newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא ראשונה או שנייה, ישראל אחת וחצי היא השחקן הפוליטי החדש

למחאה של השבוע האחרון יש סיכוי להצליח היכן שנכשלו מחאות חברתיות קודמות כמו המחאה החברתית של 2011 או מחאת הגז. הקורונה מחסלת את הניאו-ליברליזם, והשינויים יוצרים מצב מהפכני. השמאל חייב לדעת לנצל אותו

מאת:

המחאה נגד נתניהו שינתה בשבוע האחרון את פניה. לאור כישלון הממשלה להתמודד עם משבר הקורונה, עבר מוקד המחאה מתביעה להתפטרותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לקריאה לשינוי המדיניות הכלכלית.

התפתחות דומה מוכרת גם בתנועות מחאה שפרצו במדינות שונות בעשור שלאחר משבר 2008: גם הן עברו מהפגנות נגד עוול מוגדר למחאה נגד אי-השוויון הכלכלי כמחולל אוניברסלי של עוול.

כך דיווח ה-CNN, כי "הקרב הבא" של מחאת Black Lives Matter בארה"ב הוא "צדק כלכלי". ה"פיננשל טיימס" ציין כי מחאה זו "היא על גזע ומעמד כאחד", שכן בארה"ב "גזע ומעמד קשורים ללא הפרד" וכי "למחאות […] על צדק גזעי יש פוטנציאל להצמיח תנועת פועלים חדשה".

מגמה דומה ניכרה במחאת "האפודים הצהובים" בצרפת, שהחלה בתגובה להעלאת המס על הדלק, אך כפי שהסביר "ישראל היום", היא הרחיבה את דרישותיה ו"כעת הן מתנקזות לכדי זעם כללי על הוצאות המחיה הגבוהות והמדיניות הכלכלית של הנשיא עמנואל מקרון".

מחקר אחר טען כי "אי-השוויון הכלכלי מתדלק את צמיחתה והתמדתה של תנועת האפודים הצהובים", וה"לה פריזיין" דיווח כי "האפודים הצהובים תובעים צדק חברתי לכל".

אם האפודים הצהובים הם סמל למחאה החברתית המתמשכת בצרפת, הרי שאת המחאה החברתית שהצמיח משבר הקורונה בישראל ניתן לכנות כ"מחאת המסכות הירוקות".

מחאת המסכות הירוקות היא תגובה מאוחרת להחלטתו של נתניהו להפוך את מגיפת הקורונה לאמצעי נוסף לחיזוק שלטונו.

מחאת מורות נגד הממשלה, ב-30 באפריל 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הממשלה החריפה את חוסר האונים. מחאת מורות, ב-30 באפריל 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

בניגוד לאיחוד האירופי ולבריטניה, למשל, שהתמודדו עם המשבר על ידי אימוץ "המודל הגרמני" וכך מנעו פיטורים והבטיחו ביטחון כלכלי, נתניהו העדיף מדיניות של אבטלה המונית יזומה שהעצימה את אי-השוויון הכלכלי וחוסר-הביטחון חברתי השוררים בישראל.

נתניהו החריף את חוסר האונים על ידי שינוי תכוף של כללי הזכאות לדמי אבטלה ולתמיכה בעצמאים ובעסקים, לצד טפטוף שרירותי של מענקים חד פעמיים, והשתמש בהם ליצירת תלות כלכלית בהחלטותיו, שעמדה בזיקה לנאמנות פוליטית לשלטונו, דפוס פעולה שניתן להגדירו כ"דיכוי-פיצוי".

ואולם, ככל שהתמשך המשבר כן יצאה מדיניות הדיכוי-פיצוי מכלל שליטה: היא פגעה במיוחד בעצמאים ובצעירים, שהצטרפו להפגנות ה-crime minister והרחיבו את קשת הנושאים שלהן משחיתות לכלכלה.

לצד המצוקה האישית ניזונה המחאה גם מהזעם הגובר נגד מחדל ההתמודדות עם המגיפה. התבהר כי המחנק הכלכלי וחוסר הביטחון החברתי שיצרה הממשלה היו הגורם לאופן המופקר שבו "נפתח" המשק במהירות לאחר הסגר הראשון, מה שהאיץ את התפרצות הגל השני. בהדרגה הופכת אפוא מחאת המסיכות הירוקות למחאה נגד מדיניותו הניאו-ליברלית של נתניהו.

הניאו-ליברליזם מורדם ומונשם

מדיניות הדיכוי-פיצוי וטפטוף המענקים, שהעצימה את חוסר הביטחון הכלכלי והחברתי, היתה רק היבט אחד של ההבדל בין דרך התמודדותו של נתניהו עם משבר הקורונה לזו שבה נקטו מרבית המדינות המתועשות.

תוכנית התמריצים הכלכליים שהציעה ממשלת ישראל בולטת בדלותה לעומת הסכומים שהשקיעו מדינות אחרות ב-OECD למאבק במשבר, והיא תולדה של הקיבעון הניאו-ליברלי של נתניהו.

בראשית המשבר הדגיש נתניהו כי הוא דבק בהתנגדתו של מילטון פרידמן למדיניות הקיינסיאנית המרחיבה שהנחתה את תוכניות הסיוע בשאר המדינות, והזהיר כי מדיניות זו מסוכנת ועתידה לחולל היפר-אינפלציה כמו בגרמניה בשנות ה-20 של המאה ה-20.

רק לאחר שהאנכרוניזם הניאו-ליברלי שלו העצים את הנזקים הכלכליים, החברתיים והבריאותיים של משבר הקורונה באופן שלא ניתן היה להכחישו, נאלץ נתניהו לשנות את התנהלותו. כמומר מאונס הוא הודה בחצי-פה ביתרונות הכלכליים של המדיניות הקיינסיאנית, אך הוסיף לשבש אותה כדי לשמר את חוסר הביטחון החברתי.

יותר ויותר נתניהו נראה כחייל יפני המוסיף לשוטט בג'ונגל הניאו-ליברלי לאחר שננטש על ידי חבריו לקרב. הקונצנזוס הכלכלי החדש, שהתגבש במהלך משבר הקורונה, יצא נגד האמונה העיוורת בכוחות-השוק, הצביע על המדינה כעל המבוגר האחראי ודרש להשתחרר מההפחדה הניאו-ליברלית מהגדלת הגירעון, ולהעמיד לרשותה את התקציבים הדרושים למאבק במגיפה ולשיקום הכלכלה.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-5 ביולי 2020 (צילום: עמית שבי)

ממשיך לשוטט בג'ונגל הניאו-ליברלי לאחר שננטש על ידי חבריו לקרב. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ב-5 ביולי 2020 (צילום: עמית שבי)

הניאו-ליברליזם הוא אכן אחד הקורבנות הבולטים של מגיפת הקורונה. בלחץ הנסיבות, נאלצים תומכיו – כמו נתניהו – לאמץ מדיניות בעלת מאפיינים סוציאל-דמוקרטיים, כזו שבמשך ארבעת העשורים האחרונים היתה מטרה להתקפותיהם הארסיות כחלק ממאבקם לחיסול מדינת הרווחה.

בעקבות משבר 2008 גברה ההכרה כי כדי לשקם את הכלכלה יש להשלים את המהלך המוניטרי של ההרחבה הכמותית במהלך פיסקלי של השקעות של המדינה בפיתוח תשתיות, שירותים וכו'.

היבט מרכזי של המהלך הפיסקלי היתה התביעה לצמצום אי-השוויון הכלכלי ברמה הגלובלית והמדינתית, שהדובר הבולט ביותר שלה הוא הכלכלן הצרפתי תומא פיקטי, ותביעה לשיקום הביטחון החברתי באמצעות מדינת רווחה רחבה, שהדובר הבולט שלה היה המועמד הדמוקרטי לשעבר לנשיאות ארה"ב, הסנטור ברני סנדרס.

מעבר לחתירה לצדק חלוקתי, היה לתביעות לשינוי פיסקלי גם היגיון כלכלי מובהק: הן נועדו לתעל את ההרחבה המוניטרית מהסקטור הפיננסי, שם היא שימשה לניפוח רווחי ההון, אל הכלכלה הריאלית – כדי להניע מחדש את המשק: להגדיל את הצריכה של משקי הבית, את הביקוש לעובדים, את הייצור וחוזר חלילה.

בשלב זה של משבר הקורונה, הניאו-ליברליזם אכן מורדם ומונשם. האם גלי ההדף שמייצרת החזרה למדיניות הקיינסיאנית, ולעקרונות מדינת הרווחה יקרבו את סופו של הניאו-ליברליזם, כפי שמקווים רבים? זו שאלה פוליטית. וככזו, התשובה תלויה במידה רבה גם במה יעשה השמאל.

התקדים ההיסטורי אינו מעודד. המשבר ב-2008 כבר כפה על ממשלות העולם לקרוע את כותונת הכפייה של "קונצנזוס וושינגטון", להשתחרר מהשראתו הרעילה של מילטון פרידמן ולאמץ את ההיגיון הקיינסיאני. אך מסתבר שחריגה זו מהניאו-ליברליזם היתה קצרת ימים.

בהיעדר חלופה משמאל, הצליח שלטון ההון להפוך את המשבר מתזזיתי לנשלט. הוא ניצל את ייצוב המשבר ואת הפיכתו למצב של קבע כדי ליצור בסיס פוליטי חדש לתיחזוק הניאו-ליברליזם באמצעות הפופוליזם, צורת משטר שדונלד טראמפ בארה"ב, בוריס ג'ונסון בבריטניה, ויקטור אורבן בהונגריה ונתניהו כאן מייצגים גירסאות שונות שלה.

המשיך את מסורת הורדת המסים של רייגן. הנשיא דונלד טראמפ (צילום: אפוק טיימס CC BY 2.0)

מתחזקים את הניאו-ליברליזם באמצעות הפופוליזם. הנשיא דונלד טראמפ (צילום: אפוק טיימס CC BY 2.0)

מדוע לא הצליח השמאל לנצל את חלון ההזדמנויות של משבר 2008? נראה כי התשובה לכך מצויה בתמורה שחלה בעשורים האחרונים במבנה המעמדי של השמאל במדינות המערב: הוא הפך למייצג האינטרסים של מעמדות הביניים המבוססים והמשכילים, שהשתלבו בלהיטות במהפכת ההפרטה.

"שמאל קוויאר" או "סוציאליזם שמפניה" זה – כפי שהוא מכונה בצרפת ובבריטניה – הגדיר את עצמו על ידי תמיכה בפירוק מדינת הרווחה והתנכרות לצורכי המעמדות הנמוכים, שמשטר ההפרטה ערער את היסוד הכלכלי של קיומם ושחק את ביטחונם החברתי.

בד בבד, אימץ השמאל הזה את הססמה הניאו-ליברלית ש"המדינה לא יודעת לנהל", ו"הממשלה היא הבעיה ולא הפתרון", וכך סייע בסלילת הדרך לשלטון ההון.

כתחליף, אימץ השמאל המבוסס ניאו-ליברליזם חסוד, שחיפה על הפקרת המעמדות הנמוכים בתמיכה בפעולות צדקה ובמאבקים של קבוצות זהות, שלא איימו על הסדר הקיים. הסתירה בין קובלנותיו נגד תוצאות המדיניות הניאו-ליברלית מצד אחד לאישרור הנחותיה מצד שני ניוונה את השמאל, והוא הפך ל"ניאו-ליברליזם פרוגרסיבי".

כך הושלם הביות של השמאל לניאו-ליברליזם "הישן", שיצר את הריק הפוליטי שמתוכו צמח הפופוליזם כניאו-ליברליזם "החדש". הפופוליזם, שקידם אוטרקיה כלכלית ושנאת זרים, הפך את הזדמנויות התעסוקה הממשיות והמדומיינות שהם יצרו לסיכוי היחידי של קורבנות משטר ההפרטה, ובהיעדר חלופה משמאל אכן זכה לתמיכתם.

תולדות הדיכוי-פיצוי בישראל

ערעור הביטחון החברתי הוא אחד מאמצעי השליטה היעילים שפיתח הימין הישראלי. לשם כך הוא נוקט במדיניות ניאו-ליברלית נוקשה: שילוב של צנע חריף עם הפרטה גורפת, ופירוק שיטתי של מדינת הרווחה,קיצוץ שירותיה והפרטתם, הסגרת מפעלי התשתיות, המשק הציבורי ואוצרות הטבע לידי ההון, ופגיעה בזכויות העובדים וחיסול הביטחון התעסוקתי.

המדיניות הניאו-ליברלית של הימין פוגעת בעיקר במעמדות הנמוכים, שתומכים בו בשיעור גבוה יותר מאשר המעמדות המבוססים. כדי לא לנכר את מצביעיו מעשירוני ההכנסה הנמוכים, פיתח הימין – כפי שהסברתי במקומות אחרים – את "שיטת מנגנוני הפיצוי", שהעניקה להם תחליפים חלקיים לשירותים החברתיים שקוצצו והופרטו.

הבולטים מבין מנגנוני הפיצוי היו המגזרים, כדוגמת ש"ס, ומפעל ההתנחלות בשטחים הכבושים. מנגנוני הפיצוי העניקו לימין יתרון מובנה על השמאל, שקידם גם הוא מדיניות ניאו-ליברלית, אך מבלי להציע לקורבנותיה כל מקבילה להם. להפך, ככל ששיטת מנגנוני הפיצוי של הימין התמסדה, כך הגדיר השמאל את עצמו על ידי שלילתם, כלומר דרך התנגדותו למיגזור ולהתנחלות.

עבודות לבניית גדר סביב ההתנחלות אבני חפץ, 31 בינואר, 2017 (אחמד אל באז/אקטיבסטילס)

מנגנון פיצוי. עבודות לבניית גדר סביב ההתנחלות אבני חפץ, 31 בינואר, 2017 (צילום: אחמד אל באז/אקטיבסטילס)

בניגוד לטענה החביבה על השמאל בדבר "חוסר הרציונליות" של הצבעת המעמדות הנמוכים לימין, שיטת מנגנוני הפיצוי מסבירה את ההיגיון הכלכלי המניע אותה: במצב שבו הימין והשמאל כאחד מנהלים מדיניות ניאו-ליברלית, מעדיפים המעמדות הנמוכים את הימין, בשל מנגנוני הפיצוי שהוא מציע להם.

יתר על כן, מנגנוני הפיצוי הפכו את המעמדות הנמוכים לבעלי עניין בהמשך פירוק מדינת הרווחה כתנאי למיגזור, ובהמשך הכיבוש כתנאי להתנחלויות, דבר המסביר את תמיכתם הנמשכת בימין.

בהתאם, פירשו המעמדות הנמוכים את התנגדות השמאל למיגזור ולהתנחלות כמכוונת לשימור יתרונם היחסי של תומכיו המבוססים על ידי התנגדות למנגנוני הפיצוי שסייעו לקבוצות החלשות.

פרשנות לא בלתי סבירה זו הגבירה את העוינות ההדדית בין המעמדות הנמוכים לשמאל, מה שהבטיח בתורו את שלטון הימין. דבקותו של השמאל בניאו-ליברליזם, כהשתקפות של האינטרסים המעמדיים של תומכיו, סיכלה אפוא את מדיניותו המוצהרת של ההתנגדות לכיבוש וההגנה על הדמוקרטיה.

האופי המעמדי של הפוליטיקה הישראלית בא לידי ביטוי בדפוס ההצבעה היציב שנחשף במערכות הבחירות האחרונות: השמאל-מרכז זכו לרוב בקרב היישובים באשכולות החברתיים 8-10; באשכול 7 היה שוויון, עם נטייה לימין-דתיים; באשכולות 4-6 היה רוב לימין-דתיים; ואשכולות 1-3 נחלקו בין החרדים לערבים.

בעוד הימין זוכה באמון המעמדות הנמוכים הודות למנגנוני הפיצוי, נשאר השמאל לכוד בין מחויבותו הרעיונית למדינת הרווחה לבין חששו לתרגם מחויבות זו למדיניות, כדי לא לנכר את מצביעיו המבוססים תומכי ההפרטה, סתירה ששחקה את התמיכה בו.

ואולם, בהדרגה חלה ירידה ביעילות תפקודם של מנגנוני הפיצוי. מגמה זו ניכרה בבירור מאז כינון ממשלתו השנייה של נתניהו ב-2009. בין הסיבות לכך ניתן למנות את צמצום הבנייה מעבר לקו הירוק, שהקטינה את תפקיד ההתנחלויות כפתרון למצוקת הדיור בישראל הריבונית. כמו כן התגלתה גם מגבלת יכולתם של המנגנונים המגזריים לספק את צורכיהן של אוכלוסיות הולכות וגדלות שנפגעו מפירוק מדינת הרווחה.

בתגובה פיתח נתניהו מנגנון פיצוי נוסף: "שלטון הנאמנות", שיצר ערך כלכלי ל"יהדות" ול"ימין" על ידי הפיכתם לתבחינים חלוקתיים. כך, המשמעות המעשית של "חוק הלאום" היא העדפה תקציבית של יישובים ומוסדות יהודיים, ומתן תוקף חוקי לאפליה לרעה של הערבים.

אזרחים פלסטינים בהפגנה נגד חוק הלאום (תומר ניוברג / פלאש90)

וכך הפך שלטון הנאמנות – שהופעל לצד מנגנוני הפיצוי הוותיקים – את ההצבעה למפלגות הימין לתנאי מוצהר להטבות חלוקתית: הקלות מס, בניית תשתיות והגדלת היצע התעסוקה.

שלטון הנאמנות חולל שינוי מהותי בשיטת המשטר הישראלית. חתירתו לפגיעה בשוויון האזרחי עמדה בניגוד מהותי לעיקרון האוניברסליות שמנחה את מערכת המשפט, ולכן היא הפכה ליעד למתקפות גוברות והולכות מצד הימין, שחתר להגביל את עצמאותה.

בד בבד הקטין מנגנון הפיצוי של שלטון הנאמנות את יכולתן של מפלגות הימין לשתף פעולה עם מפלגות המרכז-שמאל, שתוייגו כ"בלתי נאמנות" בשל הגנתן על מערכת המשפט, והגנתן – הרפה לעתים – על השוויון האזרחי.

התנגשות זו הביאה לקיצם את שלושת העשורים של משטר "ממשלות האחדות הלאומית" ששלט בישראל ב-1984-2014.

ניתן אפוא להצביע על הדיאלקטיקה המשטרית של הניאו-ליברליזם הישראלי: משטר "האחדות הלאומית" בין הימין לשמאל נוסד כדי להאיץ את פירוק מדינת הרווחה ואת הפרטת המשק והחברה; ההפרטה הגדילה את אי-השוויון הכלכלי ואת חוסר הביטחון החברתי, מה שהוביל לשיטת מנגנוני הפיצוי, שחיזקו את הימין והקטינו את תלותו בשמאל; מנגנון הפיצוי של שלטון הנאמנות, שעמד בסתירה לשיתוף פעולה עם מפלגות השמאל-מרכז, הביא לקיצו את משטר ממשלות האחדות הלאומית.

כך, ככל ששלטון הנאמנות מחזק את הימין ומהדק את שורותיו, כן הוא מרחיק ממנו את מפלגות המרכז-שמאל ומקטין את סיכוייו של נתניהו לכונן ממשלה שתבטיח את שלטונו.

ישראל אחת וחצי

בד בבד, המשבר הפוליטי שבו מתבוססת ישראל בשנתיים האחרונות הוא תולדה של תמורה מרחיקת לכת המתחוללת במבנה המעמדי של ישראל, תמורה שמערערת את הסדר הניאו-ליברלי הישן ומכוננת את הסדר הניאו-ליברלי החדש, כלומר את הפופוליזם הביביסטי, ובמקביל יוצרת גם סיכוי למאבקו של השמאל לביטולו.

פירוק מדינת הרווחה וקיצוץ שירותיה והפרטתם גרמו לשחיקתו של מעמד הביניים הישראלי, וכונן את "מעמד הביניים הנשחק", שחלקים הולכים וגדלים ממנו הפכו מבחינה כלכלית לחלק מהמעמדות הנמוכים.

מהלך זה עירער את המבנה המפלגתי בישראל: חלק ממעמד הביניים הנשחק העתיק את נאמנותו לימין בגלל מנגנוני הפיצוי שהוא הציע; חלק נענה לבשורתן של "מפלגות האווירה" המתחלפות; וחלק אחר הוסיף לתמוך במפלגות השמאל הניאו-ליברלי, העבודה ומרצ, שכמייצגות האינטרסים של המעמדות המבוססים סיפקו לו הון תרבותי שאיפשר לו להכחיש את ירידתו המעמדית.

שחיקתו של מעמד הבינים הואצה ככל שהניאו-ליברליזם פורר את שוק העבודה – על ידי מיקור חוץ, למשל – והחליף את משטר החוזים הקיבוציים שהבטיחו ביטחון תעסוקתי בשלל צורות העסקה פוגעניות – כמו עובדי קבלן, עובדי חברות כוח-אדם, עובדים שעתיים ופרילנסרים.

כדי לשרוד, נאלצים קורבנות הנישול הניאו-ליברלי להסתגל לכללי המשחק של השוק. חלקם מפתחים תודעה כוזבת של "יזמים", שלפיה אובדן הביטחון התעסוקתי הוא תוצאה של כישלון אישי, ולא של עיוות מערכתי. כשל תפיסתי זה מכונן את הניאו-ליברליזם כ"מצב טבעי", חסין מביקורת, המעקר את יכולת ההתנגדות למנגנוני ההרס והדיכוי שלו.

התפתחות זו אינה ייחודית לישראל. שחיקת מעמדות הביניים כתוצאה מפירוק מדינת הרווחה גרמה לשינוי במבנה המעמדי במדינות התעשייתיות בכלל. הביטוי הבולט שלו הוא היווצרותו של "הפריקריאט", או "המעמד הפגיע", הכולל יסודות מתוך מעמדות הביניים והמעמדות הנמוכים, שחלקים הולכים וגדלים ממנו מוצאים כתובת פוליטית בפופוליזם.

לעליית הפריקריאט יש זיקה הדוקה למאפיינים התרבותיים והכלכליים של דור ה-Y, או "המילניאלס", כשהיעדר הביטחון החברתי והתעסוקתי מהווה את הוויית החיים המרכזית של שניהם.

בשלושת העשורים האחרונים התחולל בישראל שינוי מעמדי נוסף: כינונו של מעמד הביניים המזרחי. לשינוי זה יש חשיבות יתרה בשל הזיקה בין מעמד לעדה בישראל, ולצד התמורה בתוך מעמד הביניים הערבי, שלא תידון כאן, הוא הגדיר מחדש את דמותו של מעמד הביניים הישראלי.

אפשר לתאר את עליית מעמד הביניים המזרחי כתהליך של חילופים בתוך מעמד הביניים: את מקומו של מעמד הביניים האשכנזי שנשחק אל הפריקריאט, תפס מעמד הביניים המזרחי, שעלה מן המעמד הנמוך.

אלא שתיאור זה מחמיץ יסוד מרכזי של התהליך: המזרחים עולים למעמד ביניים הנתון בירידה, בשל התעצמות כוחם של המעמד הגבוה ומעמד-העל,שנוצרו עם תהליכי ההפרטה וכינון שלטון ההון. כלומר, את התהוותו ודמותו של מעמד הביניים המזרחי יש לבחון לאור התמורה הכוללת שיוצרים פירוק מדינת הרווחה והגידול באי-השוויון במבנה המעמדי בישראל בכלל, ובכל אחד מהמעמדות לכשעצמו.

מתוך מגמות סותרות אלה הולך ומתגבש מעמד ביניים ישראלי חדש: בעוד שמעמד הביניים הישן נשען בעיקר על המדינה והממסדים הציבוריים, הרי שמעמד הביניים החדש נשען בעיקר על השוק ועל המרחב המופרט. ככזה, מעמד הביניים החדש מוגדר על ידי מציאות של חוסר ביטחון חברתי, המקרבת אותו יותר ויותר לאזורי הסכנה של הפריקריאט והמעמדות הנמוכים.

התנועה הכפולה שמתוכה צומח מעמד הביניים המזרחי – עלייה למעמד הנתון בירידה – משבשת את ההנגדה הרווחת בין "ישראל הראשונה" האשכנזית ל"ישראל השנייה" המזרחית.

מעמד הביניים החדש, על מקורותיו העדתיים המגוונים והמגמות החברתיות המנוגדות המעצבות אותו, מחייב להגדיר קטגוריה עדכנית שתדייק את ניתוח החברה והפוליטיקה בישראל. נראה שהגדרה אפשרית לקטגוריה זו תהיה "ישראל אחת וחצי".

להתמזגותם של שני מרכיבי מעמד הביניים החדש בישראל אחת וחצי יש השלכות פוליטיות: בניגוד לזיהוי הרווח של של המזרחים עם הימין, מדגיש הסוציולוג ניסים ליאון כי "בשנים האחרונות האנרגיה הפוליטית של מעמד הביניים המזרחי חיפשה דרך החוצה ממרכז הליכוד אל דרך עצמאית".

בדומה, המשורר והחוקר סמי שלום שטרית מציין כי "המצביעים המזרחים, מלבד גרעין קשה של ש"ס, תמיד נעים ונדים, בעיקר מהמרכז ימינה אבל לא רק […] זה מיתוס שאין מצביעים מזרחים מהמרכז שמאלה. כל הסקרים מדברים על 30% לפחות".

העיתונאי תומר מיכלזון סיכם מגמה זאת כך: "אז הליכוד היא כבר לא המפלגה העממית של בגין, וגם העם השתנה מאז המחאה החברתית, לא מסתפק בשנאת השמאל ודורש פתרונות כלכליים".

כלומר, בקרב מעמד הביניים המזרחי, כמו גם בקרב מעמד הביניים האשכנזי, כחלק מהפיכתם למעמד הביניים החדש, גוברת המגמה להצביע לפי המיקום המעמדי ולא לפי השיוך העדתי.

ואכן, במאמרו "מעמד, עדה ומפלגה בישראל" הבוחן את דפוסי ההצבעה בשנות ה-90, מציין הסוציולוג מאיר יעיש כי "המעמד הולך ותופס מקום מרכזי במערכת הריבוד הישראלית, בעוד השסע העדתי מאבד את מרכזיותו בהקשר זה", וכי "הזיקה בין מעמד למפלגה נוטה להתחזק, תוך כדי תנודתיות רבה, והזיקה בין עדה למפלגה נוטה להיחלש".

לאורך מערכות הבחירות האחרונות בולט המאמץ של דוברי הימין להכחיש את אופן ההצבעה המעמדי של המזרחים ולקבע נרטיב זהותי נגדי, המסביר את המשך זיקתם של המזרחים לימין ולנתניהו בניגוד בין "ישראל הראשונה" האשכנזית ל"ישראל השנייה" המזרחית.

יחסי הגומלין המורכבים בין מעמד, תרבות, זהות ופוליטיקה מצריכים דיון נפרד. אך לאור כינונה של ישראל אחת וחצי, נראה כי ההיצמדות לניגוד בין ישראל הראשונה לשנייה אינה תיאור מצב, אלא הכחשתו. יותר משהיא קריאה לדגל, היא ניסיון לסכל נטישה. יותר מגיוס תומכים, היא ניסיון למנוע דימום מצביעים.

"ההיצמדות לניגוד בין ישראל הראשונה לשנייה אינה תיאור מצב, אלא הכחשתו. יותר משהיא קריאה לדגל, היא ניסיון לסכל נטישה. יותר מגיוס תומכים, היא ניסיון למנוע דימום מצביעים"

הימין מכחיש את היסוד המעמדי שבהצבעה ומדגיש את היסוד הזהותי משיקולים תעמולתיים. השמאל, מאמץ גישה זהותית דומה, המתמקדת ב"אי הרציונליות הכלכלית" של הצבעת "ישראל השנייה" לימין. כך הוא מתרץ את כישלונו המתמשך לרכוש את אמונם של המעמדות הנמוכים, בשל סירובו לקיים עמם דיאלוג המבוסס על מצע חלוקתי רדיקלי מקדם שוויון כתחליף למנגנוני הפיצוי של הימין.

ישראל אחת-וחצי מתגבשת אפוא מתוך עירעור המבנים המעמדיים הקודמים: מעמד הביניים החדש נוצר מתוך הכלאה בין מעמד הביניים האשכנזי למעמד הביניים המזרחי, והוויית הפריקריאט המתרחבת בו מקרבת אותו אל המעמדות הנמוכים, ויוצרת אצל שלושת היסודות המעמדיים הללו אינטרס משותף בקידום הביטחון-החברתי.

בין מחאה לשינוי

בעשור האחרון ידעה ישראל שורה של מחאות ציבוריות נרחבות שעסקו בסוגיות של צדק חברתי, כשהבולטת ביניהן היא המחאה החברתית בקיץ 2011. אך מחאות אלה נכשלו בהנעת תהליכים פוליטיים משני מציאות. הפקת לקחים מהכישלונות האלה היא תנאי להצלחת מחאת המסיכות הירוקות.

נראה כי הסיבה העיקרית לכישלון הפוליטי של מחאת 2011 היה טמון בכך שמעמד הביניים, שממנו בעיקר הגיעו ההמונים שגדשו את הרחובות והכיכרות, לא הפגין נגד משטר ההפרטה שחולל את העוולות שכנגדן הוא מחה, אלא ביקש לתקן אותן במסגרתו.

יותר משהמפגינים יצאו נגד מדיניותו של נתניהו – כסמל של התאצ'ריזם הישראלי – הם תבעו ממנו לקיים את הבטחותיו שמשטר ההפרטה ייטיב עמם וישפר את רמת חייהם.

נתניהו היה בין הראשונים לעמוד על אופיה הסתגלני של המחאה נגדו, ולכן הבהלה שאחזה בממשלה בראשיתה התחלפה עד מהרה בהכרה כי ניתן להכילה, תפקיד שמילאה בהצלחה ועדת טרכטנברג.

בדומה, כישלונה הפוליטי של מחאת הגז ב-2015 נעוץ בכך שהיא הקפידה להישאר בתוך הסדר הניאו-ליברלי: היא תבעה להגביר את התחרות במשק הגז, אך נמנעה מהדרישה להלאמתו לפי המודל הנורווגי, למשל.

כשל ניאו-ליברלי מתגלה בסתירה פנימית עמוקה יותר שאפיינה את גלי המחאה הקודמים: בעוד שגורם מרכזי בהנעת המחאות היה ערעור הביטחון החברתי כתולדה מפירוק מדינת הרווחה, הרי שיותר משהמוחים תבעו את חידושה ואת עידכון שירותיה, הם התמקדו בדרישה לשלול את השירותים האלה גם מהיסודות שעדיין נהנים מהם. סתירה זו באה לידי ביטוי בולט במתקפה על הקביעות, הפנסיה התקציבית וזכויות חברתיות אחרות של עובדי המגזר הציבורי.

"התשובה להפרטה- מהפכה". המחאה החברתית 2011 (צילום: אקטיבסטילס)

"שוויון ללון מתחת לגשר". המחאה החברתית 2011 (צילום: אקטיבסטילס)

מתקפה זו, שמותגה תחת המושג "מחוברים", קודמה על ידי תועמלני הניאו-ליברליזם, שמאחורי דרישה נלעגת ל"שוויון ללון מתחת לגשר" חתרו לפרק ולהפריט את השרידים האחרונים של מדינת הרווחה.

היגיון הביטחון החברתי מוביל דווקא לכיוון הפוך: יש לשפר את הביטחון התעסוקתי; יש לשפר את הביטחון החברתי מתוך הגיון הקרוב לזה של "הכנסה בסיסית לכל"; יש לחלץ את הפנסיות משוק ההון ולהבטיח את יציבותן על ידי מעורבות מדיניתית.

ישראל אחת וחצי מקבלת את תזת המחוברים משום שבהיעדר חלופה פוליטית של מדינת רווחה המבטיחה ביטחון חברתי ותעסוקתי, קורבנות ההעסקה הפוגענית – עובדי קבלן, עובדי חברות כוח אדם, פרילנסרים ועוד, וכמובן המרוויחים ממנה – בעלי חברות כוח האדם ומעסיקים הקבלניים, נוטים לראות בעובד הקבוע את היריב שלהם, שסילוקו יגדיל את היצע המשרות הפגיעות הפתוח בפני הפריקריאט ואת הרווחים למעסיקיו.

קידום סדר יום של ביטחון חברתי הוא תפקידו של השמאל. אך השמאל הישראלי נמנע מכך, כאמור, כדי לא לנכר את תומכיו מן המעמדות המבוססים שהם בעלי עניין בהמשך משטר ההפרטה.

המשבר הכלכלי שחוללה מגיפת הקורונה, לצד קריסת המבנים המפלגתיים הישנים, נותן לשמאל הישראלי הזדמנות להיחלץ מתסמונת שטוקהולם הניאו-ליברלית שבה הוא לכוד.

לכך תורמים השינוי בקונצנזוס הכלכלי ביחס לחוב, חשיפת הכשל המובנה בייבוש השירותים החברתיים ואימוץ יסודות מרכזיים של היגיון "הכנסה בסיסית לכל"; וההבנה הגוברת בתפקיד החיוני של המדינה בהסדרת הכלכלה והחברה.

תורמים לכך גם ההכרה בצורך בבריאות ציבורית חזקה ובנזקים שגרמה הפרטתה; ובחינוך ציבורי, המספק יום לימודים ארוך כתנאי לתיפקוד תקין של המשק; וגם ההכרה בתפקיד העבודה המאורגנת לא רק בדאגה לזכויות העובדים, אלא גם בהגנה על השירותים החברתיים, כפי שמלמדות שביתת העובדות הסוציאליות ומחאת האחיות.

החיברות המאולץ שיצר באופן פרדוקסלי הריחוק החברתי, הותיר את קביעתה של מרגרט תאצ'ר כי "אין דבר כזה חברה" כזיכרון מזמנים חשוכים. כל אלה מלמדים כי אחיזתו של ההיגיון הניאו-ליברלי נחלשת, ויוצרים רקע לחידושה של מדיניות סוציאליסטית, שבמרכזה מצע חלוקתי רדיקלי והלאמה חוזרת של שירותים ותשתיות.

השינוי במבנה המעמדי ויצירתה של ישראל אחת וחצי כאתר מפגש בין מעמד הביניים החדש, הפריקריאט והמעמדות הנמוכים, מכונן מרחב מעמדי חדש שיש לו אינטרס לקדם ביטחון חברתי, ויוצר בסיס למאבק לכינון מדינת רווחה רחבה ומגוונת ולביטול שיטת מנגנוני הפיצוי של הימין – המבטיחה את המשך משטר ההפרטה, הכיבוש וההתנחלות.

שינוי נסיבות זה מקנה הזדמנות לשמאל הסוציאליסטי להשתחרר מלפיתת החנק הניאו-ליברלית של המעמדות המבוססים, ליצור שותפות עם המרחב המעמדי של ישראל אחת צוחצי ולכונן התארגנות מפלגתית חדשה.

לאור האיבה והחשדנות בין השמאל למעמדות הנמוכים, נקודת הפתיחה של שותפות כזאת צריכה להיות ביטול הפריבילגיות שמשטר ההפרטה הקנה למעמדות המבוססים בתחומי החינוך, הבריאות, הפנסיה ועוד. יש לתבוע כי תחומים אלה יהיו ציבוריים לחלוטין, ללא כל מימון פרטי או מעורבות של השוק, לצד העלאת המיסוי על שכר, רכוש ורווחים.

המשבר הכלכלי שחוללה מגיפת הקורונה חידד את קווי המתאר של המצב המהפכני שבו נתונה ישראל. מצב מהפכני מתהווה כאשר ההיגיון התפקודי והצידוקים הרעיוניים של הסדר הישן מאבדים את תקפותם ומתחולל מאבק על עיצובו של הסדר החדש.

מחאת המסיכות הירוקות היא חלק ממצב מהפכני זה, כפי שמלמדת העובדה שהצטרפו אליה חלקים מציבורים שלא היו מזוהים עם מחאת השחיתות הוותיקה: השולמנים, חרדים, אנשי ימין ואף חברי ליכוד.

מחאות כמו Black Lives Matter או "האפודים הצהובים" הן קואליציה של מחאות כנגד עוולות שונות, המתגבשות מסביב לנושא מרכזי. זהו גם אופיה של מחאת המסיכות הירוקות. לאור התערערות ההגמוניה הניאו-ליברלית, על השמאל הסוציאליסטי להפוך את הגדלת הביטחון החברתי לנושא המרכזי של המחאה. עליו לארגן סביב דרישה זו את ישראל אחת וחצי, להפוך אותה לכוח פוליטי, ולחתור לגיבוש מפלגתי סוציאליסטי שיוכל להתמודד עם הימין ולהביסו.

פרופ' דני גוטווין הוא פרופסור בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתנחלים במעיין "עין קריות", תחת אבטחה צבאית, ב-24 ביוני 2022 (צילום: אורן זיו)

מתנחלים במעיין "עין קריות", תחת אבטחה צבאית, ב-24 ביוני 2022 (צילום: אורן זיו)

עוד יום של אפרטהייד: מתנחלים בילו במעיין פלסטיני בחסות הצבא

גם ביום שישי האחרון יצאו עשרות מתנחלים לבלות ב"עין קריות", מעיין שנמצא בשטח החקלאי של הכפר הפלסטיני קריות. חיילים ושוטרי מג"ב מנעו מפלסטינים להגיע למקום, וירו גז מדמיע לעבר בתי הכפר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf