הערבית הצמיחה בי זהות חדשה שחוק הלאום מאיים לעקור

ידיעת הערבית אפשרה לי לדבר עם סבא שלי בשפתו, ולפטפט עם תיירת מרוקאית על מוזיקה משם ומכאן. הערבית הולידה בי זהות דו-לשונית אותה כל יושבי הארץ יכולים לאמץ. את זה בדיוק חותר חוק הלאום להכחיד. לכן הצטרפתי לעתירה המזרחית נגדו

מאת:

בשבוע שעבר הוגשה עתירה לבג"ץ נגד חוק הלאום, שנוסחה על-ידי פעילים ואנשי רוח מזרחים. בלב העתירה הטענה שהחוק פוגע גם בתרבות היהודית-ערבית וביהודים מארצות ערב. אני התחברתי לנקודה הזו מזווית קצת אחרת, וכתבתי תצהיר אישי שצורף לעתירה. זה לשונו:

donate

לפני ארבע שנים, בגיל עשרים, למדתי ערבית פלסטינית – והתהליך הזה טלטל את עולמי. הזהות שלי השתנתה, צמחו בתוכי עולמות חדשים ונעקרו ממני אחרים, וכל האופן שבו אני חווה את המרחב שלנו התהפך מן היסוד.

סבא שלי נולד בירושלים למשפחה שהגיעה הנה מתימן. הוא דיבר עברית וערבית שוטפת. במשך שלוש השנים האחרונות לחייו, דיברנו כמעט אך ורק בערבית, וזה קירב בינינו מאד. היינו יוצאים לעשות קניות לשבת בסופר בראשון-לציון, קשיש בן שבעים ושבע עם כיפה על הראש ונכדו בן העשרים ושתיים, ומפטפטים בערבית פלסטינית מהולה בתימנית בקולי קולות. היינו צמד משונה, אני והוא, ומשכנו תשומת לב ומבטים משועשעים.

בזכות סבא שלי היה לי קל יותר לחשוב על הערבית כעל שפה שהיא גם 'שלי'. הוא לימד אותי מילים בתימנית ופתגמי עם, וכשיצאתי עם חברים פלסטינים יכולתי לשלוף אותם, בלהג תימני מוזר, ולהגיד – 'ככה אומרים אצלנו'. מצאתי הרבה נחת בתוך המילה הזאת – 'אצלנו'.

הזהות הדו-לשונית מחפשת תדיר אחר שפה או צורת התנסחות שיכילו כמה שיותר אנשים משני העמים. (פליקר, Marc, CC BY-NC 2.0)

הערבית שוב הפכה לבית

אבל החשיבות של הערבית מבחינתי, כאדם צעיר שחי כאן וכדור שלישי להגירה, אינה בכך שהיא אפשרה לי להתחבר אל שורשי העבר בארצות ערב, אלא בכך שדרכה נטעתי שורשים חדשים כאן – בארץ הזאת ובהווה.

במילים אחרות: הערבית הפלסטינית הולידה בתוכי זהות אחרת, לא תימנית ולא ישראלית – אלא דו-לשונית, ואותה כל יושבי הארץ יכולים לאמץ.

אני כותב את התצהיר הזה ממקסיקו. אני מטייל כאן כבר חודש, ואתמול בזמן שישבתי במסעדה שמעתי בחורה מהשולחן הסמוך מספרת למישהי שהיא נולדה במרוקו. מאז שהגעתי הנה לא הוצאתי מילה בערבית מהפה, והתגעגעתי לשפה מאד, אז פניתי אליה בחיוך והתחלנו לדבר.

השפה המשותפת חיברה בינינו מיד. היא השמיעה לי את 'המוזיקה שלה', והכירה לי אמנים ומשוררים מרוקאים, ואני בתורי הכרתי לה מוזיקאים ערבים שאני מכיר – יהודים-ערבים ופלסטינים, ולרגע הרגשתי שאני משמיע לה את 'המוזיקה שלי'.

צחקנו והשווינו מילים בין הלהגים השונים. ביפו אומרים ככה, סיפרתי, במרקש ככה, ענתה, ושוב להפתעתי – הרגשתי שהמבטא הפלסטיני שבפי, דווקא כאשר הוא ניצב בהשוואה אל מול המבטא המרוקאי שלה, הופך במובן מסויים ל'שלי'. דמיינתי ששנינו שייכים לאותה קבוצת ייחוס, שהרי שנינו דוברי ערבית, ושנינו נולדנו במרחב הזה שבין מרוקו לעירק, והרעיון הזה ריגש אותי מאד.

מצאתי את עצמי מחליף מקומות ברכבת כדי לשבת ליד ערבים ולשמוע ערבית, משנה את הוייז והפייסבוק לערבית, יוזם שיחות עם כל אחד ואחת שנקרו בדרכי, מתאמן שעות מול המראה כדי להצליח לבטא 'ר' מתגלגלת ו'ע' גרונית, ובנסיעות במכונית מדבר אל עצמי ומדמיין שאני נושא נאומים רבי משמעות בערבית. השפה התרוקנה מהאסוציאציות השליליות שלה כמעט לחלוטין. במובן מסויים - זה היה כמו לפתוח עיניים.

אחרי שהיא הלכה נותרתי עם מחשבות רבות ועם תחושה חמה בלב. הדיבור בערבית הזכיר לי חברים מהבית, גרם לי לחשוב על סבא שלי זכרונו לברכה, ועורר בקרבי תמונות מיפו ומירושלים. זה היה חדש בעבורי – בפעם הראשונה בחיי נסכה בי הערבית געגוע לארץ, כמו התחושה המוכרת שמתעוררת כששומעים עברית בחו"ל.

חשבתי: במשך מאות שנים סימלה הערבית הלובית והתימנית עבור מחצית מבני משפחתי את הבית, והיום מתחילה הערבית הפלסטינית לסמל עבורי את הבית.

במהלך גדילתי היחס שלי ושל הסביבה שלי אל ערבים התאפיין בצורות שונות של הפרדה וניכור. לרוב הוא נע על הציר שבין 'הם סכנה ביטחונית' ל'הם סכנה דמוגרפית', ובכל אופן – הם היו 'הם' – קולקטיב שלילי, לא רצוי ובלתי-נראה לעיתים קרובות.

השינוי החל בבת אחת. כאשר אתה לומד שפה חדשה, הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות זה 'להיפרד' מדובריה, ומן הרגע הראשון – התחלתי לחפש את הערבית בכל מקום כמעט באובססיביות.

מצאתי את עצמי מחליף מקומות ברכבת כדי לשבת ליד ערבים ולשמוע ערבית, משנה את הוייז והפייסבוק לערבית, יוזם שיחות עם כל אחד ואחת שנקרה בדרכי, מתאמן שעות מול המראה כדי להצליח לבטא 'ר' מתגלגלת ו'ע' גרונית, ובנסיעות במכונית מדבר אל עצמי ומדמיין שאני נושא נאומים רבי משמעות בערבית. השפה התרוקנה מהאסוציאציות השליליות שלה כמעט לחלוטין. במובן מסויים – זה היה כמו לפתוח עיניים.

דברים מעניינים החלו לקרות. יחסי הכוחות מול פלסטינים התהפכו לפרקים. פתאום אני הייתי זה שיש לו 'מבטא לא נכון', שעושה מעצמו צחוק ומועד בלשונו. נגיד כשעבדתי בגן הדו-לשוני בחיפה, והגננת ביקשה ממני בערבית ללכת לקנות 'טחין' עבור ארוחת הצהריים של הילדים, כלומר 'קמח' בעברית, ואני לקחתי את כל הכסף וקניתי עשר קופסאות מיותרות של טחינה.

מצד אחד השפה עוררה אמון, פתח לתקשורת מסוג אחר – רקמתי חברויות עמוקות עם פלסטינים בני גילי, ניהלתי שיחות דרך הסקייפ עם צעירים בעזה, טיילתי בקהיר ובעמאן, קראתי מילות כמיהה וחיבה אל הארץ שנכתבו על ידי פלסטינים, צפיתי בסרטים בערבית ונכחתי בערבי שירה בערבית והצחקתי בערבית.

אולם מצד שני הערבית הייתה דבר שלעיתים עורר חשד או מתח. היא זוהתה עם הצבא, השב"כ ופאודה. לפעמים פניתי לפלסטינים בערבית והם ענו לי בעברית. הרגשתי שבכך אומרים לי – אל תנסה להתחמק מהזהות שלך, אתה עדיין ישראלי כובש; או שאולי הם חוששים שאני מהמודיעין, או שבכלל עונים לי ככה כי העברית שבפיהם טובה מהערבית שבפי, ומה הטעם במעשים מאולצים.

ככל שהשתפרתי בשפה, והתחלתי 'עובר' כערבי, היה לי נח במקרים מסויימים לא לספר שאני דובר עברית. כששאלו אותי ערבים בחו"ל אמרתי שאני מירושלים – ולא מישראל. הסתרתי את הישראליות שלי כי רציתי להתחבב, וידעתי שהזהות הישראלית תעורר סלידה לאור המצב הפוליטי. הרגשתי רע עם ההסתרה הזאת.

קרה גם לא פעם שהיה לי נח שיהודים לא יידעו שאני דובר ערבית. כאשר עצרו אותי לתחקור בטחוני אחרי שחזרתי מטיול בירדן, התפללתי שהמאבטח לא יגלה את הספר בערבית ששכב בתיק שלי, כי ידעתי שזה יעורר את חשדו, וכששאל אותי איפה טיילתי, במקום לומר את מה שעלה לי לראש – 'אל-מודרג' אל-רומאני', מסרתי לו את השם בתרגום חפוז לעברית.

אבל כאן מצויה נקודה מהותית – אני חושב שכל עוד נחיה במרחב שמדיר מתוכו את השפה הערבית ואת הפלסטינים, הזהות הדו-לשונית נידונה לסבול לנצח מייסורי הדחייה הללו – הפלסטינים על הישראליות שבה, והישראלים על כך שהיא מנכיחה פלסטיניות שמיועדת להימחק. כי כל צד תופס את האחר כשלילה המוחלטת שלו.

לכן, בין היתר, אני מתנגד לחוק הלאום. כי במובן מסויים הוא הופך את הזהות הדו-לשונית לבלתי אפשרית. איך אוכל להשתלב במרחב אם הקיום של העברית, שפת אמי וחלומותיי, דורס בהכרח את הערבית? אם מייהדים את הגליל כי יש בו יותר מדי ערבים ובונים את חירן היהודית על חורבותיה של אום אל-חיראן הערבית? כלומר – למרות שאני יודע ערבית ולמרות הרצון הטוב, קשה מאד ליצור חיבור אמיתי עם פלסטינים כשעצם הנוכחות שלי בארץ הזאת מגיעה על חשבונם, וזו המציאות שמקבע חוק הלאום.

"שיעור הערבית הגדול בעולם" בתל אביב במחאה על חוק הלאום. החוק מוחק גם את שפתם ותרבותם של יהודים יוצאי ארצות ערב (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

"שיעור הערבית הגדול בעולם" בתל אביב במחאה על חוק הלאום. החוק מוחק גם את שפתם ותרבותם של יהודים יוצאי ארצות ערב (צילום: תומר נויברג/פלאש90)

לפסוע בדרך הלא סלולה

זו הסיבה שדו-לשוניות מבחינתי היא לא רק היכולת לדבר בערבית ובעברית. זו זהות שחייבת לבטא התנגדות למצב הקיים – את האמונה שכפי ששתי השפות חגות יחד בראש זו לצד זו, מעשירות ולא מוחקות אחת את השנייה, כך יכולים להתקיים בארץ הזאת הישראלים והפלסטינים. בשוויון לאומי ואזרחי מלא, ולא כשני צדי מגנט הופכיים.

השפה מבטאת את הנקודה הזו אפילו באופן מילולי. הערבית העניקה לי גישה אל שכבה היסטורית-תרבותית נוספת של הארץ: לא אומרים בערבית עכו, אלא עכא, לא ירושלים אלא אל-קודס, לא ישראל אלא פלסטין – וכדו-לשוני אני נוקב בשמות שונים בהתאם לאדם שאיתו אני מדבר ולשפה הנבחרת.

בעיניי זה חלק חשוב מהזהות הדו-לשונית – היא מחפשת תדיר אחר שפה או צורת התנסחות שיכילו כמה שיותר אנשים משני העמים. הגמישות הזו מנוגדת לזהות הבינרית שמנסה לכונן חוק הלאום, זהות שבתוכה אני נדרש לבחור: עברית או ערבית, אנחנו או הם. אני לא רוצה לבחור – כי מבחינתי מדובר בשני צדדים שיכולים וצריכים להתקיים יחד.

ונקודה אחרונה – הזהות הדו-לשונית איננה זהות אתנית או 'מזרחית' בהכרח – כל הישראלים שחיים כאן יכולים לאמץ אותה, כי היא מבוססת על הרצון לדבר בשתי השפות, ועל הרצון לחיות כאן באופן שוויוני. אלו רצונות פוליטיים. המזרחיות, או העבר היהודי-ערבי, יכולים להעשיר את הזהות הזאת כפי שאירע במקרה שלי, אבל היא אינה תלויה בהם. המבט אחורה אל העבר נעשה מתוך תנועה קדימה – אל העתיד, וכל אחד יכול לנוע קדימה בדרכו האישית.

ככל שיפסעו יותר יהודים בדרך הלא סלולה של הדו-לשוניות, במסע אל הערבית ונגד רוחו המושלת של חוק הלאום – נוכל למלא את הזהות המתגבשת הזו בתוכן נוסף ולהעשיר אותה. זה תהליך מטלטל, מרתק, כואב ומעצים. זו דרך אחרת לחיות בארץ הזאת ובמזרח התיכון – וזה, אנשאללה אמן, העתיד של כולנו.

יובל אברהם, סטודנט לצילום ובלשנות.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

הדחפורים הרסו משתלה, מגרש למכירת מכוניות ומספרה במקום, שייח' ג'ראח, ב-17 בינואר 2022 (צילום: אורן זיו)

לא היה שום צורך להרוס את בית משפחת סאלחייה

צביעת שטחים לצורכי ציבור, ללא התחשבות במצב הקיים וללא שיתוף התושבים, היא פרקטיקה מקובלת במזרח ירושלים. למרות זאת, המקרה של משפחת סאלחייה היה חריג: במקרים דומים אחרים עיריית ירושלים השתמשה בשטחים הפנויים בלי לגעת בבתי המגורים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf