newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לישראל יש חלק גדול באסונה של לבנון, ושום דגל לא ישכיח זאת

אמפטיה אנושית היא תמיד דבר מבורך, אבל אי אפשר להפקיע אסון אנושי מההקשר הפוליטי שלו. הנפת הדגל על עיריית תל אביב היא דוגמה למהלך כזה. גם הססמה "צדק לאיאד" במחאת בלפור יכולה להתפרש באופן הזה

מאת:

השרה לשעבר בניחוח פשיזם איילת שקד וחבריה למחנה לא היו היחידים שהתרעמו נוכח הנפת הדגל הלבנוני על בניין עיריית תל אביב בסולידריות עם אסונה של ביירות; ביקורת נוקבת וזעם של ממש נשמעו גם מצד חברים פלסטינים רבים. צביעות ישראלית אטומה ומתחסדת, הם כינו את זה. הרבה שמאלנים טובים לא הבינו את פשר הכעס: נכון, ישראל מנהלת מול העולם הערבי מדיניות תוקפנית ועוינת, אבל הרי צריך להתחיל את השינוי מאיפשהו, לא? מה הבעיה עם גילויי אמפתיה אנושית לאסון שכנינו?

ישראל היא מהמחוללות של כאוס בלבנון. דגל לבנון על בניין עיריית תל אביב, 5 באוגוסט 2020 (צילום: אורן זיו)

ישראל היא מהמחוללות של כאוס בלבנון. דגל לבנון על בניין עיריית תל אביב, 5 באוגוסט 2020 (צילום: אורן זיו)

אמפתיה אנושית היא תמיד דבר מבורך. הבעיה היא בפריבילגיה שישראלים – בטח גוף רשמי כמו עירייה – מרשים לעצמם להפקיע את האסון האנושי מהקונטקסט הפוליטי שלו. המשמעות הבעייתית ביותר של הצעד הזה היא הסרת האחריות מעצמנו. אנחנו לא נדרשים לתת דין וחשבון, אנחנו מרעיפים הומניות לפנים משורת הדין כי אנחנו אנשים הגונים. ומי לא רוצה לראות את עצמו כאדם הגון.

גם אם לישראל אין חלק באסון הנוכחי בביירות, הרי שיש לה חלק מרכזי באסונה המתמשך של לבנון. למעשה, ישראל היא מהמחוללות העיקריות של הכאוס המדמם של השכנה הצפונית וריסוק המרקם הפוליטי והחברתי העדין והמורכב ששורר בה מזה מספר עשורים.

אילו עיריית תל אביב היתה מניפה את דגל לבנון על בניין העירייה בכל פעם שישראל תוקפת את אדמתה, הנפת הדגל עכשיו היתה מקבלת משמעות אחרת. אילו היתה מניפה דגל שחור בכל פעם שהיינו טובחים בעזה, לסולידריות הזו היתה משמעות. אבל אם אתה נעמד דום לצד כל צעד לוחמני של ישראל ותומך בכל אסון שהיא ממיטה על שכניה ונתיניה רק כדי לגלות "סולידריות" במקרה שהאסון הוא לא מעשה ידינו, אל נתפלא שהמחווה הזו לא מתקבלת באהדה ובהכרת תודה. בנסיבות האלה, היא משדרת ריח חריף של ניסיון "לנרמל" את המהות התוקפנית של ישראל ביחס לשכנותיה ולהמשיך להתבשם בדימוי העצמי הנאור והדמוקרטי, שאת מחירו משלמים בראש ובראשונה הפלסטינים בין הים לנהר.

זה מזכיר במידה רבה גם את הפיכתו של איאד אלחלאק לאחד מסמלי המחאה בבלפור, ואת "צדק לאיאד" לאחד השלטים הנפוצים ביותר בה. רצח של צעיר חסר ישע, לכוד בתוך מתחם אשפה, זעזע – ובצדק גמור – חלקים נרחבים בדעת הקהל הישראלית. על רקע הדה-הומניזציה המבעיתה והמעמיקה שהשלטון הישראלי עושה לפלסטינים, גם זעזוע מרצח צעיר פגוע נפש כבר איננו, למרבה האסון, דבר טריוויאלי ויש לברך עליו. אבל אם אלחלאק נמצא ראוי לסולידריות רק משום היותו פגוע נפש, הרי שגם מותו מופקע מהמשמעות הפוליטית שלו והופך למקרה "הומניטרי" גרידא.

בשלטים רבים בבלפור, שמו של אלחלאק התנוסס לצד שמו של סלומון טקה וקורבנות נוספים של אלימות משטרתית. ההקבלה הזו אמנם מונעת מחוש צדק בסיסי וחשוב, אבל גם מטעה במידה רבה: אלחלאק נרצח כנתין פלסטיני חסר זכויות בשטח כבוש, על ידי כוחות הכיבוש שכל נוכחותם במקום נועדה להתעמר בחיי התושבים הפלסטינים. אלחלאק נרצח כפלסטיני, לא כצעיר פגוע נפש וגם לא כעוד קורבן של אלימות משטרתית, וככזה יש לתבוע צדק בשמו.

על כן אולי היה ראוי יותר שלצד שמו של אלחלאק, יתנוססו שמותיהם של פאדי סרחאן סמארה, שנורה למוות על ידי חיילים סמוך לנבי סאלח יום לפני שנרצח אלחלאק, או של אחמד עריקאת, שנורה למוות על ידי שוטרי מג"ב במחסום הקונטיינר כשלושה שבועות אחרי רצח אלחלאק. הבנת הקונטקסט הפוליטי של מעשי ההרג האלה משמעה גם להפסיק לקרוא לפלסטינים שפוגעים בלובשי מדים בשטחים הכבושים "מחבלים", ולהפסיק להגדיר כ"סיכול" או "ניטרול" כל הוצאה להורג של אדם שניתן היה לנטרל את האיום שהוא מהווה גם מבלי לקפח את חייו.

בניגוד לחרפות אדם מסוגו של משה פייגלין, אני אכן מאמינה שלבם של רוב הישראלים מתכווץ מצער למראה תמונות הזוועה שמגיעות מביירות. חלק גדול מהם, יש להניח, לא רק מתרגשים מהמחווה הסמלית של עיריית תל אביב אלא גם מההצעה לסיוע ששיגרה ממשלת ישראל ללבנון. אם הצעד של עיריית תל אביב היה בעיקר סוג של טפיחה עצמית וריקה מתוכן על השכם, הרי שההצעה המתוקשרת הזו של ממשלת ישראל, שמשגריה ידעו היטב שאין לה כל סיכוי להתקבל, היתה כבר בבחינת ציניות אטומה של ממש. כמה תוכניות אופרטיביות לתקיפות במרחב הלבנוני היו מונחות על שולחנם של המציעים הנדיבים בעודם משגרים את ההצעה לסייע ללבנון באסונה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

המדינה מתקצבת תלמיד ערבי ב-31 אלף שקלים, תלמיד בממלכתי דתי מקבל 44 אלף. תלמידות באורט עכו. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: משה שי / פלאש 90)

הנוסחאות שמאחורי האפליה הממוסדת של החינוך הערבי

מחקר חדש בוחן איך קורה שתלמיד בזרם הממלכתי-דתי מתוקצב ב-18% יותר מתלמיד חילוני וב-42% יותר מתלמיד ערבי. האפליה, מגלה המחקר, היא לא רשמית, אבל סעיפי התקצוב מובילים אליה בהכרח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf