למה צריך לפחד ממעבר המוני לעבודה מהבית

הכוחות הניאו-ליברליים מנצלים את הקורונה כדי לפרק את מקום העבודה כמקום פיזי, ולהפוך את כולנו ליחידות מבודדות של רווח והפסד שקל לשלוט בהן. מאחורי השיח האופיטימי שמצייר את האדם הבודד כמיזם שממציא את עצמו מחדש מסתתר עתיד עגום

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מגיפת הקורונה, כמו כל נושא אחר מאז אמצע שנות ה-70 של המאה שעברה (ובישראל החל משנות ה-80), מטופלת תחת ההיגיון הניאו-ליברלי, בישראל ובחלקים גדולים מהעולם. יתרה מכך, היא מספקת הזדמנות להעמיק את האחיזה של התפיסה הזאת בכמה תחומים חיוניים.

ההיגיון הניאו-ליברלי, בפשטות, מתייחס אל השוק כאל המדד היחיד לכל מערכות חיינו. כך, כל דבר שמתרחש נמדד לפי ערכי השוק, החל מהדרך שבה מדינה מחליטה כיצד היא מחלקת את התקציב שלה או מה תהיה המדיניות המוניטרית של בנק ישראל, ועד החיים עצמם – הכוללים, בין השאר, את מערכות החינוך, הבריאות והרווחה, שוק העבודה, עולם הפנאי וצריכת התרבות.

הבידוד הפיזי בבית יוביל לבידוד עמוק ורחב יותר. עבודה מהבית (צילום: Shane Adams, CC BY 2.0)

הבידוד הפיזי בבית יוביל לבידוד עמוק ורחב יותר. עבודה מהבית (צילום: Shane Adams, CC BY 2.0)

כל התחומים האלה, לפי התפיסה הניאו-ליברלית, צריכים להתקיים תחת היגיון של כוחות השוק, כלומר במונחים של כדאיות כלכלית. אם פעולה מסוימת אינה מניבה בסופה רווח, היא מוגדרת מיידית כבעייתית וככזו שיש להפכה לפעילות שמניבה רווח או לבטלה.

תפיסה זו הובילה לתהליכי הפרטה נרחבים של תחומים שהיו בעבר באחריות המדינה, ולהקטנת הרגולציה וההתערבות הממשלתית. במלים אחרות, התפיסה הזאת דוחפת למצב שבו תאגידים פרטיים מקבלים יותר ויותר שליטה על עוד ועוד תחומים, כשבמקביל הפיקוח הממשלתי עליהם פוחת.

כעת, הכוחות הניאו-ליברליים שפועלים באמצעות הביורוקרטיה הממשלתית ומשוּוָקים על ידי התקשורת הממוסדת, מנצלים את המצב שיצרה מגיפת הקורונה ומנסים לשנות את חוקי המשחק בתחום משמעותי ביותר, שנוגע לחיינו באופן ישיר – שוק העבודה.

סטטיות היא פשע

לא מדובר בשינוי מינורי, אלא בשינוי של פרדיגמה, בישראל ובשאר העולם. בחסות הקורונה נפתח חלון הזדמנויות שבו המיזם הניאו-ליברלי יכול לחדור עמוק יותר ולפרק בצורה יעילה יותר כל מה שעלול חס וחלילה להזכיר ביטחון תעסוקתי. הרעיון המרכזי כאן הוא פירוק מקומות העבודה כמקומות פיזיים.

התהליך הזה התחיל עוד לפני הקורונה. בתפיסה הניאו-ליברלית, כאמור, היגיון השוק אמור לחדור בסופו של דבר אל כל פרקטיקות חיי היומיום של כולנו. גם האינדיבידואל עצמו צריך להימדד תחת ההיגיון של רווח והפסד.

החוקרת האמריקאית אילנה גרשון (Gershon) טוענת, כי האזרח הניאו-ליברלי צריך להיות מנוהל כמיזם עסקי הבא בבריתות עם מיזמים עסקיים אחרים, תחת היגיון תאגידי. כמו חברה שבונה את מגוון המוצרים שלה, בעולם כזה כל אדם יכול להיות מיזם, "להמציא את עצמו", להגדיל את מעגל ה"חברים" (לקוחות?) שלו, ולקבל חיוויים בדמות לייקים ושיתופים על חוויותיו.

donate

ככל שהמציאות הופכת מעורפלת יותר, ככל שהאי-ודאות גדלה, השיח הזה מתעצם והולך. תוכניות טלוויזיה, מסעות פרסום, מאמרים, ראיונות – כל אלו מנסים למכור לנו את רעיון האינדיבידואל-היזם-הממציא את עצמו, הקץ לעולם הישן של מקום העבודה "הרגיל".

אותו אדם-יזם חדש אמור להיות נייד, בעל יכולת המצאה מתמדת. הוא לא יכול להיאחז בשום דבר יציב מכיוון שהוא אמור להתעסק באופן קבוע בייצור העצמי השיווקי שלו. סטטיוּת, לפיכך, היא פשע. באחריותו של הסובייקט הבודד למצוא לעצמו לקוחות, עבודה והכנסה.

אבל זה לא מבאס, זה כיף! אי-ודאות מתמדת? זאת לא בעיה, זאת הזדמנות! מי שלא יודע להשתנות, לצאת מאזור הנוחות, למצוא את הגבינה שלו, להיות בעולם החדשנות והיזמות, שייך כנראה לעולם הישן – זה שהתאפיין בביטחון תעסוקתי, שבו היו לו חברים לעבודה או בכלל מקום עבודה.

אך לא עוד. בעולם החדש אין חברים, יש "קשרים", יש לידים. מערכות היחסים מבוססות על אינטרסים – תעשי לי לייק ואני אעשה לך חזרה. כל דבר שאני עושה בשבילך לפי היגיון השוק צריך להיות מדיד, שהרי אם לא, איך אני יכול לדעת שהוא בכלל בעל ערך?

כוחות השוק יחליטו אם מערכת היחסים שלי אתך היא כדאית. העולם הפרטי והעולם העסקי מתחילים לזלוג אחד לתוך השני. האם אני עסק? מיזם? בן אדם?

המטרה: בידוד הסובייקט

כעת, בעקבות המגיפה והמעבר ההמוני ל"עבודה מהבית", התהליך הזה מואץ (כמו כל הפרויקט הניאו-ליברלי), ומתחזקת המתקפה על מקום העבודה הפיזי. יותר ויותר כתבות בארץ ובחו"ל מתחילות להספיד את המשרד: הוא אנכרוניסטי; הוא בכלל היה טעות תכנונית אומללה; הוא גורם לנו להיות לא יעילים; אנחנו צריכים לנסוע כדי להגיע אליו וכך נוצרים פקקים.

כל מקום עבודה שמורכב מחדרים שבהם יש שולחנות ועליהם מחשבים נמצא כעת בסכנה. הרי למה ללכת למשרד בכלל אם אפשר לעבוד מהבית?

המגזר הציבורי בישראל למשל שוקל להעביר בהדרגתיות את כל העבודה מהמשרד לביתם של העובדים. יותר ויותר סניפי בנק נסגרים. חברות היי-טק בישראל ובעולם מעבירות גם הן את עובדיהן לעבודה מהבית, ולעתים פוגעות תוך כדי כך בשכרם.

לעבודה מהבית יש משמעות רחבה יותר, שמפגישה אותנו עם שאלות מהותיות כמו מהי בכלל עבודה אם לא נוסעים או הולכים אליה פיזית. כשמקום העבודה והבית הפרטי הם אותו מקום, האם מקום העבודה מצטמצם למחשב עצמו?

מקום העבודה ממילא כבר הזדחל לחיינו דרך המכשיר הנייד, אבל אז לפחות יכולנו ללכת הביתה, ולפחות פיזית לעבור למקום אחר. כעת, עם המעבר למקום היברידי חדש שהוא גם בית וגם עבודה, אין כבר מקום "אחר" לעבור אליו.

יצירת מרחבים חדשים ונזילים של אזורי העבודה והבית הפרטיים נועדו להעביר יותר ויותר החלטות פרקטיות אל הסובייקט עצמו. בעולם חסר גבולות זה העובד יצטרך לקבל החלטות בעצמו ועל עצמו. ולא מדובר רק בהחלטות פרקטיות "רגילות", אלא גם בהחלטות מורכבות יותר שנוגעות לעצם ההעסקה שלו.

למשל, העובד נדרש להחליט בנוגע למספר שעות העבודה שלו, וגם בנוגע לתנאיו. זאת, מכיוון שכל בית הוא שונה, ובכל בית יש תנאי עבודה אחרים, בהתאם למצבו האישי של העובד, אם יש או אין לו ילדים, מה גודל ביתו וכדומה.

בדיוק כמו דמות היזם הניאו-ליברלי, כך העובד השכיר ימצא את עצמו באותה נקודה – הוא לא יוכל להיות דומה לחברו לעבודה כי תנאיו הפיזיים יהיו שונים. הרי ברור שעובד צעיר ורווק יהיה כנראה גמיש או אף יעיל יותר מעובד שנמצא בבית עם הילדים שלו. הבידוד הפיזי יוביל לבידוד עמוק ורחב יותר.

אנשים מבודדים פיזית, שנמצאים כל אחד בביתו, הם קלים הרבה יותר לשליטה, גם אם העובדים יכולים לכאורה ליצור קשר ביניהם. כל אחד מהם, על תנאיו השונים, יידרש לנהל משא ומתן אישי מול המעסיק שלו. התא המשפחתי עצמו ישתנה, כשבני זוג מתקשרים כל אחד עם "מקום" העבודה שלהם כשהם נטועים פיזית בביתם.

כך מנסה המיזם הניאו-ליברלי להשיג את מטרתו החשובה ביותר (אולי מסוף המאה ה-19), שהיא בידוד הסובייקט, פירוק החברה לאינדיבידואלים מבודדים.

הברירה היחידה היא לסמוך רק על עצמנו

יש לשים לב לטרמינולוגיה שבה התקשורת הממוסדת מדברת אלינו, לשיח האופטימי לכאורה שמנסה לצייר את האדם הבודד כמיזם שממציא את עצמו מחדש. מאחורי החזות האופטימית, השיח הניאו-ליברלי בעצם מעביר לנו מסר אחר, פסימי הרבה יותר: מכיוון שהעתיד כל כך מעורפל והכל כל כך שברירי, הברירה היחידה היא לסמוך רק על עצמנו.

השיח הביורוקרטי המועבר אלינו באמצעות התקשורת הממוסדת איננו שיח שמיועד לחברה, אלא לפרטים המבודדים שבתוכה. זהו שיח עקבי שפונה לבודדים שצריכים לדאוג רק לעצמם. והוא עובר כעת למקומות העבודה, שרבים מהם מתחילים ליצור מערכות שיאפשרו לעובדים לעבוד מביתם.

קפיטריה ריקה במשרדי גוגל בפאלו אלטו (צילום: pxhere)

ביטחון תעסוקתי וחברים לעבודה שייכים לעולם הישן. קפיטריה ריקה במשרדי גוגל בפאלו אלטו (צילום: pxhere)

מהלך כזה, שמהווה שינוי מהיסוד של כל מושג העבודה, נעשה בחופזה ובלחץ הקורונה. האם מדובר על שינוי זמני בעקבות המצב או שאנחנו עדים לשינוי מהותי של עולם העבודה?

הייתי מתנסח בזהירות ואומר כי אמנם אנחנו בתוך שינוי, ואמנם הקורונה האיצה את התהליך, אך המעבר המלא לעבודה מהבית ושינוי הפרדיגמה של עולם העבודה יתרחשו באופן הרבה יותר הדרגתי ואיטי ממה שנראה כעת או שעשוי לעלות מדברי עד כה.

שינויים מבניים כאלה טבעם שהם לוקחים זמן, אך אי אפשר לנתק את תופעת מגיפת הקורונה מהאינטנסיביות של המסרים המועברים אלינו. כל אחד מאתנו צריך להיות קשוב מאוד לדרך שבה מציגים לנו את מושג העבודה, את הרעיון של הזולת והרעיון של החברה בכללותה.

מושגים כמו ריחוק חברתי, הסתגרות, דגש על העולם המקוון וכדומה, אמנם נוגעים לנושא הבריאותי, אך יש בהם משהו עמוק הרבה יותר.

עולם העבודה כולו עומד לפני שינוי, בעיקר בגלל שיש בו מרכיב אחד בעייתי מבחינת הניאו-ליברליזם – אנחנו, העובדים. הדרך לשלוט בכל מעשינו ובכך למדוד אותנו ואת האפקטיביות שלנו לפי הגיון השוק יכול להתבצע רק על ידי ניטור. השלב הראשון לשם כך יהיה ביטול המיקום הפיזי שלנו, וכולנו בדרך לשם.

יגאל באום הוא מעצב תקשורת חזותית וחוקר תקשורת

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

זריית חול בעיניים. שר האוצר ישראל כץ (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

שלא יעבדו עלינו: גם בסוף השנה חיוני לחוקק תקציב

שר האוצר טוען כי כיוון שתקציב המדינה כבר עבר בממשלה, אין צורך להעביר תקציב בחקיקה. אך התנהלות כזו לא רק מוחקת סעיפים חשובים שאינם בבסיס התקציב, היא מרוקנת בפועל את הכנסת מתפקידה כמחוקקת וגם כמפקחת על הממשלה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf