למה הדרכון הפלסטיני של מג'ד כיאל כל כך מפחיד את המדינה?
מדינת ישראל רואה בעצמה אחראית לגורלו של כל יהודי ברחבי העולם, אבל יוצאת למלחמת חורמה בניסיונות של הרשות הפלסטינית לדאוג לאזרחי ישראל הפלסטינים. המקרה של מג'ד כיאל הוא רק הדוגמא האחרונה
בלב התגובה הלקונית ששלח השב"כ לכלי התקשורת לגבי פרשת המעצר של העיתונאי והפעיל מג'ד כיאל, שנחקר כמעט חמישה ימים מבלי שזכה לראות עורך דין בזמן שמוטל צו איסור פרסום גורף על עצמם מעצרו, נמצאת הפסקה הבאה:
בחקירתו עלה כי יצא ללבנון על מנת להשתתף בכנס של העיתון הלבנוני אלספיר, תוך שהוא יודע כי מדובר במדינת אויב אשר חל איסור על אזרחים ישראלים לצאת אליה. הנדון אף נעזר בגורמי הרשות הפלסטינית ברמאללה, אליהם פנה על מנת להסדיר את תיעוד יציאתו ללבנון, וזאת על אף היותו אזרח ישראלי. הנדון נכנס ללבנון באמצעות התיעוד הפלסטיני שהונפק לו.
אזרחים ישראלים, ובעיקר עיתונאים, נכנסים נדי פעם למקומות המוגדרים "מדינת אויב", אבל כפי שעולה מהריאיון של עינת פישביין עם איתי אנגל, הם לא נשפטים על כך, וודאי שלא מוחזקים במעצר בתנאים דרקוניים כל כך כמו מג'ד כיאל. בגדול, המדינה מעלימה עין.
אז במה שונה כיאל? לא רק בהיותו ערבי. מתגובת השב"כ עולה שלא פחות משהכניסה ללבנון הטרידה את המדינה, פגעה בה פנייתו של כיאל לעזרת הרשות הפלסטינית, שהנפיקה לו דרכון ("תיעוד", בלשון התגובה המזלזלת) שבלעדיו לא יכול היה להכנס ללבנון. כלומר, לא (רק) השאלה החוקית-ביטחונית עומדת כאן על הפרק, אלא תחושת המדינה שעצם הריבונות שלה נפגעת או מתערערת כשאזרחיה הפלסטינים פונים לעזרת הרשות.
הפגנה מחוץ לבית "הארץ" בדרישה לשחרור כיאל ונגד צו איסור הפרסום (אורן זיו / אקטיבסטילס)
פרשת כיאל אינה הדוגמא היחידה לחרדת הריבונות של המדינה. לא פעם ולא פעמיים מיורטים אירועי חינוך ותרבות במזרח ירושלים על ידי צווי בתי משפט וכוחות משטרה בשל קשרים לכאורה עם הרשות הפלסטינית – אפילו כשמדובר בתיאטרון בובות לילדים. אותה רוח שורה גם מעל ההתנגדות העמוקה של חלקים גדולים בממשלה ובציבור לשחרור אסירים פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית, התנגדות שהובילה להפרת ההתחייבויות של ישראל במסגרת המו"מ המדשדש בחסות ארה"ב. זהו גם (חלק מ)הרציונל בדרישה של נתניהו להכרה הפלסטינית בישראל כמדינה יהודית (זה, והרצון לשבש כל סיכוי להסכם שלום).
כל זה לא מונע מישראל להגדיר את עצמה בתור הנציגה המוסמכת לדאוג לרווחתם של יהודים בכל מדינה אחרת בעולם. מעבר לחוק השבות המדינה גם מתקצבת פעילויות דת, תרבות ופוליטיקה יהודית וציונית ברחבי העולם, מעודדת הגירת יהודים ומתערבת בעניינן של מדינות אחרות למען הגנתם של יהודים מפני אלימות אנטישמית.
הנקודה היא לא, חלילה, שאין לדאוג ליהודים בעולם, להגן עליהם מאלימות או להציע להם מקלט בעת הצורך. גם לא שיש פגם מהותי בכך שישראל מסייעת לגופים יהודים במדינות זרות ברחבי העולם. אבל אם אנחנו עושים את כל זה – איך אפשר להתנגד לתמיכתה של הרשות הפלסטינית בפלסטינים אזרחי ישראל?
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
