newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פוליטיקת הזהויות לא יכולה להיות תחליף לאידיאולוגיה

אורלי לוי ועמיר פרץ הם מזרחים לא רק במטען הגנטי, אלא גם בשיח המעמדי שלהם. אבל זה לא מספיק. פוליטיקה של זהויות הכרחית, אבל בלי אידיאולוגיה היא הופכת לבורסה של "שמות נכונים" שמקפצים ממפלגה למפלגה

מאת:

ההודעה על הצטרפותה של אורלי לוי-אבקסיס לרשימה משותפת עם מפלגת העבודה בראשותו של עמיר פרץ עוררה בפיד המזרחי שלי גלים של שמחה; לא רק משום שהיא משביעה את הצורך המתמיד בספירת הראשים שנגזרת מפוליטיקת הזהויות, אלא משום שהזהות המזרחית של השניים האלה לא מתבטאת רק במטען הגנטי שלהם, אלא בעיקר בשיח המעמדי שלהם, שיח שמזוהה לא אחת עם הסוגיה המזרחית. זיהוי שלאו דווקא משרת את האחרונה. פוליטיקה מזרחית, עם כל הכבוד, איננה רק פוליטיקה מעמדית.

אלא שהחיבור הזה בין לוי לפרץ לא רק שלא משרת בעיניי את הפוליטיקה המזרחית, אלא שהוא ביטוי לאופן שבו פוליטיקת הזהויות התנתקה כליל מכל הקשר אידיאולוגי. במקום להיות כלי שבעזרתו ניתן לזהות מבני כוח, לנתח אותם ולהציע להם אלטרנטיבה, פוליטיקת הזהויות הפכה למהות בפני עצמה, שחולשת, עושה רושם, על כל חלקה בפוליטיקה הישראלית: שם המשחק הפך להיות "חפש את המזרחי/ת, האישה, הגיי, הערבי" וכו', ואם אדם ממלא שתיים מהמשבצות הללו,  מה טוב. מה הבסיס האידיאולוגי לחיבור בין האישים האלה ובין המפלגות שהם מצטרפים אליהן? השאלה הזו הפכה ללא רלוונטית לחלוטין.

מי שהיתה חברה במפלגתו של מייסד הפשיזם הישראלי לא יכולה לקפוץ סתם ככה למפלגה העבודה. אורלי לוי ועמיר פרץ מכריזים על השותפות ביניהם (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

מי שהיתה חברה במפלגתו של מייסד הפשיזם הישראלי לא יכולה לקפוץ סתם ככה למפלגה העבודה. אורלי לוי ועמיר פרץ מכריזים על השותפות ביניהם (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

אין בכך כמובן משום אמירה שהזהות המזרחית עצמה איננה רלוונטית או שקופה. בשנת 2006, כאשר עמיר פרץ התמודד בראשות מפלגת העבודה, הוא גרם לי לעשות את הלא-יאמן מבחינתי ולהצביע למפלגה הזו, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי. זאת היתה הצבעה מזרחית מפורשת, אבל לא נטולת בסיס אידיאולוגי: כשפרץ דיבר אז על חזון הילדות מעזה ומשדרות המשחקות יחדיו, זהותו המזרחית הפכה מבחינתי את האמירה הזו למשמעותית יותר מאשר אמירות הרבה יותר רדיקליות – ויותר קרובות להשקפת עולמי הפוליטית – מצד מפלגות אחרות. לעובדה שהדברים הללו נאמרו מפי פוליטיקאי מזרחי, העומד בראש מפלגה שנושאת באחריות היסטורית לדיכוי המזרחי בארץ, היתה משמעות גדולה יותר בעיני. הצבעתי לפרץ מתוך סולידריות מזרחית, אבל לא הייתי מצביעה לו  אלמלא קיומו של בסיס אידיאולוגי משותף, בסיסי ככל שיהיה. אחריותו לפשע מלחמת לבנון השנייה, למשל, הפכה את ההצבעה עבורו לפסולה מוסרית ופוליטית, מזרחי ככל שיהיה.

כיום, עושה רושם, הבסיס האידיאולוגי הפך ללא רלוונטי בעליל, מה שמאפשר זליגה של מועמדים ממפלגה אחת למפלגה העומדת כמעט בקוטב הנגדי על המפה הפוליטית בלי להניד עפעף. כך, חברת כנסת, שהיתה ממנסחי חוק הלאום, יכולה להצטרף למפלגת העבודה, ומי שהתיימר רק לא מזמן להנהיג את מרצ יכול למצוא את עצמו בזרועות מפלגתו החדשה של אהוד ברק, מר "אין פרטנר" שרואה לערבים את הלבן בעיניים, על תקן "המזרחי הגאה שהיה גם קצין מצטיין והוא ביטחוניסט ממדרגה ראשונה".

הבעיה, כמובן, איננה בפוליטיקת הזהויות עצמה, אלא בראש ובראשונה במחיקה הכמעט טוטאלית של מקום האידיאולוגיה בפוליטיקה המפלגתית בישראל. כאשר המצע היחיד שסביבו מתכנסים המחנות הוא "רק ביבי" מול "רק לא ביבי", יש מעט חשיבות לשאלה אם את מגיעה למחנה ה"רק לא ביבי" מחיקו של מנסח הפשיזם הישראלי או מתוך מפלגה שפעם לפחות התיימרה להנהיג את השמאל היהודי. ובאין מצע אידיאולוגי ברור, פוליטיקת הזהויות הופכת לחזות הכל תוך ריקונה מכל משמעות והפיכתה לקליפה ריקה, ובורסת "השמות הנכונים" משגשגת.

חשוב לחזור ולהדגיש: במציאות שבה גורלו של אדם עדיין נגזר במידה רבה משיוכו האתני, צבע עורו, מגדרו והעדפותיו המיניות, פוליטיקת הזהויות היא עדיין כלי לא רק חשוב אלא אף הכרחי, אבל היא בשום פנים ואופן לא יכולה להוות תחליף לאידיאולוגיה. אלא שבשביל זה, צריך קודם כל שתהיה אידיאולוגיה כמובן, עניין שולי שהפוליטיקה היהודית בישראל, כנראה, ויתרה עליו סופית.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
ישראל-ספרד במוקדמות המונדיאל 2018, באצטדיון טדי בירושלים, ב-8 באוקטובר 2017 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

ישראל-ספרד במוקדמות המונדיאל 2018, באצטדיון טדי בירושלים, ב-8 באוקטובר 2017 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

היוזמה להשעות את ישראל מפיפ"א יכולה לפרק את הקואליציה

בניגוד לחרם האקדמי הגובר והולך, שמטריד בעיקר את העשירון ההשכלתי העליון, הכדורגל נוגע למגזרים רחבים ומגוונים. להשעיית ישראל מהתאחדות הכדורגל העולמית יהיה הד ציבורי חסר תקדים, שעשוי ליצור שותפות אינטרסים בין אוהדים ממעמדות שונים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf