newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"למה לכם השיגעון הזה". אסיר פלסטיני מסביר למה שבת רעב

בעבר אסירים פלסטינים שבתו יחד רעב כדי לשפר תנאים. בשנים האחרונות, אסירים מנהליים שובתים לבדם במטרה לסיים את מעצרם. עלאא אל-אערג', ששבת 103 ימים, על ההגיון מאחורי שביתות היחיד האלה

מאת:
כלי שמערער את השליטה של כוחות הכיבוש. מאהר אלאח'רס חוזר לאכול אחרי 103 ימים של שביתת רעב. אוקטובר 2020 (צילום: מחמד אבו אסעד כנאענה)

כלי שמערער את השליטה של כוחות הכיבוש. מאהר אלאח'רס חוזר לאכול אחרי 103 ימים של שביתת רעב. אוקטובר 2020 (צילום: מחמד אבו אסעד כנאענה)

עלאא אל־אערג׳, אסיר פלסטיני משוחרר שריצה לסירוגין מספר שנים בבתי הכלא בישראל בחשד למעורבות בפעילות נגד הכיבוש, פרסם לאחרונה באתר "מתראס" שלושה מאמרים על חווייתו כאסיר שובת רעב.

אל־אערג׳ נולד בעיירה ענבתא, השוכנת בין שכם לטול כרם בגדה המערבית. הוא בוגר אוניברסיטת א־נג׳אח בשכם ובעל תואר ראשון בהנדסה אזרחית. הוא נעצר לאחרונה ב־21 ביוני 2021, מתוקף צו מעצר מנהלי לתקופה של שישה חודשים, ופתח בשביתת רעב ב־10 באוגוסט במחאה על מעצרו. ב-18 בנובמבר, לאחר 103 ימים, הפסיק את שביתת הרעב, לאחר שהשלטונות נעתרו לדרישתו לשחררו מהכלא ולא להאריך את המעצר המנהלי. הוא שוחרר לבסוף ב-8 באוגוסט 2022, לאחר תקופת מעצר בת 14 חודשים.

במאמריו סוקר אל־אערג' את חווייתו של אדם הנאבק בגופו ובנפשו נגד שלטונות החזקים ממנו לאין ערוך, משולל מהכל, מלבד רצון ברזל להשיג את מבוקשו הלגיטימי: לבטל את צו המעצר המנהלי שהוצא נגדו. לדבריו, הרעיון לכתוב את המאמרים עלה על דעתו ביום ה-64 לשביתה, כאשר שקע בתרדמת והתעורר בבית החולים אסף הרופא.

הוא מתאר את הקול הראשון שהגיע לאוזניו: "היית עלול לקבל שבץ מוחי. מה מביא אתכם לשיגעון הזה?", שאל אותו איש המודיעין שעמד ליד מיטתו. שאלה זו, "מדוע אתם שובתים?", חזרה על עצמה מפי החוקרים במשך כל תקופת חקירתו. הרעיון לכתוב התגבש אחרי סיום שביתת הרעב, לאחר ששוחח עם עצורים אחרים שהעלו כל מיני תהיות לגבי השביתה: העיקרון, הכדאיות וההסתייגויות. תהיות הנוגעות לסוגיות שהן בלב שיח מסוג זה, ושנויות במחלוקת.

כלא אשקלון כניסוי בהתעללות באסירים

שביתות רעב בבתי הכלא הישראליים אינן צורה חדשה של מאבק ומחאה. בשנות הכיבוש הראשונות, ועם העלייה במספר העצורים והאסירים הפלסטינים, ידעו מספר בתי כלא בישראל שביתות רעב המוניות. בתקופה זו שימשו שביתות הרעב כמחאה על תנאי המעצר המחפירים, שבהם הוחזקו העצורים, ובדרישה לשפרם, כך שיעמדו בסטנדרטים אנושיים בסיסיים.

בית הסוהר באשקלון, הידוע כיום בשם בית סוהר שקמה, היה הראשון שאכלס מספר גדול של עצורים ואסירים פלסטינים. בית הסוהר הנודע לשמצה הוקם ב-1941 ושימש בימי המנדט הבריטי כתחנת משטרה וכמתקן כליאה. ב-1969 נמסר המתקן לשירות בתי הסוהר, לאחר שהוכשר לקליטת אסירים "ביטחוניים" פלסטינים. בכלא הוחזקו אז קרוב ל־500 אסירים.

שביתות רעב עוררו הזדהות בחברה הפלסטינית. הפגנת הזדהות עם שובת הרעב מוחמד אל קיק ב-2016 בעפולה (צילום: אורן זיו)

שביתות רעב עוררו הזדהות בחברה הפלסטינית. הפגנת הזדהות עם שובת הרעב מוחמד אל קיק ב-2016 בעפולה (צילום: אורן זיו)

בית סוהר שקמה שימש כמין "תחנת ניסוי" לאסירים הפלסטינים החדשים. הם הוחזקו בתנאי מעצר קשים ונכפה עליהם סדר יום פוגעני ומשפיל. לצד המכות וההשפלות, דאגו הסוהרים והקצינים להטמיע בנפשו של כל מבקר חדש שעליו להתרגל לציית למערכת התנהלות הדומה לזו שבין עבד לאדון.

תנאי המעצר הקשים בבית הסוהר כללו בין היתר כמות דלה מאוד של אוכל. מנת הבוקר, למשל, כללה חצי ביצה, כפית קטנה של ריבה וחתיכת מרגרינה עם שתי פרוסות לחם. הותר לעצורים לשהות מחוץ לתאי הכליאה למשך חצי שעה ביממה בלבד. נאסר עליהם להחליף מילה זה עם זה במהלך ההליכה בחצר הכלא והם חויבו ללכת עם הידיים מאחורי הגב.

כל אסיר צויד בארבע שמיכות, ללא מזרנים או כריות בתאים. נעליים גבוהות כנעלי צבא אשר סופקו לאסירים, שימשו לרוב ככרית. בשעת היציאה למקלחת המשותפת היה הסוהר מזהיר את האסירים שעמדו להתקלח כי עליהם להתפשט, להתקלח ולהתלבש תוך זמן קצר ביותר. הוא היה מתחיל לספור מ־1 עד 10, ותוך זמן זה האסירים היו חייבים לסיים את המקלחת ולהתלבש.

תנאי המעצר הקשים ששררו בבית סוהר שקמה הביאו את האסירים לפתוח בשביתת רעב ביולי 1970. דרישותיהם של השובתים נגעו לדברים בסיסיים ביותר כגון הארכת זמן השהייה מחוץ לתאי הכלא, והכנסת כלי כתיבה ובגדים על ידי המשפחות. שלטונות הכלא נענו לדרישות, לכאורה, אך התחמקו מקיומן לאחר סיום השביתה. במהלך שביתה זו מת האסיר עבד אל־קדר אבו אל־פחם.

מאחר ששביתה זו לא הביאה לשיפור של ממש בתנאי המעצר, נאלצו האסירים לפתוח מחדש בשביתת רעב בדצמבר 1976. היתה זו שביתת הרעב ההמונית הראשונה בתולדות בתי הסוהר בישראל; השתתפו בה קרוב ל־400 אסירים והיא נמשכה 45 ימים. היא הופסקה תמורת הבטחות שניתנו לאסירים, אולם היא חודשה שוב בסוף פברואר 1977 מכיוון שנציבות בתי הסוהר לא עמדה בהבטחותיה.

אם שובת רעב ימצא את מותו כתוצאה משביתה, הוא ייחשב לשהיד. אין השוואה בין שהיד של שביתת רעב לבין אדם ששולח יד בנפשו

השביתה השנייה נמשכה עשרים יום ובמהלכה ננקטו אמצעים קשים ביותר כדי לאלץ את האסירים להפסיק את שביתתם, במיוחד נגד האסירים שנחשבו כגרעין הקשה, המנהיגים של האסירים האחרים. קבוצת אסירים זו הועברה לבית מעצר יגור ליד חיפה, שם הוחזקו בבידוד וסבלו מהתעללות קשה.

אסירים מתו מהזנה כפויה

שביתות רעב נוספות הוכרזו בבתי סוהר אחרים בתקופות שונות במחאה על תנאי המעצר. אחת המפורסמות שבהם היתה של האסירים בכלא נפחא שבנגב. בית סוהר זה הוקם ב־1980 והועברו אליו מי שנחשבו כמנהיגי קהילת האסירים הפלסטינים. ב־4 באוגוסט 1980 פתחו אסירי נפחא בשביתת רעב במחאה על תנאי הכליאה. השביתה נמשכה 32 יום, ובמהלכה מתו שני אסירים: ראסם חלאווה ועלי אל־ג׳עפרי. גם במקרה זה לא חסכו שלטונות בתי הסוהר באמצעים כדי לשבור את השביתה.

שביתות הרעב הראשונות היו על תנאי המעצר הקשים. אסירים פלסטינים מאחורי סורגיפ בכלא גלבוע, דצמבר 2022 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

שביתות הרעב הראשונות היו על תנאי המעצר הקשים. אסירים פלסטינים מאחורי סורגים בכלא גלבוע, דצמבר 2022 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש 90)

כל שביתות הרעב האלו נועדו לשפר את תנאי המעצר הקשים. האסירים לא העלו כל דרישות פוליטיות או דרישות לשחרור ממעצר מנהלי. שלטונות בתי הסוהר עמלו לסיים את השביתות בהקדם הן על ידי החרפת ההגבלות על האסירים השובתים והן על ידי פרקטיקת ההזנה בכפייה, השנויה במחלוקת מבחינה אתית וזוכה לביקורת קשה. ההזנה בכפייה נעשית באמצעות זונדה, שמוכנסת דרך הפה או האף כדי לשפוך מנת מזון נוזלי לתוך הקיבה. אמצעי זה כרוך בסיכון והוא שגרם למותם של שני האסירים בנפחא.

שביתות הרעב של האסירים הפלסטינים בבתי הסוהר בישראל לווו לא אחת בגילויי סולידריות מצד הציבור הפלסטיני שמחוץ לכותלי בתי הסוהר. הפגנות, מחאות והתערבות של אנשי ציבור הולידו לחץ על שלטונות הכיבוש ודחפו אותם למצוא פתרונות. כתוצאה מכך חל שיפור הדרגתי בתנאי המעצר.

במרוצת השנים חלו שינויים רבים במבנה של שירות בתי הסוהר בישראל, בבתי הסוהר עצמם ובפריסת האסירים הפלסטינים המוחזקים בהם. כיום ישנם 32 מתקני כליאה בישראל תחת הניהול של שירות בתי הסוהר, וברבים מהם שוהים אסירים פלסטינים.

בשנים האחרונות, מרבית שביתות הרעב נועדו למחות על תופעת המעצרים המנהליים. מעצר מנהלי נעשה ללא משפט וללא הגשת אישום, וניתן להאריכו כל שישה חודשים ללא הגבלת זמן. נכון לקיץ 2022 הוחזקו בישראל 723 עצירים מנהליים, שיא של יותר מעשור.

אל־אערג׳ היה אחד העצירים המנהליים שפתחו בשביתת רעב בדרישה לסיים את מעצרם. זוהי שביתה אינדיווידואלית והיא שונה במהותה משביתות הרעב הקודמות, שחתרו לשפר את תנאי מעצרם של האסירים. הראשון שפתח בשביתת רעב מסוג זה היה השיח' ח'דר עדנאן מג׳נין. עדנאן נעצר בדצמבר 2011, ולאחר שביתת רעב שנמשכה 66 יום, הוסכם לא להאריך את מעצרו המנהלי ולשחררו.

מה עובר בראשו של עציר פלסטיני המחליט לשבות רעב? אל־אערג' משיב כי אין אדם שיבחר בצעד כל כך קשה, אלא אם הוא מגיע לתחושה שכל הדרכים האחרות מוצו. שובת הרעב מודע לעובדה כי הוא ישלם מחיר בגופו ובבריאותו.

אז מדוע בכל זאת אסירים בוחרים לשבות רעב? אל־אערג' כותב כי בצווי המעצר המנהלי מצוין תמיד כי האסיר "מסוכן לביטחון האיזור". לדברי אל־אערג׳, שביתת הרעב היא תגובה לצווים הצבאיים במטרה לרוקנם מתוכן. מטרה זו מושגת באחת משתי דרכים: או ששלטונות הכיבוש ייכנעו וישחררו את העצור המנהלי למקום מגוריו, או שעצם שביתת הרעב תעורר תגובות וגלי הזדהות, וכך יישמר מעמדו של שובת הרעב באזור למרות שהוא מאחורי סורג ובריח. הוא מציין לדוגמה שביתות של עצורים, שהדהדו בשיח הציבורי הפלסטיני מעל ומעבר לכל השפעה אפשרית שלהם באזור מגוריהם, אילו היו חופשיים.

הרעיון לכתוב עלה במהלך שביתת הרעב. עלאא אלאערג' (באדיבות מרכז האינפורמציה הפלסטיני)

הרעיון לכתוב עלה במהלך שביתת הרעב. עלאא אלאערג' (באדיבות מרכז האינפורמציה הפלסטיני)

מעבר לכך, אל־אערג' מחשיב את שביתת הרעב לאחד הביטויים החריפים של ההתנגדות לכיבוש שכן השובת נאבק ברעיון המעצר המנהלי, שהוא אחד הכלים המרכזיים של הכיבוש. לכן השלטונות עושים כל מאמץ לשבור את שובתי הרעב. כשהאסיר ח'ליל אל־עואודה שבת רעב, השב"כ התעלם מהשביתה, כנראה מתוך מטרה להתיש אותו ולפגוע בבריאותו. כשאסירים אחרים רואים את העינוי והסבל שעובר על שובת, הם מפחדים ונרתעים משביתה.

זו לא התאבדות

בחלק השני של המאמר מתייחס אל־אערג' לביקורות הנשמעות על שביתת הרעב. הוא מספר על פגישה עם משלחת של מפקדי מודיעין של השב"ס, שהתקיימה ביום השמונים לשביתת הרעב שלו. אנשי השב"ס פתחו בהרצאה אומללה, להגדרתו, שבה ניסו לנמק מדוע אסור לו מבחינה הלכתית לשבות רעב, כי לדבריהם "אני עשוי למות. זוהי צורה של התאבדות ומקומי יהיה בגיהינום. משום שאני לא רוצה להיות בגיהינום, עליי לחזור בי ולהפסיק את השביתה".

אף שלכאורה הביקורת הזו נשענת על האסלאם, אל-אערג' אומר שהוא לא שמע אותה מעצורים ואסירים. הוא דוחה את הביקורת הזו משום שלדעתו אם שובת רעב ימצא את מותו כתוצאה משביתה, הוא ייחשב לשהיד. ההשוואה בין שהיד של שביתת רעב לבין אדם ששולח יד בנפשו אינה במקומה.

בהמשך, מתמודד אל־אערג' עם הביקורת הנמתחת על שביתות רעב כאקט של יחידים לעומת שביתות קולקטיביות. הטענה היא ששביתות היחיד הביאו לכך שזמן שביתת הרעב התארך מאוד, וגם שלטונות הכיבוש וגם הציבור הפלסטיני מתרגלים לשביתות ארוכות. אשר על כן, כל שביתה עתידית, בין אם תהיה שביתה של יחיד או שביתה קולקטיבית, אמורה לחצות את הסף שקבעו שביתות היחידים.

אל-אערג' אומר שהטענה הזו מופרכת שכן אי אפשר להשוות בין שביתת רעב שמטרתה לשפר את תנאי המעצר לבין שביתה שמטרתה להשיג שחרור ממעצר. הוא מסביר כי כאשר מטרת השביתה היא לשפר את תנאי המעצר, השב"ס וגם השב"כ לא מתקשים להיענות לפחות לחלק מהתביעות, ולכן אין צורך בשביתה ארוכה.

הקמפיין לשחרור שובת הרעב, ח'דר עדנאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הקמפיין לשחרור שובת הרעב, ח'דר עדנאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אל־ארערג' טוען כי מאז 2018, שב"ס מגלה נכונות להיענות לדרישות האסירים לשיפור תנאי המעצר ברגע שהם מצהירים על כוונתם לפתוח בשביתה, כנראה משום שהמחיר של שיפור התנאים נמוך ממחאות שיפרצו ברחוב הפלסטיני. בספטמבר אשתקד, למשל, דיווח כתב של ערוץ 11: "יש להודות בפה מלא שהאסירים השיגו מה שרצו כי השב"כ אינו מעוניין ליצור מתחים באזור". אירוע זה גרר התבטאויות של מנהיגי ימין בישראל בסגנון "המדינה נכנעה לטרור". זהו ההבדל העיקרי בין שני סוגי השביתות.

טענה אחרת נגד שביתות הרעב של בודדים היא כי אין בהן טעם משום ששלטונות הכיבוש יכולים לעצור שוב כל עצור משוחרר. אמנם רוב העצורים המנהליים ששוחררו נעצרו שוב ושוב, אולם, טוען אל-אערג', שלטונות הכיבוש חוששים מהתגובות למעצר מחודש של עצור מנהלי ששבת רעב בעבר, ולכן הם מעלימים עין מפעילויות שונות. העצור המשוחרר זוכה בעקבות השביתה למרחב פעולה גדול בהרבה.

מעבר לכך, כותב אל-אערג', כי יש להמשיך עם השביתות גם במחיר של שחיקה בתמיכת הציבור ובסולידריות עם השובתים, כי השביתה היא שליחות המוטלת על חלוצים ויש לשלם את המחיר עבורה.

לא למות מרעב

בחלק האחרון של המאמר אל־אערג' מתייחס לשאלות פרקטיות של שביתת הרעב. האם שובת הרעב שאינו צורך דבר מלבד מים יכול להחזיק מעמד ולהישאר בחיים תקופה ארוכה תוך הימנעות מאכילה או מנטילת תוספים? מהי העמדה כלפי התוספים שמציעים הרופאים לשובתים? האם נכון לסרב לקבלם או שמא כדאי לשנות את העמדה ולהסכים לכך?

אל-אערג' מעיד על עצמו ועל חבריו שחוו שביתות רעב ממושכות כי לא נטלו כל סוג של אוכל או תוסף, על אף שהרופאים השתדלו לשכנע אותם אחרת. התוספים — שתי גלולות ויטמין, גלולת אשלגן כלורי, ושבעים גרם סוכר — נועדו למנוע מוות פתאומי, אך אינם עוצרים את הנזקים לגוף.

לאור ההידרדרות במצבם הבריאותי של השובתים, אל־אערג' מסיק כי יש לחשוב מחדש על קבלת התוספות, ולו כדי למנוע הידרדרות ומוות של השובת, כל עוד קבלת התוספות אינה נחשבת להפרה של השביתה.

ייתכן שראוי לקחת תוספים למנוע סכנה למוות פתאומי. שובת הרעב מוחמד אלקיק שחזר לאכול אחרי 90 יום (צילום: אורן זיו)

ייתכן שראוי לקחת תוספים למנוע סכנה למוות פתאומי. שובת הרעב מוחמד אלקיק שחזר לאכול אחרי 90 יום (צילום: אורן זיו)

שביתות רעב של אסירים אינן המצאה פלסטינית, כי אם כלי מאבק במקומות שונים בעולם. אחד המפורסמים שבהם הוא שביתת הרעב של אסירים פוליטיים בצפון אירלנד. חברי הצבא האירי הרפובליקני הכריזו על שביתת רעב באוקטובר 1980 בבית סוהר מיז במחאה על תנאי הכליאה הקשים. שבעה אסירים החלו את השביתה, שהסתיימה בינואר 1981, לאחר 53 ימי צום, עם הסכמת הממשלה הבריטית לפשרה עם האסירים.

אולם תוך זמן קצר התברר כי רשויות הכלא לא עמדו בהבטחתם. בובי סנדס, מנהיג האסירים האירים, הכריז על שביתת רעב נוספת ב־1 במרץ 1981, ואסירים נוספים הצטרפו אליו במרווחי זמן שנקבעו מראש. תוך כדי שביתתו של סנדס, החליטה מפלגת שין פיין להריצו לבחירות כמועמד כדי להבטיח לו חסינות פרלמנטרית. סנדס זכה בבחירות הללו ונבחר לפרלמנט, אולם לא זכה לצאת מהכלא ולתפוס את מקומו בפרלמנט. ב־5 במאי 1981 מת סנדס לאחר 66 ימי צום. עוד תשעה מהשובתים מתו בשביתה, שנמשכה עד אוקטובר 1981. בתגובה להצלחתו של סנדס בבחירות, נקבע תיקון לחוק בבריטניה שמונע מאסירים להתמודד בבחירות.

ישנם הבדלים וקווי דמיון בין שביתת הרעב של חברי השין פיין באירלנד לבין חווייתם של העצורים ושל האסירים הפלסטינים שהתנסו בשביתות רעב. בריטניה נמנעה ממתן טיפול רפואי ומהזנה בכפייה לאנשי השין פיין, ואילו ישראל נוקטת עמדה שונה, על אף שהטיפול הרפואי שניתן לאסיר שובת נועד רק לשמור על חייו.

ביולי 2015 אושר בכנסת חוק שהסמיך את בית המשפט המחוזי להתיר מתן טיפול רפואי לאסיר שובת רעב בניגוד לרצונו, לרבות באמצעות הזנה בכוח, אם נשקפת סכנה לבריאותו או לחייו. ייתכן כי הגישה הישראלית נשענת על שיקולי ביטחון ואינה נובעת מטעמים הומניטריים.

לאור האמור לעיל, שתי שאלות עולות בהקשר המקומי. הראשונה היא מה תעשה ישראל אם יחליט מרואן ברגותי, האסיר הפלסטיני המפורסם ביותר, לרוץ לנשיאות הרשות הפלסטינית. השנייה נוגעת לתיקוני החוק שנעשו בכנסת באשר להזנה ולמתן טיפול רפואי לשובתי רעב. האם החוק יישאר בעינו גם תחת ממשלת הימין הקיצונית, או שנהיה עדים להתקנת גרדומים ל"מחבלים", ברוח הצהרותיו של השר לביטחון לאומי.

ע'אזי אבו-ג'יאב הוא כותב ומתרגם בצוות "פרויקט אופק" במכון ון ליר בירושלים

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf