newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

להיות נחמדים זו פריבילגיה של אזרחים שזוכים להגנת המדינה

ההרס והביזה בארה"ב גורמים לרבים להתרחק ממה שנראה כחותר תחת נורמות של מחאה בדמוקרטיה. אך ההנחה שיש דרך מהוגנת למחות רלוונטית רק כשלמוחים יש אמונה בחוזה בין המדינה לאזרחיה. כאשר אזרחותן של קהילות מודרות היא פורמלית בלבד והמדינה ומוסדותיה פועלים נגדן באופן שיטתי, החוזה הזה נתפס כעקר

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מחאות הענק שסחפו מיליוני אמריקאים בשבועות האחרונים בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד מעוררות עיסוק בפרקטיקות של מחאה וגבולותיה. התמונות של הפרעות, חלונות החנויות השבורים, ההרס והביזה, גורמות לרבים לגנות ולהתרחק ממה שנראה כחותר תחת הנורמות של מחאה במשטר דמוקרטי.

אבל במקום להתרעם על ה"איך", חשוב להסיט את הדיון ל"למה" – למה מוחים השחורים, ולמה בחלק מהמקרים הם פונים לדרכי מחאה שנראות לרבים כפרקטיקות מחאה לא לגיטימיות במדינה דמוקרטית. או במילים אחרות, עלינו לשאול איך נראית מחאה תחת תנאים של גזענות ממוסדת.

עבור רבים בארה"ב, הברך של השוטר על צווארו של פלויד מסמנת את ברכי הממסד על צווארה של הקהילה השחורה. המקרה של פלויד הוא דוגמה אחת כואבת לגזענות מערכתית וממוסדת – גזענות הנטועה היסטורית במוסדות המדינה ובמדיניות המקודמת על ידה, באופן שנועד להיטיב עם לבנים ולפגוע בשחורים.

בניין בוער במיניאפוליס, ב-29 במאי 2020 (צילום: Hungryogrephotos, CC0 1.0)

צריך לשאול למה הם מוחים. בניין בוער במיניאפוליס, ב-29 במאי 2020 (צילום: Hungryogrephotos, CC0 1.0)

לא מדובר בקבוצות קיצוניות, בקריאות גנאי או בהטיות ברמה האינדיבידואלית, אלא בחלק מה-DNA של הדמוקרטיה הליברלית והמתקדמת לכאורה, שמהווה מקור לגאווה לאמריקאים רבים.

הדמוקרטיה הזאת מתגאה בחירות וצדק לכל ("liberty and justice for all"), אך בפועל דוחקת רבים מאזרחיה לאזרחות לימינלית, חוקית אך ריקה מתוכן: המדינה על מוסדותיה לא מגינה על זכויותיהם, פוגעת בהם באופן שיטתי ולמעשה לא מאפשרת להם לממש את הכוח הפוליטי הנגזר מאזרחותם.

אז מה זו בעצם גזענות ממוסדת ואיך היא משפיעה על אופי המחאה של קורבנותיה? ניתן להדגים את הסוגייה דרך שלושה תחומים מייצגים: הבנקאות והמשכנתאות בתחום הדיור, מערכת החינוך, ומערכת אכיפת החוק.

אפליה במשכנתאות ובחינוך

אחד הביטויים הבולטים של הגזענות הממוסדת בארה"ב הוא הקשר שאנו רואים עד היום בין עוני לגזע. העוני העירוני הוא ברובו עוני גזעי, של שחורים והיספנים. העוני הזה לא נובע ונשמר רק מתוקף העובדה שבמשך 250 שנות עבדות שחורים לא יכלו לצבור ולהוריש הון, אלא גם מפרקטיקות שנמשכו עמוק לתוך המאה ה-20 – בין אם בסגרגציה ואפלייה גלויה, ובין אם בפרקטיקות סמויות יותר אך הרסניות לא פחות.

בתחילת המאה ה-20, הסגרגציה היתה ברורה ונראית לעין: שחורים לא הורשו לרכוש דירה בכל מקום בעיר, ושירותים ציבוריים שיועדו להם, כמו בתי ספר, פארקים ציבוריים, מרפאות וכיו"ב, מוקמו אך ורק באזורים "שחורים".

בפרקטיקה שנודעה בשם  רד-ליינינג (redlining), שכונות שחורות נחשבו כלא זכאיות לסיוע פדרלי שנועד לסייע לאזרחים להתאושש מהשפל הגדול על ידי מתן משכנתאות. הסגרגציה בוטלה בחוק בשנות ה-60, כאשר עבר חוק זכויות האזרח ב-1964 – מהישגיה הגדולים של תנועת זכויות האזרח. כמה שנים לאחר מכן, ב-1968, גם האפליה בדיור הפכה לא חוקית כשעבר חוק הדיור ההוגן.

"אנחנו רוצים תושבים לבנים בקהילה הלבנה שלנו", שלט בדטרויט ב-1942 (צילום: ארתור ס. סיגל, ספריית הקונגרס האמריקאי)

סגרגציה ברורה ונראית לעין. "אנחנו רוצים תושבים לבנים בקהילה הלבנה שלנו", שלט בדטרויט ב-1942 (צילום: ארתור ס. סיגל, ספריית הקונגרס האמריקאי)

ועדיין, גם בשנות ה-80 של המאה שעברה, כ-20 שנה אחרי החקיקה הזאת, חשף העיתונאי ביל דדמן בסדרת כתבות זוכות פרס פוליצר בשם "צבע הכסף" שבנקים באטלנטה סירבו באופן עקבי לבקשות משכנאות של לקוחות שחורים מהמעמד הבינוני-גבוה, או שהציעו להם הלוואות "טורפות" (predatory lending). זאת, בזמן שהבנקים נתנו משכנתאות רגילות גם ללבנים עניים בהרבה.

הפרקטיקה הזאת, נכדתה של הרד-ליינינג, הגבילה את האפשרויות למוביליות גיאוגרפית, חברתית וכלכלית של אזרחים שחורים.

כדוקטורנטית לתקשורת באוסטין, בירת טקסס, החוקרת סוגיות של אזרחות והדרה בקרב מחוסרי דיור, אני יכולה להעיד שעל אף אופיה הליברלי, ההפרדה הגזעית באוסטין ניכרת לעין עד היום. כביש בין עירוני סואן חוצץ בין החלק המערבי למזרחי, בין האזור הלבן לשחור, בין האזור האמיד לעני.

על אף ההתקדמות בחקיקה, תוכנית המתאר העירונית שאושרה בשנות ה-20 של המאה שעברה, שהיתה מבוססת על עקרונות של סגרגציה, נותנת את אותותיה עד היום. היא משומרת על ידי שילוב בין מדיניות פורמלית בעבר ובהווה לגזענות ה"רגילה" – חוסר הרצון של משכירים להשכיר דירות לשחורים, למכור להם דירות וכיוצא בזאת.

פרקטיקה מפלה נגד שחורים בתחום הדיור נחשפה גם אחרי המשבר הפיננסי של 2008, כשהתגלה שהבנקים נתנו לשחורים ולהיספנים משכנתאות סאב-פריים דורסניות בשיעור כמעט כפול מאשר ללבנים, מה שהוביל לפגיעה קשה במיוחד של המשבר באוכלוסיות האלה.

סוגיה נוספת שקשורה להיבט המוסדי של הגזענות היא סוגיית החינוך. באוסטין, למשל, כל בית ספר ציבורי ממומן מכספי הארנונה של אזור הרישום שאליו הוא שייך. כלומר, אם אני גרה בשכונה מבוססת שבה ערך הבתים גבוה ושגם הארנונה (המחושבת כשיעור מערך הבית המשוערך) בו גבוהה, לבית הספר יהיו יותר משאבים.

על כך אפשר להוסיף את העובדה שרוב בתי הספר הציבוריים, גם אלה שנמצאים בשכונות מבוססות, עוסקים באופן תדיר בגיוסי כספים דרך ועדי ההורים, כדי לממן חלקים מהפעילות השוטפת של בית הספר, כמו ציוד, מיחשוב, שכר מורות לאמנות, מוזיקה, מחשבים ועוד.

די בכך כדי להבין מה המצב בשכונות עניות שבהן ערך הבתים נמוך, הארנונה נמוכה, ומעורבות ההורים והיכולת לגייס כספים נמוכה. על כך נוספת הקצאת משאבים פדרלית ועירונית, שבמקום לאזן רק מקצינה את אי-השוויון.

פרט לכך, בבתי הספר ה"שחורים" קיים גם שיטור יתר. הנתונים מראים, למשל, שב-2014 – בתקופת כהונתו של הנשיא ברק אובמה – 1.6 מיליון תלמידים בארה"ב למדו בבית ספר שבו יש שוטרים בתפקיד, אך אין יועצת חינוכית. לאור זה, אולי לא מפתיע לגלות כי לתלמיד שחור יש סיכוי גבוה פי 2.2 להיות מופנה לרשויות אכיפת החוק על ידי בית הספר ביחס לתלמיד לבן.

בבחינת התכנים החינוכיים ניכרת המחיקה של ההיסטוריה השחורה, שלא נלמדת בבתי הספר באופן מעמיק. ב"חודש ההיסטוריה השחורה" תלמידים לומדים על העבדות של פעם ועל ה"גאולה" – על מרטין לותר קינג ועל סיום הסגרגציה. ההיסטוריה הקשה של הלינצ'ים, של טבח בשחורים – כמו זה שנעשה ב-1921 בטולסה שבאוקלהומה, שבו לבנים הפציצו שכונות שחורות מהאוויר – או עיסוק בגזענות ואפליה שנמשכים עד היום, פשוט אינם נמצאים באג'נדה החינוכית.

מרטין לותר קינג במצעד זכויות האדם בוושינגטון ב-1963 (צילום: Rowland Scherman, CC0 1.0)

לומדים על קינג, לא לומדים על הלינצ'ים. מרטין לותר קינג במצעד זכויות האדם בוושינגטון ב-1963 (צילום: Rowland Scherman, CC0 1.0)

גזענות במערכת האכיפה והמשפט

הסוגיה השלישית – שקשורה אולי באופן הישיר ביותר לרצח של פלויד, ולקריאה שסוחפת את המוחים כרגע "לבטל את המשטרה" או לקצץ בתקציביה (abolish or defund the police) – היא כמובן הגזענות במערכת האכיפה והמשפט.

אם נחזור לרשימת השמות הארוכה של קורבנות האלימות המשטרתית בשנים האחרונות, אפשר בקלות לראות עד כמה כל היתקלות של אדם שחור עם המשטרה היא בעלת פוטנציאל להחמרה חסרת פרופורציות.

הפשע של אריק גרנר, למשל, היה מכירת סיגריות בודדות בניגוד לחוק. ברונה טיילור ישבה בסלון ביתה כאשר שוטרים פרצו לביתה בחיפוש אחר סמים שמעולם לא נמצאו. פלויד הואשם על ידי מוכר בחנות שהשתמש בשטר מזויף. אף אחת מהאינטראקציות הללו לא היתה אמורה להיגמר ברצח.

אבל בואו נלך קצת אחורה: הסיכוי של אדם שחור להיעצר לבדיקה שגרתית בכביש גבוה פי כמה מזה של אדם לבן. בסן פרנסיסקו למשל, שבה 5% מאוכלוסית העיר היא שחורה, 26% מאנשים שנעצרים לבדיקה על ידי המשטרה הם שחורים. כמו שאומרים גם כאן – זו לא טעות, זו מדיניות.

בשנות ה-90 קודמה מדיניות אכיפה מוגברת תחת ממשל הנשיא ביל קלינטון, על ידי המועמד הדמוקרטי לנשיאות כיום, ג'ו ביידן. המדיניות נועדה, לפי יוזמיה, לצמצם את הפשיעה במרכזי הערים. אך במקום להפנות כספים לרווחה, לצמצום פערים, להגדלת הזדמנויות בחינוך ובתעסוקה, הממשל בחר להשקיע דווקא באכיפה.

הנשיא ביל קלינטון חותם על חוק בקרת הפשע האלים ואכיפת החוק ב-1994 (צילום: ממשלת ארה"ב)

המעמד הבינוני-גבוה הלבן נהנה מהפירות. הנשיא ביל קלינטון חותם על חוק בקרת הפשע האלים ואכיפת החוק ב-1994 (צילום: ממשלת ארה"ב)

ההחלטה הזאת הניבה פירות, שמהם נהנה המעמד הבינוני-גבוה הלבן. הפשיעה במרכזי הערים אכן ירדה באופן דרסטי, וקרנן של הערים ניו יורק, שיקגו, לוס אנג'לס ועוד עלה.

אך הקהילה השחורה עדיין משלמת על זה מחיר גבוה באופן חסר פרופורציות. השחורים הם 13% מאוכלוסיית ארה"ב ו-40% מאוכלוסיית בתי הכלא. הם גם מהווים כ-40% מהילדים שמופנים לרשויות אכיפת החוק במסגרת בית הספר. והסיפור של המספרים האלה הוא רק חלק מהתמונה. המגבלות החוקיות על אסירים משוחררים הן עצומות, והן מקשות עליהם להשיג עבודה או לקבל הלוואה, ובחלק מהמקרים אף שוללות מהם את זכות ההצבעה.

כל האמור לעיל מצביע על כך שבסופו של דבר, הגטו העירוני השחור נוצר ומתוחזק על ידי מדיניות ממשלתית ועירונית – מדיניות שמגבילה את המוביליות הכלכלית של השחורים ומייצרת תנאים כלכליים של סגרגציה, מחסור בהזדמנויות ומחסור במסגרות חינוך הולמות.

מדיניות זו מביאה גם לשיטור יתר וכליאת היתר של שחורים, שבמסגרתם הסיכוי של אדם שחור ליפול קורבן לאלימות משטרתית – לא משנה מהי השכלתו, מעמדו, או מהם מעשיו באותו רגע – גבוהים עשרות מונים. בארץ ה"אפשרויות הבלתי מוגבלות", האפשרויות של שחורים מוגבלות באופן מהותי.

על אף ההיסטוריה הארוכה של גזענות ואפליה, ועל אף הנתונים הקשים שמעידים על גזענות ממסדית עיקשת שקיימת גם היום, לא נעים לראות את תמונות הביזה וההרס שמשודרות מעל מסך הטלוויזיה. רבים טוענים שיש דרכים לגיטימיות יותר להביע מורת רוח ולקדם שינוי במדיניות.

אולם ההנחה שיש דרך מהוגנת, מכבדת ושומרת חוק למחות היא רלוונטית רק כאשר למוחים יש אמונה שלמה בחוזה הדמוקרטי שבין המדינה לאזרחיה. עבור קהילות מודרות כמו הקהילה השחורה בארה"ב החוזה הדמוקרטי עם המדינה נתפס כעקר, מכיוון שהמדינה ומוסדותיה פועלים נגדם באופן שיטתי, והמערכות לא רואות אותם, מפלות אותם ומפעילות אלימות כלפיהם.

השחורים הם 13% מאוכלוסיית ארה"ב ו-40% מאוכלוסיית בתי הכלא. הם גם מהווים כ-40% מהילדים שמופנים לרשויות אכיפת החוק במסגרת בית הספר

בשל כך אני טוענת שהם למעשה אזרחים לימינלים – הולכים עם ומרגישים בלי: אמנם יש להם אזרחות חוקית, אך מבחינה כלכלית-פוליטית-תרבותית,האזרחות שלהם במובנים רבים ריקה מתוכן. הזכות הפורמלית שיש להם להשתתף במשחק הדמוקרטי כבר עשרות שנים לא מביאה לתוצאות. המדינה לא רק שלא מגינה עליהם ועל זכויותיהם, אלא פוגעת בהם.

כך, גם כשהם קורבנות של אלימות קשה וגזענית, הפוגעים שוב ושוב חומקים מעונש. תחת תנאים כאלה מתפתחים כעס, חוסר אונים, תסכול, ואובדן אמון בסיכוי להביא לשינוי מהותי במסגרת חוקי המשחק.

אזרחים אילמים וחסרי כוח פוליטי

ג'יימס טולי, פילוסוף פוליטי, מציע להבחין בין civil citizenship לבין civic citizenship, הבחנה שאני חושבת שיכולה לתרום לדיון הנוכחי. האזרחות הסיבילית, המערבית, היא אזרחות מוסדית, חוקית, שמקושרת לתהליכים היסטוריים של מודרניזציה, ומהווה את הבסיס למוסדות הדמוקרטיה הליברלית ושלטון החוק. החוק נתפס כאוביקטיבי, ולא כתוצר פוליטי-תרבותי-כלכלי שנתון למשא ומתן תמידי.

לעומתה, ה-civic citizenship, מקושרת לפרקטיקות מגוונות של אזרחות שמאתגרות את חוקי המשחק. היא אזרחות שבה יש מגוון של קולות וזהויות, ומבוססת על פעולות של אזרחות, ולא על המוסדות הכביכול נייטרליים.

אזרחים לימינליים – שהם אזרחים מבחינה חוקית אך מסיבות שונות לא נתפסים או חשים כאזרחים מלאים מבחינה תרבותית וכלכלית – מוצאים את עצמם אילמים וחסרי כוח פוליטי במסגרת ה- civil citizenship. פעולות "סיביליות" כמו פניה דרך הערוצים הרשמיים, יצירת לובי לחוק כזה או אחר, או תמיכה במועמדים שמקדמים את האג'נדה שלהם, כבר נוסו שוב ושוב מבלי שהביאו לשינוי הדרמטי שנדרש כאן.

"איבדו את דעת הקהל". אלפי מפגינים מהעדה האתיופית ותומכיהם צועדים על איילון בתל אביב במהלך הפגנות נגד אלימות משטרתית, תל אביב, ישראל, 3 במאי, 2015. אורן זיו / אקטיבסטילס

דווקא הפעולות שמקושרות ל-civic citizenship – כמו אלה שאפיינו את התנועה לזכויות האזרח, שבאופן עקבי ומכוון הפרה חוקים ואיתגרה נורמות התנהגות על מנת להביא לסיום הסגרגציה – היו אלה שהביאו לתוצאות.

ואם להחזיר את הדברים קצת לזירה הישראלית, הדיון הזה על מה שקורה "שם" מהדהד ורלוונטי במובנים שונים גם כאן. לא סתם מחאות של קבוצות שסובלות מגזענות ממסדית נראות לציבור הרחב כמשהו בין "לא נחמדות" ל"אלימות".

הפנתרים השחורים ה"לא נחמדים", מחאה האתיופים שפרצה בקיץ שעבר ו"איבדה את דעת הקהל" בעקבות חסימות כבישים ממושכות והתפרעויות, והפגנות הפלסטינים אזרחי ישראל שהביאו בשיאן ל-11 הרוגים באירועי אוקטובר 2000 על ידי כוחות הביטחון הישראלים, הן רק כמה דוגמאות נקודתיות.

כפי שהראו ד"ר גל לוי וריקי כהן בן לולו במחקרם, להיות נחמדים זו פריבילגיה של אזרחים מלאים, של אלה שיש להם את ההון התרבותי, הכלכלי והחברתי המלא.

ענבל ליבוביץ' היא דוקטורנטית לתקשורת באוניברסיטת טקסס באוסטין

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
טחינה אלארז במדפים (צילום: אורן זיו)

טחינה אלארז במדפים (צילום: אורן זיו)

בעלת טחינת אלארז: "הטלפון לא מפסיק לצלצל. רבים תומכים בי"

מאז אתמול מתחולל ויכוח עז בחברה הפלסטינית סביב תרומה של בעלת המפעל, ג'וליה זהר, לאגודת קו סיוע נפשי לקהילה הגאה. בארגונים פמיניסטיים טוענים שזהר היא מטרה קלה משום שהיא אישה, ואילו יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה רומז שברקע יש גם אינטרסים כלכליים זרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf