newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

מאת:
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

ספר חדש נוסף למדף הספרים החינוכי: "חקירה במסדרונות בית הספר, ילדה רעה יועצת", מאת נעמי אברהם, בהוצאת פרדס. אברהם מציגה תמונה עכשווית של מערכת החינוך בישראל בצורת מסע בין זיכרונותיה כתלמידה, מורה ויועצת חינוכית. אמנם יש בספר כמה חלקים עיוניים ויישומיים, אולם רובו מדלג בין זיכרונות, תיאורי מקרים, מחשבות ותובנות.

לקרוא את דיואי ולבכות: החינוך בישראל רחוק מאוד מדמוקרטיה

באופן כזה, כל אחת ואחד מאיתנו יכול למצוא בספר את עצמו: אירועים שקרו גם לנו בכיתה, ומחשבות שחשבנו גם אנחנו. כוחו של הספר בכנותו. אין בו קלישאות, ואין בו התרפקות נוסטלגית מתייפייפת. פה ושם מובאים סיפורי הצלחה של הייעוץ החינוכי, אבל התמונה הכוללת עגומה: מערכת החינוך אינה פנויה לאנושיות הנדרשת ממנה.

לא ממש ספר עיון ולא ממש אוטוביוגרפיה

מצד אחד, זהו ספר עיון. מוצג בו עולם התוכן של החינוך הבית ספרי בכלל, והייעוץ החינוכי בפרט. משולבות בו רשימות עצות קצרות בכמה מהסוגיות, והפרק האחרון, "כלים ליועצת", הוא פרק העשרה יישומי. ועם זאת, הספר אינו תיאור שיטתי של המקצוע, וגם לא מתיימר להיות כזה, ואין בו מידע מחקרי או הפניות לספרות תומכת.

מצד שני זהו "מֶמוּאָר", ספר זיכרונות. הנושאים השונים המוצגים בספר נשענים על זיכרונות אישיים של הסופרת גם כתלמידה, גם כאמא, גם כמורה, מחנכת, ויועצת חינוכית. הספר עשיר בתיאורים קצרים של מקרים, כגון מהלך טיפול בתלמיד פלוני או תיעוד שיחה שהתנהלה באחת הכיתות, ובעזרתם מציגה הסופרת את תובנותיה.

המקום של הקוראת או הקורא הוא רפלקטיבי: הזדהיתי עם סיפורה של התלמידה המשועממת, התעניינתי בגורלו של תלמיד שחווה משבר במשפחתו, התרגשתי מתוצאות הטיפול בתלמידה מוחצנת, והתאכזבתי מאוזלת היד בטיפול בתלמיד אובדני. כל עמוד בזיכרונותיה של הסופרת, הפך לשניים בזיכרוני שלי.

במובן זה, צודק ד"ר עפר גרוזברד המצוטט על גב הספר: "תיאוריה האותנטיים של נעמי יעזרו לקרוא לשוב למסדרונות בית הספר ולכיתתו, ולדלות משם תובנות חדשות הרלוונטיות לחייו הבוגרים". כך קרה לי, על כל פנים. מכאן שהספר רלוונטי לכל אחת ואחד, שחוויית בית הספר עדיין חיה בנפשם.

נעמי התלמידה הרעה פוגשת את נעמי היועצת

גם ספר עיון וגם ממואר

גם ספר עיון וגם ממואר

התרגיל המחשבתי המקורי בספר הוא המפגש המדומיין בין נעמי (הסופרת), כשהיתה ילדה ותלמידה בעייתית במיוחד, לבין נעמי היועצת החינוכית הבוגרת, המנוסה והמשכילה. כותרת המשנה של הספר מרמזת על כך: "ילדה רעה יועצת".

זיכרונות ילדותה כואבים במיוחד. "לאורך שתיים עשרה שנותיי בבית הספר חשתי כאסירה. פיתחתי כעס רב כלפי מוריי, שדיברו גבוהה-גבוהה על ערכים ועל אהבת אדם, אך לא גילו כל התעניינות בתלמידים שעליהם היו מופקדים. עם הזמן זעמתי יותר, שנאתי יותר והחרפתי את התנהגותי […] חשתי חריגה, לא תקינה, אולי חולת נפש… המבוגרים המשמעותיים בחיי כילדה פטרו את עצמם מלהבין את החוויה המורכבת שלי ותפיסתם הפשטנית אותי כילדה רעה פגעה בי עמוקות".

המודעות של הסופרת לחוויות העבר שלה כתלמידה היא שהובילה אותה להתמקצע בחינוך ובייעוץ חינוכי. "שאפתי לחזור לזירת הפשע של ילדותי ולחולל שינוי עבור התלמידים, וגם כדי לטפל בחוויות בלי פתרונות שנשאתי בכאב כל חיי".

הטרגדיה של מערכת החינוך מגיעה לשיאה כאשר נעמי הסופרת שואלת אם נעמי היועצת יכולה היתה לטפל בנעמי התלמידה? התשובה היא שלילית. "גם אם הייתי פותחת כילדה את סגור לבי בפני יועצת טובה, ספק אם היתה יכולה באמת לזהות את עומק מצוקתי ולתת לי מענה. סביר יותר להניח שלא היה לה פנאי אליי. היא כנראה היתה עסוקה עד למעלה מראשה, טובעת בניירת וטפסים, ממהרת לאיזו ישיבה, או למלא מקום של מורה חסרה. לא היה סיכוי רב שהיא היתה נותנת לי מענה אמיתי".

מערכת רוויית תסכול

כדי שלא יתקבל רושם מוטעה, מוזכרים בספר לא מעט מקרים, שבהם התערבות היועצת החינוכית הצילה חיים. פשוטו כמשמעו. תלמיד והוריו שהתקשו להכיל את כאב התאבדותו של הבן הבכור במשפחה, תלמידה שהלכה והתנתקה מהעולם, או תלמידה שיזמה עימותים בלתי פוסקים עם תלמידים ומורים.

מחקרים מראים שככל שהמורים מקדישים יותר זמן להכנת מערכי שיעור, רמתם עולה. בישראל המצב הפוך. למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

חינוך הוא פעולה הומנית, אז למה תלמידים ומורים רבים מרגישים תסכול? מורה בכיתה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

אולם סיפורי ההצלחה, להבנתי, רק מחריפים את הבעיה. הם מעידים שיש למערכת יכולת להתמודד עם האתגרים האישיותיים והחברתיים הניצבים לפתחה, אולם הפוטנציאל הזה אינו ממומש.

לא פלא, שאחת המילים השכיחות הספר היא תסכול. "לא פעם הבחנתי בתסכול שחוו מורות משנוכחו כי אין די במאמציהן… גם ההורים יוצאים לא פעם מתוסכלים מהפגישות, לאחר שהתפנו מעיסוקיהם על מנת להגיע לבית הספר… החלטתי ליצור עבור התלמידים מרחב אחר בתוך בית הספר, שאינו דומה לכיתות שבהן הם חווים תסכול מתמשך".

מערכת הומנית אבל בלתי אנושית

מערכת החינוך היא מערכת הומנית בהגדרה. לא רק שבני אדם מנהלים ומפעילים אותה, אלא שהיא פועלת לטובת התפתחותם של בני האדם, הילדות והילדים של הדור הצעיר. לא במקרה המטרה הראשונה מבין מטרות החינוך בישראל היא "לחנך אדם להיות אוהב אדם".

אז איך קורה שמערכת הומנית בהגדרה מעוררת כל כך הרבה תסכול ורגשות שליליים בקרב אלה הקשורים אליה: תלמידים, הורים, מורים ומנהלים (נשים וגברים)?

מבין דפי הספר דליתי כמה תשובות. האחת נוגעת למשאבים הנדרשים לשם קיום היחס האנושי. המורות והמורים נדרשים להדרכה, לאמצעים, ובעיקר לזמן כדי שייתפנו להתייחס לעשרות התלמידות והתלמידים שתחת אחריות כל אחד מהם. "בעוד קובעי המדיניות אינם מתעכבים על העובדה כי יש צורך בהיערכות ובמשאבים על מנת לבנות מערכת מיטיבה ומכילה", כותבת אברהם, "המשיכו הצוותים לשמוע את הדרישה מהם להכלה".

תשובה נוספת היא שתיקת נשות ואנשי המקצוע בבתי הספר. איש לא זועק את קוצר ידה של המערכת לענות על הצרכים האנושיים, אם בגלל לחצי המערכת והרצון של המורות והמורים לשמור על מקום עבודתם, ואם בגלל "השפה הייעוצית" החיובית שאומצה במערכת. "השפה הייעוצית מנטרלת ביקורת וגילויי תסכול מקצועי", טוענת אברהם, עד כי "שתיקת היועצות יוצרת תרבות ארגונית, שבה האמת המקצועית נעשית משנית בחשיבותה".

ומעל הכל: מטה המשרד אינו מתווה מדיניות המתמודדת עם אתגרי המערכת. "לאורך כל שנות עבודתי לא נוכחתי בצעדים משמעותיים שנקט משרד החינוך בשיתוף עם צוותי הייעוץ בניסיון לרדת לשורשי התופעה. […] על מערכת החינוך לבחון מחדש מה יש לבית הספר להציע לתלמידים, בעידן של היום, ולהתמקד במפגש האנושי שבין המורים לתלמידים, ובין התלמידים עצמם, כערך המוסף המשמעותי ביותר של הלמידה בבית הספר".

כאן אני חייב לתקן: לא מדובר בערך מוסף ללמידה, אלא בתנאי מוקדם והכרחי ללמידה! על כן, ראוי שהספר "חקירה במסדרונות בית הספר" יעורר את בעלי התפקידים בכל שדרות המערכת, להכיר בכך שאין חינוך או למידה ללא אנושיות, ולהשקיע את המאמצים הנדרשים על מנת להבנות מחדש את דמותה האנושית של מערכת החינוך.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf