות ההולדה של מדינת ישראל כ"הולדה בעוולה", או לפחות הכרה ב"עוולה שבהולדה" של ישראל. בדרך כלל, המחזיקים בתזה זו מאמצים את הפרספקטיבה של הגדרת המהלך הציוני כקולוניאליזם התיישבותי, גם אם לא באופן ישיר, אולם הם מנתקים בין ההולדה ליילוד. כלומר, הם מנתקים בין הקולוניאליזם שבמסגרתו פעלה הציונות ובין הלגיטימיות של הישות המדינתית שהיא ילדה. עניין שלישי הוא שהרה-ציונים מציעים משוואה לתיקון של המום שיצרה "הלידה בעוולה" של ישראל באמצעות תיקון הציונות.

אם כן, הרה-ציונות מסתכלת פנימה לתוך המסגרת המשותפת ומציעה ציונות המעניקה שוויון מלא ומהותי ליליד הערבי הן בחלוקת המשאבים המדיניים החומריים והן בחלוקת משאבי התודעה. היא גם רואה בשותפות פוליטית יהודית וערבית חלק עיקרי, אם לא ראשוני, מהתיקון ומהעתיד המדומיין הרצוי.

בלי שום יומרה למצות או להתעלם מהבדלים פנימיים, דוגמאות לכתיבה רה-ציונית אפשר למצוא בטקסטים של מירון בנבנישתי, חיים גנז, דימיטרי שומסקי, יובל יונאי ואולי גם מרדכי קרמניצר ואווה אילוז. לדוגמא, את הרה-ציונות שלו גנז מתאר כ"ציונות שוויונית" שלפיה "מעמד היהודים המממשים כאן לאומיות מלאה הוא לא מעמד אדנות. זכותם של היהודים להגדרה עצמית בארץ נגזרת מזכותן השווה של אומות-מולדת להגדרה עצמית במולדתן. כשלעצמה, לא יכולה זכות זו להקנות ליהודים יתרונות כלשהם על פני הערבים. היא יכולה להקנות לשתי הקבוצות יתרונות רק ביחס לקבוצות מהגרים".

גילויים של מחשבה רה-ציונית קיימים באופן מיוחד בחברה האזרחית המשותפת. הצעותיו של שולי דיכטר, מחבר הספר "מבעד לכוונות טובות", הן דוגמא מובהקת לכך. את הרה-ציונות שלו מכנה שולי דיכטר בספרו כ"ציונות אזרחית":

יסוד מוסד של הציונות האזרחית יהא, שמימוש זכותו של העם היהודי לחיים קולקטיביים בארץ ישראל יוכל להתקיים רק תוך שותפות מלאה עם הפלסטינים במדינת ישראל, ועל בסיס אזרחות משותפת ושוויון מוחלט של הפלסטינים במדינת ישראל, כך שכל אפליה כלפיהם תיחשב מניה וביה כחטא לציונות עצמה. לא זו אף זו: לצד חיסול של האפליה במישור האזרחי, לרבות חלוקה חדשה ושוויונית של משאבים חומריים, יש מקום לשקול מחדש, וככל שהדבר יידרש, גם לשנות את סמליה של המדינה, כך שגם אזרחיה הפלסטינים יוכלו להזדהות עמם, כלומר עם המדינה עצמה. כל מימוש אחר של הציונות, אשר ישמר יתרון או שליטה של אזרחים יהודים על אלו הפלסטינים, יחטא לעקרונותיה ולכן יחטא גם לעצם קיומה של הציונות האזרחית".

זרם הרה-ציונות מבקש למעשה להעביר את הציונות את מה שהסוציולוג אנדראס וימר מגדיר כ-transvaluation: ייחוס משמעות חדשה ואפיון ערכי שונה לקטגוריה זהותית קיימת. נכון, כגוף רעיוני, הרה-ציונות נמצאת עדיין בשוליים, ונטל ההוכחה כי תיתכן ציונות ללא עליונות – דבר שנתפס כאוקסימורון על ידי הפוליטיקה הפלסטינית על כל רבדיה – מוטל עליה הלכה למעשה. בוודאי ובוודאי נוכח היסטוריה ומציאות עגומה של שליטה צבאית פושעת, אפליה עמוקה וקולוניזציה של המרחב בשם הלאומיות היהודית הציונית וכנגד היליד הפלסטיני. אבל אם אכן ה"התפכחות" בציבור היהודי שעודה מדבר עליה מושפעת מהמחשבה הרה-ציונית, כדאי לפוליטיקה הפלסטינית בתוך האזרחות הישראלית לעקוב מקרוב אחרי ההתפתחות שלה, בעיקר כדי להשפיע על ההשלכות והמשמעויות הפוליטיות שלה.

ישראליות של שבטים

את העלייה של הזרם הרה-ציוני יש לקרוא על רקע הקריסה של מודל הדיאלוג השבטי הישראלי. מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, המערכת הפוליטית הישראלית הבינה שאי אפשר כבר להמשיך לתחזק את אידיאל כור ההיתוך ולהתעלם מהקבוצות התרבותיות בתוך החברה הישראלית-יהודית ומההגמוניה השקופה של המייסדים האשכנזים, שביקשו לכונן ישראליוּת לבנה, מערבית וחילונית.

מאז, חוסנה של ישראל כמדינת לאום וכישות פוליטית ובירוקרטית נגזר מצד אחד מאיכות הדיאלוג שבין מרכיביה התרבותיים, בין ה"שבטים" המרכיבים אותה, ומצד שני מיכולתה לקיים "שליטה רכה" על המיעוט הערבי-פלסטיני הגדול שבתוכה, הן כדי למנוע התפתחות אירדנטיוּת בקרבו (כלומר תביעה ליציאה מהמדינה והסתפחות טריטוריאלית למדינה לאום פלסטינית), והן כדי למנוע את יציאתו של המיעוט הערבי-פלסטיני מהפוליטיקה לכיוון פעולה אלימה.

לפי הסוציולוג הידוע ברוך קימירלינג, היחס בין השבטים האלה מתאפיין ב"היעדר שוק נישואין משותף, היעדר שולחן משותף, מגורים נפרדים, סגנונות חיים שונים, עגה וצופני דיבור נבדלים ובאופן חלקי גם מערכות מוסדיות וסוציו־פוליטיות נפרדות". ואילו החוט המחבר בין ה"שבטים" היהודים הוא "היהודיוּת, ישות חדשה שאינה בגדר יהדות, אלא בבחינת המכנה המשותף הלאומי הלא־ערבי בישראל". במידה מסוימת, "נאום השבטים" של הנשיא ראובן ריבלין הפך באופן רשמי את הדיאלוג בין השבטים לסדר היום המדיני-חברתי החדש, אף שבאופן לא רשמי המצב הזה מתקיים כבר שנים רבות.

כפי שיואב פלד אבחן כבר בשנות התשעים המוקדמות, שלושה עקרונות מסדירים את דיאלוג השבטים בישראל: העיקרון האתני, העיקרון הרפובליקני והעיקרון הליברלי. אלא שהעיקרון הראשון גובר על השניים האחרים, בוודאי ובוודאי בעידן נתניהו וחוק הלאום. כך שבישראל מעולם לא התפחתה רפובליקה אזרחית, אלא לכל היותר גרסה אתנית ויהודית מאד של רפובליקה, שעל שולחנה יושבים כל השבטים היהודים, למעט השבט הפלסטיני. "קיים קו תיחום ברור המגביל את יכולתם של האזרחים הפלסטינים להשתתף בצורה אפקטיבית בתהליך הפוליטי בישראל", כתב פלד בעניין זה. "קו זה הוא הקו המפריד בין פעילות פוליטית המכוונת לביסוס מעמדם האזרחי של הפלסטינים כנושאי זכויות ליברליות, לבין התערבות בהגדרת הטוב החברתי המשותף".

לשבט הפלסטיני, שמאז קום המדינה נשללה ממנו הישיבה ליד השולחן המדיני, ייתכן שמזומנת כאן הזדמנות שלא היתה כמותה להשקיע בעתידה של המסגרת של האזרחות הישראלית (יונתן זינדל / פלאש 90)

לשבט הפלסטיני, שמאז קום המדינה נשללה ממנו הישיבה ליד השולחן המדיני, ייתכן שמזומנת כאן הזדמנות שלא היתה כמותה להשקיע בעתידה של המסגרת של האזרחות הישראלית (יונתן זינדל / פלאש 90)

על רקע התפאורה הסוציולוגית והפוליטית הזו, עלה נתניהו לשלטון. כדי לבסס פוליטיקה דו-גושית שתבטיח את שלטונו, נתניהו הקצין את הדיאלוג הפוליטי השבטי והוציא אותו מאיזון. במקביל הוא פגע, הן מתוך מניעים אישיים והן מתוך אג'נדה פופוליסטית, באיזון בין הרשויות וחיזק מאוד את הרשות המבצעת.

מגפת הקורונה, שהכניסה את ישראל למשבר בריאותי, פוליטי וכלכלי חמור, מערערת את המערכת הישראלית ומקרבת אותה ליציאה, או לכמעט יציאה, מאיזון סוציולוגי, פוליטי ובירוקרטי. פוטנציאלית, ישראל הולכת ומתקרבת ל"רגע של שינוי מהפכני". כלומר המשבר העמוק פותח הזדמנות ליצירת שיח מכונן חדש לשבטים בתוך האזרחות הישראלית. לשבט הפלסטיני, שמאז קום המדינה נשללה ממנו הישיבה ליד השולחן המדיני, ייתכן שמזומנת כאן הזדמנות שלא היתה כמותה להשקיע בעתידה של המסגרת של האזרחות הישראלית.

בחיבורו "פסקאות נצחיות בחוקה", מסביר שרון וינטל כי "במקרה של מדינת הלאום, מרגע שגובשה הזהות המשותפת כזהות של המסגרת המדינית, שינוי דרמטי במודל הלאומיות, כמו נסיגה למדינת לאום מובהקת, עלול להוות 'שינוי מהפכני'… מן הצד האחר, גם התקדמות לעבר הגרסה 'הרכה' של הלאומיות האזרחית הרב-תרבותית, עלולה לחתור תחת המוטו המכונן של אומה אחת, עם אחד ותרבות אחת, ובעלת פוטנציאל להוות 'שינוי מהפכני'".

בהקשר הישראלי, השינוי הדרמטי הוא הקריסה של האתנו-רפובליקניות היהודית, וה"שינוי המהפכני" יכול להתרחש תוך "התקדמות לעבר הגרסה 'הרכה' של הלאומיות האזרחית הרב-תרבותית". או ליתר דיוק, גרסה שתחתור תחת החפיפה בין הדמוס הישראלי לאתנוס היהודי ותציע מעבר לרפובליקה של טוב משותף לא-לאומי, כפי שתיכף אסביר.

ברגע הפוטנציאלי הזה של "שינוי מהפכני", השקעה בזרם הרה-ציונות, שתיארתי על מופעיו השונים, עשויה להיות כדאית לפוליטיקה הפלסטינית, אבל השקעה כזו לא תיתכן בלי דימְיוּן של עתיד פוליטי אחר לישראל. על המשמעות של שניים מתוך ארבעת היסודות של המחנה הדמוקרטי שמציע עודה – דמוקרטיה ושוויון – קיימת מחלוקת עמוקה בין השותפים האפשריים למחנה המדומיין הזה, כלומר בין הפוליטיקה הפלסטינית בתוך האזרחות הישראלית לבין הפוליטיקה היהודית שמשמאל לימין ולמרכז. ולכן ספק אם יסודות אלה שעודה מדבר עליהם יספיקו, ללא תוספת של דבר מה נוסף משותף ומשמעותי. בקצרה, ללא תחביר עמוק יותר של שותפות, זה יהיה קשה.

רפובליקניות של טוב משותף במקום לאומיות ישראלית

כידוע, בישראל היהודית אין לאום ישראלי. זו הייתה הקביעה של פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת עוזי אורנן. בניגוד אפוא לצרפת הצרפתית, ישראל אינה ישראלית. לא מדובר רק בקביעה משפטית, רשמית וחשובה, אלא בשיקוף של בעיה יסודית לגבי יחסי רוב ומיעוט כאן. יצירה של ישראליוּת כלאומיות תרבותית, שתחולל בהמשך תרבות לאומית וסולידריות אזרחית, אינה אפשרית בעתיד הנראה לעין.

בעניין זה צודק אלכס יעקובסון בטענתו כי "כל הגדרה לאומית, שהרוב דובר העברית בישראל עשוי לאמץ לעצמו – יהודית, יהודית-ישראלית, עברית (מונח שהתנועה הציונית נטתה אליו חסד בעבר) או 'סתם' ישראלית – תתייחס בסופו של דבר, לכל-היותר, לניואנסים תרבותיים שונים בתוך אותה זהות לאומית. אין בכוחו של מינוח כלשהו מסוג זה ליצור זהות לאומית משותפת לכל אזרחי המדינה, כל זמן שמיעוט גדול עומד על זכותו לדבוק בזהותו הערבית ובזיקתו – המקובלת בקרבו באופן רחב כיום – לעם הפלסטיני".

גם אורי רם צודק בביקורתו כלפי העותרים בפרשת עוזי אורנן, שביקשו להכיר בלאום ישראלי ולהירשם כישראלים: "ספק רב אם יכולה זהות לאומית 'ישראלית' לבטא את זהותם העצמית של הפלסטינים, שהם במפגיע בעלי זהות לאומית פלסטינית, ושהפנימו (כהכרה במצב, לא כהסכמה עמו) כי מדינת ישראל היא 'מדינת העם היהודי'. במציאות כזאת החלפת התג 'יהודי' ב'ישראלי' ברישום הלאום אינה מבטלת את הבעיה אלא רק ממירה אותה למישור אחר, שהישראליות בו מבטאת זן של יהודיות".

כמו הפוליטיקה היהודית-ישראלית, גם הפוליטיקה הפלסטינית בתוך האזרחות הישראלית לא מעוניינת ביצירה של לאומית ישראלית תרבותית. עזמי בשארה היה לדובר הנחרץ ביותר כנגד הישראליות והישראליזציה של הערבים, שמשמעותה, מבחינתו, יצירת הערבי הישראלי שפוף הקומה, הנלעג והתלוש מתרבותו הערבית-פלסטינית. הישראליזציה הזו, כתב בשארה, סופה להכות בכל מי שמתקרב יותר מדי לציבור היהודי ולמוסדות המדינה. "הישראליזציה אין פירושה שהערבים בישראל נהפכים ליהודים או נוטשים את תרבותם, אלא פירושה שינוי תרבותם בצורה שתאפשר להכניס אותה אל תוך המסגרת הישראלית, או בקיצור – עיווּתה", כתב בשארה.

בנוסף להיותה עיוות לערביוּת, הישראליזציה נתפסת גם לשלילה של הפלסטיניוּת וגם כמחולל של התפרקות של הקבוצה הערבית לתתי-קבוצות. "הישראליזציה לבדה אינה יוצרת זהות", כתב בשארה, "ומתעורר אפוא צורך למלא את החלל הריק שנוצר בתוכן 'אמיתי', בזהות החיה אתה בדו-קים נוח יותר ומחליפה את הזהות הלאומית הערבית-פלסטינית[…] תהליך הישראליזציה אינו קיים בפני עצמו – הוא אינו מכונן זהות ישראלית פשוטה, אלא נזקק, בין היתר, להשלמה בהשתייכויות אחרות, שהתפתחותן היא חלק מתהליך הישראליזציה עצמו".

מוקדם לקבוע אם העתיד יעוצב בדמותה של מדינה דו-לאומית, כפי שתובעים הפלסטינים. אבל גם אם לא, צריך להיות מובטח שהפלסטינים יהיו חלק, ואף חלק בכיר, מהקהילה הפוליטית שתקבע את הטוב המשותף ברפובליקה הישראלית הראשונה

כלומר, האומה הישראלית כלאומיות תרבותית יתומה מצד שני הוריה הפוטנציאליים, היהודים והערבים. אם כן, ברגע הדרמטי שבו דיאלוג השבטים יוצא משליטה באופן הפותח "רגע של שינוי מהפכני", ועל רקע היעדר סולידריות ומסד זהותי משותף, זה הזמן לשקול אימוץ אתוס רפובליקני מקומי של טוב משותף שאינו לאומי. החשיפה המשותפת לסכנות המגיפה הדגישה את הטוב המשותף החווייתי הלא-לאומי. הרופאות והרופאים והאחיות והאחים הערבים שבחזית הם דוגמא מובהקת לו. בנקודה זו, יהיה זה נכון לשקול לפתח את ההצעה של פרופ' מנחם מאוטנר לגבי אותו סוג של רפובליקניות:

"בשתי המאות האחרונות, הטוב המשותף הרפובליקני היה הטוב המשותף הלאומי: במדינת הלאום, הטוב המשותף לכל האזרחים היה השתייכותם לתרבותה של קבוצת הלאום. אבל כפי שמוכיח הניסיון ההיסטורי למן המאה התשע עשרה, הלאומיות עתירת סכנות, ובכל מקרה היא אינה מתאימה עוד לתפיסה הנוכחית של המדינה כמדינה רב-תרבותית, במיוחד אם מדובר במדינה רב-תרבותית שיש בה מיעוט לאומי גדול. לכל הדברים הללו יש רלוונטיות ברורה למצב הישראלי…. האתגר התיאורטי של מי שמוכן לשקול חשיבה על הפוליטיקה במונחים רפובליקניים הוא פיתוחה של תיאוריה רפובליקנית המתאימה לתנאיה של המדינה הרב-תרבותי, במיוחד זו שחי בה מיעוט לאומי גדול".

לסיכום, קריסת הדיאלוג השבטי היהודי, האתנו-רפובליקני, ההתפתחות של רגע דרמטי שעשוי להוביל ל"רגע מהפכני", הניצנים של עליית זרם הרה-ציונות על ביטויו השונים במעגלים האינטלקטואליים, האזרחיים והפוליטיים, והאפשרות של מעבר לרפובליקה של טוב משותף לא-לאומי, שבה הפלסטינים הם לא רק חלק מהקהילה הפוליטית אלא גם ממייסדיה – יוצרים יחדיו הזדמנות היסטורית להשקעה פוליטית פלסטינית מוצלחת, ואף לקניית מניות זהב, בעתיד המדומיין של הרפובליקה הישראלית הראשונה.

מוקדם לקבוע אם העתיד יעוצב בדמותה של מדינה דו-לאומית, כפי שתובעים הפלסטינים. אבל גם אם לא, צריך להיות מובטח שהפלסטינים יהיו חלק, ואף חלק בכיר, מהקהילה הפוליטית שתקבע את הטוב המשותף ברפובליקה הישראלית הראשונה. ברור גם שבלי דה-קולוניזציה של המרחב המסוכסך והקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית, בטוחה ובת-קיימא (ועדיף במתכונת הקונפדרטיבית), אין כל אפשרות לעמוד באתגר של פיתוח פוליטי של רפובליקניות של טוב משותף, חווייתי ולא-לאומי. אבל סדר הדברים בין שני התהליכים הוא, ככל הנראה, עניין לפרקטיקה ולא לתיאוריה.

אמיר פאח'ורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, מנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום וראש קבוצת החשיבה "לאומיות, שותפות" בון ליר 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf