newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא באמת צריך לסבול כדי להגיע לשגשוג כלכלי

הסיסמה של ארנולד שוורצנגר מימי השרירנות שלו, "בלי כאבים, אין הישגים", מסכמת היטב את התפיסה הכלכלית השלטת. אבל לא רק שזה לא הכרחי, זה גם לא נכון – ובהחלט אפשר ליצור אלטרנטיבות אנושיות ויעילות יותר. קטעים מספרה של קייט ריוורת', "כלכלת הדונאט"

מאת:

בשנות השמונים של המאה העשרים הייתי נערה מתבגרת, וניסיתי להבין את העולם בעזרת הצפייה במהדורות החדשות. התמונות שהבזיקו מדי ערב על מרקע הטלוויזיה בסלון שלנו נשאו אותי הרחק אל מעבר לחיי כתיכוניסטית לונדונית, ולא הרפו ממני. המבט השקט, הבלתי-נשכח, של הילדים בעלי הבטן התפוחה ככדור שנולדו בשנות הרעב באתיופיה; השורות הסדורות של קורבנות אסון הגז בבופאל; החור בעל הגוון הסגול בשכבת האוזון; כתם הנפט העצום שזלג מהמיכלית "אקסון ולדז" אל המים הטהורים של אלסקה.

עד סוף העשור כבר ידעתי בבירור שאני רוצה לעבוד בארגון כמו אוקספם או גרינפיס, ולקחת חלק במאבקים המבקשים לשים קץ לעוני ולהרס הסביבתי. חשבתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא ללמוד כלכלה ולהשתמש בכליה לקידומן של מטרות אלה.

לכן נרשמתי ללימודי כלכלה באוניברסיטת אוקספורד, בתקווה לרכוש את הכישורים שיוכלו להכשירני למשימה. אבל התיאוריה הכלכלית שנלמדה באוקספורד באותם ימים תסכלה אותי משום שהיא התבססה על הנחות משונות בנוגע לאופני התנהלותו של העולם, בעודה מרפרפת על פני הנושאים שנראו לי החשובים ביותר.

התמזל מזלי לפגוש במנחים מעוררי השראה ורחבי אופקים, אבל גם כנפיהם קוצצו על ידי תכנית הלימודים שנדרשו ללמד. וכך, בתום ארבע שנות לימוד, מצאתי את עצמי מתרחקת מהכלכלה התיאורטית, נבוכה מכדי שאעז לכנות את עצמי "כלכלנית". במקום זאת, שקעתי כל כולי באתגרים הכלכליים של העולם הממשי.

ביליתי שלוש שנים בעבודה עם יזמיות יחפות בכפרים של זנזיבר, מלאת הערצה לנשים שהפעילו עסקים זעירים ובה בעת גידלו ילדים בלי מים זורמים, חשמל או בית ספר במרחק סביר. משם, דילגתי לאי אחר, שונה מאוד – מנהטן. שם עבדתי ארבע שנים באומות המאוחדות, בצוות הממונה על כתיבת דוח הדגל השנתי – "דוח הפיתוח האנושי" – והתוודעתי למשחקי הכוח חסרי-הבושה שמנעו התקדמות במגעים בינלאומיים שונים.

הכלכלנית קייט רייוורת' (צילום: Stephan Röhl, Heinrich-Böll-Stiftung, CC BY-SA 2.0)

להפסיק להתבונן בכלכלה דרך חור המנעול שמגדירות לנו התיאוריות הוותיקות שלה. הכלכלנית קייט רייוורת' (צילום: Stephan Röhl, Heinrich-Böll-Stiftung, CC BY-SA 2.0)

עזבתי כדי להגשים שאיפה רבת-שנים ולעבוד באוקספם, שם נשארתי יותר מעשור. במסגרת זו התוודעתי לעבודות המסוכנות שעימן נאלצות להתמודד הנשים המועסקות בתחתית שרשראות האספקה העולמיות – מבנגלדש ועד ברמינגהם. נאבקנו כדי לשנות את הכללים המעוּותים ואת הסטנדרטים הכפולים ששולטים בכללי הסחר הבינלאומי, ובחנתי את ההשלכות של שינויי האקלים על זכויות האדם במפגשים עם איכרים ממקומות שונים, מהודו ועד זמביה, ששדותיהם היו לאדמה חרבה בגלל שנות בצורת ארוכות.

ואז הייתי לאם – אימם של תאומים, לא סתם – והעברתי שנה בחופשת לידה, שקועה עד צוואר בכלכלת הישבנים החשופים של גידול עוללים. כששבתי לעבודה, התוודעתי מקרוב ללחצים שבהם נתונים הורים שמלהטטים בין עבודה ומשפחה.

מסלול חיי סייע לי להבין בהדרגה את המובן מאליו: לא אוכל לזנוח את הכלכלה. לא רק משום שהיא מעצבת את העולם שבו אנחנו חיים, אלא גם משום שדפוס החשיבה שלה עיצב ללא ספק גם אותי. אז החלטתי לשוב אל הכלכלה, אבל הפעם – כדי להפוך אותה על ראשה.

המחשבה שהניעה אותי הייתה זאת: מה אם נפסיק להתבונן בכלכלה דרך חור המנעול שמגדירות לנו התיאוריות הוותיקות שלה, ונתחיל לחשוב עליה מהכיוון השני דווקא: נגדיר את המטרות ארוכות הטווח של האנושות, ורק אז נפנה לחפש חשיבה כלכלית שתסייע לנו בהגשמתן? ניסיתי לצייר תמונה של מטרות אלה, ומגוחך ככל שזה נשמע, מה שיצא נראה כמו דונאט – כן, הסופגניה האמריקאית עם החור באמצעה… מדובר בזוג טבעות בעלות מרכז משותף. מתחת לטבעת הפנימית – הבסיס החברתי – נמצאים חסכים אנושיים מכריעים כמו רעב ואנאלפביתיות; מעבר לטבעת החיצונית – התקרה האקולוגית – מצויה התדרדרות פלנטרית הרת אסון, כמו שינויי האקלים ואובדן המגוון הביולוגי. התווך שבין שתי הטבעות הוא הדונאט עצמו: מרחב שבו נוכל להיענות לצורכי הכול במסגרת היכולות הקיימות של כוכב הלכת שלנו.

דונאט מסוכר, בטיגון עמוק, ודאי לא נשמע כמטאפורה הטבעית ביותר לשאיפותיה של האנושות. אבל משהו בדימוי תפס, גם אותי וגם אחרים, ובסופו של דבר – הוא נשאר. והוא הצית שאלה מסעירה באמת:

אם יעדה של האנושות במאה העשרים ואחת הוא להתכנס אל תוך הדונאט, איזה דפוס חשיבה כלכלי יעניק לנו את הסיכוי הטוב ביותר להגיע לשם?

וכך, בעודי אוחזת בדונאט בידי האחת, דחקתי הצידה בידי השנייה את ספרי הלימוד הישנים בכלכלה ופניתי לתור אחר רעיונות חדשים, הטובים יותר שבנמצא. עשיתי זאת בחברתם של סטודנטים סקרניים, של מנהיגים עסקיים פרוגרסיביים, של אנשי אקדמיה חדשנים ושל אנשי שטח פורצי דרך.

מהות הדונאט: בסיס חברתי שמגדיר תנאי רווחה מינימליים שאסור שיחסרו לאף אדם, ותקרה אקולוגית המוגדרת על פי מידת הלחץ על מערכות הפלנטה שאין לחרוג ממנה. בין השניים נמצא הדונאט: מרחב בטוח וצודק לכל

ספר זה מבקש לחבר בין התובנות העיקריות שגיבשתי לאורך הדרך – תובנות שמובילות לדרכי חשיבה, שהלוואי שהיו נקרות בדרכי בצעדיי הראשונים כסטודנטית לכלכלה, ושאני מאמינה שצריכות להיות חלק מארגז הכלים של כל כלכלן וכלכלנית כיום.

הספר שואב מאסכולות חשיבה שונות, כמו כלכלת המורכבות, כלכלה אקולוגית, כלכלה פמיניסטית, כלכלה מוסדית וכלכלה התנהגותית. כולן אמנם עשירות בתובנות, אך כל עוד כל אחת מהן נותרת ספונה בכתבי העת, בכנסים, בבלוגים, בספרי הלימוד ובתקני ההוראה משלה, ממוקדת בפיתוח הביקורת הנישתית שלה על החשיבה של המאה שעברה, קיים חשש שיישארו מנותקות זו מזו. פריצת הדרך האמיתית נמצאת, אפוא, בשילוב בין מה שיש לכל אחת מאסכולות חשיבה אלה להציע, ובין מה שקורה כשאנחנו מציבים אותן זו לצד זו וגורמים להן לתקשר ולשתף פעולה, אגב תיאום והיזון הדדי. וזו בדיוק תכליתו של ספר זה.

מצבנו העגמומי והאתגרים העצומים שניצבים עוד בפנינו נובעים במידה רבה מהחשיבה הכלכלית המיושנת, על נקודות העיוורון והמטאפורות המוטעות שלה. אבל למי שמוכנים למרוד, להתבונן לצדדים, להעמיד בספק ולחשוב אחרת, אלה הם זמנים מסעירים. "אם יעלה בידינו להורות לתלמידים כיצד ללמוד, כיצד לשכוח את תלמודם וכיצד ללמדו מחדש, יהיה בכך משום תוספת ממד חינוכי רב-עוצמה", כתב העתידן אלווין טופלר. הדברים הללו נכונים שבעתיים למבקשים לרכוש אוריינות כלכלית: יש לנו הזדמנות אדירה לשכוח את יסודות הכלכלה ואז לשוב ולבנות אותם מחדש.

קטעים מהפרק החמישי: לעצב כדי לחלק – מ"הגידול ידאג לכל" לחלוקה מתוכננת

'בלי כאבים, אין הישגים'. סיסמה מפורסמת זו, של השרירן המפורסם ביותר אי פעם, גרמה למיליונים לחרוק שיניים ולהרים משקולות. בשנות השמונים של המאה שעברה, סחפה התירגולת הַמְּעַנָּה של ארנולד שוורצנגר את עולם הכושר בסערה, וסיסמתו הייתה לסיסמתם של מכוני הכושר מאז ועד ימינו. המסר פשוט: אם אתה רוצה גוף מהמם, תצטרך לחוות כאב פיזי מהמם לא פחות. במקרה או שלא במקרה, הסיסמה הזו מתאימה מאוד גם לסיכומה של תפישת העולם הכלכלית שכבשה את העולם בערך באותו הזמן: כדי לייצר חברה עשירה יותר, והוגנת יותר לכול, נצטרך קודם כל לחוות את הכאב החברתי שנגרם על ידי אי שוויון גדול.

ארנולד שוורצנרגר בצילומי סרט תיעודי, בימי השרירנות שלו (צילום: Harry Chase, Los Angeles Times, CC-BY 4.0)

סיסמת חדרי הכושר והכלכלה הניאוליברלית: בשביל גוף מהמם או חברה עשירה, צריך קודם כל לחוות כאב. ארנולד שוורצנרגר בצילומי סרט תיעודי, בימי השרירנות שלו (צילום: Harry Chase, Los Angeles Times, CC-BY 4.0)

אין ספק שהסיסמה הזו – "בלי כאבים, אין הישגים" – עדיין מניעה מקבלי החלטות רבים בימינו, בייחוד כשהם מבקשים להצדיק את הידוק החגורה הציבורית באמצעות כללי צנע שמגדילים את אי-השוויון ופוגעים קשה במיוחד בעניים ביותר. אבל כפי שיחשוף פרק זה, בכל הנוגע לכלכלה, אין זו אלא אמונה כוזבת, שאינה מבוססת על נתונים מדידים אלא על תרשים מוטעה (גם אם משפיע ביותר). גידולו של אי-השוויון רחוק מלהיות שלב הכרחי בהתפתחותה של אומה. למעשה, הוא נובע ממדיניות מסוימת, שהיא לא רק מזיקה במיוחד אלא גם בעלת השלכות רבות שדוחפות את האנושות עוד ועוד מעבר לגבולות הדונאט.

במקום לקבל את אי-השוויון הגדל כְּחוק של הפיתוח הכלכלי, תופעה בלתי-נמנעת שצריך לחיות איתה, כלכלני המאה העשרים ואחת יראו בו כשל תכנוני. לכן, הם יחתרו ליצור כלכלות חלוקתיות הרבה יותר בכל הנוגע לערך שהן מייצרות – ובפרט, כלכלות שמכוונות לחלק את העושר המיוצר באמצעות השליטה בקרקע, בייצור הכסף, ביזמות, בטכנולוגיה ובידע. ובמקום להתמקד בפתרונות מבוססי-שוק או מדינה בלבד, יגייסו גם את כוחה של נחלת הכלל. מדובר במפנה תפישתי מהותי, שניצניו בהחלט כבר נראים.

מדוע אי-השוויון חשוב?

ייתכן אמנם שאי-השוויון אינו בלתי-נמנע, אבל עד לאחרונה הוא לא נתפש כמקור לחשש, ולבטח לא כיעד מדיניות הולם. "מכל המגמות המזיקות ליציבות הכלכלה, המפתה ביותר, ולדעתי גם הרעילה ביותר, היא זו שמתמקדת בשאלות של חלוקה", כתב בשנת 2004 הכלכלן המשפיע רוברט לוקאס. לפי עדותו של ברנקו מילנוביץ, אחד הכלכלנים הבכירים בבנק העולמי, לאורך שני העשורים האחרונים היה עצם אזכור הצירוף אי שוויון "בלתי-נסבל פוליטית, מכיוון שהוא נתפש כמשהו פרוע או סוציאליסטי".

לאחרים, היתה רמת אי-השוויון החברתי הנסבלת עניין של העדפה אישית או פוליטית – כפי שהעיר בזמנו ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, בהקשרו של גדול הכדורגלנים הבריטים, "הפגיעה ברמת ההכנסות של דיוויד בקהאם היא לא משימת חיי". ואולם, בעשור האחרון התחוללו שינויים דרמטיים בתפישתו של אי-השוויון בד בבד עם התבהרות אופיים השיטתי של נזקיו בכל התחומים – החברתי, הפוליטי, האקולוגי והכלכלי.

ההשפעה של אי שוויון בהכנסה על חברות וקהילות יכולה להיות מערערת מאוד. כשהאפידמיולוגים ריצ'רד וילקינסון וקייט פיקט בחנו מדינות שונות שהכנסתן גבוהה לצורך כתיבת ספרם "רמת הרוח", שראה אור בשנת 2009, הם גילו שנתוני אי-השוויון הלאומי, ולא העושר הלאומי, הם בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על מדדי הרווחה הלאומית. בארצות שבהן אי-השוויון גדול יותר ניכרת נטייה ליותר הריונות בגיל הנעורים, מחלות נפש, שימוש בסמים, השמנת-יתר, אסירים, נשירה מבתי הספר וקריסה קהילתית – והכול לצד תוחלת חיים נמוכה יותר, אי שוויון מגדרי עמוק יותר ורמות אמון נמוכות יותר. "השפעותיו של אי-השוויון אינן מוגבלות לעניים", סיכמו; "הוא פוגע במרקם החברתי של החברה כולה". חברות שוויוניות יותר, עשירות או עניות, מתגלות כבריאות ושמחות יותר.

גם הדמוקרטיה מאוימת על ידי אי שוויון, מפני שהוא פועל גורם לריכוז הכוח בידיהם של המעטים ומעודד את כניסת השוק לתחום ההשפעה הפוליטית. תופעה זו מקבלת את ביטויה הברור ביותר, ככל הנראה, בארצות הברית, שעד שנת 2015 הייתה ביתם של יותר מחמש-מאות מיליארדרים. "מיליארדרים נעשים עכשיו מעורבים הרבה יותר במאמץ להשפיע על תוצאות הבחירות", טוען האנליסט הפוליטי דארל ווסט, שחקר את הנושא. "הם מוציאים עשרות ואף מאות-מיליוני דולרים על קידום האינטרסים המפלגתיים שלהם, ולעיתים קרובות עושים זאת בהיחבא מהציבור האמריקאי." סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, אל גור, החרה-החזיק אחריו: "הדמוקרטיה האמריקאית נחטפה", אמר, "והחוטף הוא מימון הבחירות".

(אילוסטרציה: DonkeyHotey, CC BY 2.0)

"הדמוקרטיה האמריקאית נחטפה, והחוטף הוא מימון הבחירות" (אילוסטרציה: DonkeyHotey, CC BY 2.0)

אבל מתברר שרמות גבוהות של אי שוויון לאומי הולכות יד ביד גם עם החרפת ההתדרדרות האקולוגית. מדוע? תשובה אחת היא שאי שוויון חברתי דוחף לתחרות מעמדית ולצרכנות בוטה, מהסוג שבא לידי ביטוי במדבקת הפגוש האמריקאית, המחויכת רק למחצה: "מי שמת עם הכי הרבה צעצועים, מנצח". תשובה נוספת היא שאי-השוויון שוחק את ההון החברתי – מכיוון שזה נבנה על קשרים קהילתיים, על אמון ועל נורמות, ועומד בבסיס הפעולה המשותפת הנחוצה כדי לדרוש חקיקה סביבתית, להעביר אותה ואז גם לאכוף אותה.

היציבות הכלכלית מאוימת גם היא, כשיותר מדי משאבים מרוכזים במעט מדי ידיים. עובדה זו נחשפה בבירור במשבר הפיננסי של 2008: כשבעלי ההכנסות הגבוהות רכשו נכסים שרמת הסיכון שלהם הייתה גבוהה ושבהמשך התבררו כחבילות החוב של בעלי ההכנסות הנמוכות, שבתורם לקחו משכנתאות שלא יכלו להרשות לעצמם, התוצאה הייתה ערעור מערכתי וקריסה פיננסית. בניתוח של 25 השנים שקדמו לקריסה שערכו מייקל קומהוף ורומיין רנסייר, שניהם כלכלנים בקרן המטבע הבינלאומית, נמצאו קווי דמיון מטרידים לעשור שקדם לשפל הגדול של 1929: בשתי התקופות ניכר גידול מהיר של המגזר העסקי לצד גידול ניכר בחלק ההכנסה של העשירים מצד אחד, וגידול מהיר ברמת החוב של שאר האוכלוסייה מן הצד האחר – ששיאם המשותף בקריסה פיננסית וחברתית כאחת.

ברור, אפוא, שאי שוויון ניכר בהכנסה גורם לנזקים רבים. בכלכלות שבהן רמת ההכנסה נמוכה, היה אפשר לטעון אולי, פעם, שההשפעות הללו הן מחירו העגום אבל ההכרחי של אי-השוויון, שבלעדיו אין סיכוי לגידול כלכלי מהיר. אבל גם המיתוס הזה כבר נופץ. בניגוד לתיאוריות שעליהן התבססה כלכלת הפיתוח, התברר שאי שוויון אינו גורם לכלכלות לגדול מהר יותר: אם בכלל, הוא דווקא פוגע בקצב הגידול שלהן. והוא עושה זאת על ידי בזבוז הפוטנציאל שטמון במרבית בני החברה: מי שהיו יכולים להיות מורים או סוחרים, אחים בבית החולים או יזמים בקנה מידה קטן – וכך לתרום לעושרה ולרווחתה של קהילתם – נאלצים במקום זאת לכלות את זמנם במאמץ נואש להשביע את צורכי היומיום הבסיסיים ביותר של בני משפחותיהם. כשלמשפחות העניות ביותר בחברה אין די כסף לשלם בעבור סיפוק צורכיהן החיוניים, הפועלים העניים ביותר אינם יכולים להשיג פרנסה מספקת, וכך השוק מתנוון דווקא במקומות שבהם הדינמיות שלו חיונית במיוחד.

חשיבה אינטואיטיבית זו מקבלת תמיכה מחקרית: כלכלנים בקרן המטבע הבינלאומית מצאו עדויות ברורות לכך שאי-השוויון פוגע בגידול בתמ"ג בחתך נרחב של מדינות. "בחברות שוויוניות פחות, הגידול הכלכלי שברירי ואיטי יותר", הבהיר ג'ונתן אוסטרי, הכלכלן הראשי בצוות שכתב את המחקר האמור. "לכן, תהיה זו טעות לדמיין שאם נתמקד בגידול הכלכלי, בעיית אי-השוויון תיעלם מעצמה." זהו מסר חשוב ורב-עוצמה, במיוחד למעצבי מדיניות בארצות שבהן ההכנסה כיום נמוכה או ברמת הביניים – והוא נוגד בבירור את המיתוס של "בלי כאבים, אין הישגים".

עכשיו הגיע זמנה של צורת מחשבה חדשה. המסר שלה פשוט: אל תחכו עד שהגידול הכלכלי יצמצם את אי-השוויון – מפני שהוא לא יעשה זאת. במקום זה, עצבו כלכלה שהיא חלוקתית בכוונה תחילה.

מי יהיו בעלי הרובוטים?

"המהפכה הדיגיטלית חשובה לאין ערוך מהמצאת הכתב או אפילו הדפוס", אמר דגלאס אנגלברט, החדשן האמריקאי הנודע שעוסק בחקר יחסי הגומלין בין האדם למחשב. ייתכן בהחלט שעוד יתברר שהצדק עימו. אבל משמעותה של מהפכה זו בגישה לעבודה, לשכר ולעושר תלויה בבעלויות על הטכנולוגיות הדיגיטליות ובשימוש שנעשה בהן. עד עתה חזינו בשתי מגמות מנוגדות שהשלכותיהן רק מתחילות להתבהר.

ראשית, המהפכה הדיגיטלית הובילה לעלייתו של עידן הרשת, שבו העלות השולית של שיתופי פעולה מתקרבת לאפס… נחלות כלל אלה מובילות למעשה למהפכה המבזרת את הבעלות על ההון. כל מי שיש לו גישה לאינטרנט יכול לארח, ליידע, ללמוד וללמד, בכל רחבי העולם. כל משק בית, בית ספר או גג של עסק, יכול לייצר אנרגיה מתחדשת, ואם יחובר למטבע בלוקצ'יין יוכל גם למכור את עודפיו ברשת זעירה. באמצעות החיבור למדפסת תלת-ממד, כל אחד יכול להוריד מהרשת עיצובים או לייצר עיצובים משלו, ואז להדפיס כל כלי או אביזר שנחוצים לו. טכנולוגיות-עזר אלה מגדירות את העיצוב החלוקתי, ומעמעמות את ההבחנה בין יצרנים לצרכנים מכיוון שהן מאפשרות לכל אחד להיות יצרן-צרכן (prosumer) – גם מייצר וגם משתמש, שווה בין שווים, בכלכלה המבוזרת.

עד כאן, התהליך יפה ומעצים. אבל במקביל, מתרחש תהליך הפוך – שהדינמיקה השלטת בו היא של "המנצח לוקח הכול". במקום שהאינטרנט יקדם מנעד רחב של ארגונים ושל ספקי מידע מבוססי-רשת, השפעותיו החזקות של האינטרנט (כולם רוצים להיות ברשתות שבהן כולם נמצאים) שינו את הספקים עצמם: הם הפכו חברות כמו גוגל, יוטיוב, אפל, פייסבוק, איבּיי, פּייפּאל ואמזון – למונופולים דיגיטליים שיושבים בליבה של חברת הרשת. למעשה, הם שמנהלים עכשיו את נחלת הכלל החברתית העולמית, והם עושים זאת לטובת האינטרסים המסחריים שלהם עצמם, בו בזמן שהם מבצרים את מיזמיהם בפטנטים שנועדו להגן על שליטה עודפת זו. רמת המשילות העולמית שמסדירה את הדינמיקות המפלגות האלה עדיין לוקה מאוד בחסר. עם זאת אין ספק שהיא עתידה להיות חיונית בהיפוכה של מגמת הגידור המהירה הזו של נחלת הכלל היצירתית ביותר של המאה העשרים ואחת.

ואולם, המהפכה הדיגיטלית מביאה עימה מגמה נוספת של ריכוזיות. ממש כשם שהיא מעצימה אנשים הודות לעלויות הייצור השוליות האפסיות כמעט שלה, כך היא גם מייתרת אנשים, בגלל הצורך האפסי-כמעט שלה בפועלי ייצור אנושיים. עלייתם של הרובוטים – אותן מכונות שיכולות לחקות אנשים ואף להתעלות עליהם ברמת הביצוע – מעמידה מיליוני משרות תחת איום עכשיו. גל זה של אוטומציה דיגיטלית עדיין בחיתוליו, אבל הוא כבר הוביל למה שמומחה הכלכלה הדיגיטלית, אריק ברייניולפסון כינה "שבירת הזיקה" בין הייצור לעבודות, תופעה שניכרת במיוחד בארצות הברית. מאז תום מלחמת העולם השנייה, היה קשר הדוק בין הפריון לתעסוקה בארצות הברית, אבל זיקה זו הולכת ונשברת מאז שנת 2000: הפריון ממשיך לעלות בהתמדה, בעוד רמת התעסוקה משתטחת.

הטכנולוגיה החליפה את העובדים עוד קודם לכן, כמובן, והיא יכולה לפעול לטובת החברה כשהיא מפנה לאנשים את הזמן ומאפשרת להם למצוא עיסוקים יצרניים אחרים. אבל אנליסטים כלכליים חוששים שהתחליפים הרובוטיים של ימינו מקצצים במגזרי תעשייה ושירותים רבים כל כך, ובמהירות גדולה כל כך, עד שייצור העבודה בתחומים אחרים פשוט לא יוכל לעמוד בקצב. מיליוני עבודות שדורשות מיומנות בדרגת-הביניים אבדו בתקופת המשבר הכלכלי שבין 2007 ל-2009 ולא שבו לשוק, מפני שהעובדים בהן הוחלפו בתוכנה. בה בעת, מעמדן של מרבית העבודות ששבו לשוק לאחר המשבר נמוך והן דורשות מיומנות מעטה מאוד, אם בכלל.

לכן, המבנה של הכלכלה הוא כשל שעון חול: מעט משרות בעבודות שדורשות מיומנות גבוהה, שפע משרות בעבודות שדורשות מיומנות נמוכה, וכמעט כלום ביניהן. אנליסטים חוזים שעד שנת 2020 ירדו לטמיון כחמישה מיליון משרות בחמש-עשרה הכלכלות המרכזיות בגלל האוטומציה. ומדובר במגמה עולמית, שמרכזה בסין. שם, יצרנית האלקטרוניקה הענקית פוקסקון, שמעסיקה יותר ממיליון עובדים, מתכננת לייצר "צבא של מיליון רובוטים" וכבר החליפה 60 אלף עובדים במפעל אחד ברובוטים.

אילוסטרציה: pixabay

"צבא של מיליון רובוטים" (אילוסטרציה: pixabay)

אם כן, כיצד יוכל העיצוב החלוקתי לסייע במניעת הפירוד הכלכלי שנראה שהטכנולוגיה מקדמת? נקודת התחלה מובנת מאליה יכולה להיות במעבר ממיסוי העבודה למיסוי השימוש במשאבים בלתי-מתחדשים: מעבר כזה יוכל לסייע בצמצום יתרון המס הלא הוגן שממנו נהנות כיום חברות שמשקיעות במכונות (הוצאה פטורה ממס) במקום אלה שמשקיעות בבני אדם (שמשכורותיהם מחויבות במס).

בה בעת, חיוני להשקיע הרבה יותר בשיפור מיומנויותיהם של אנשים בהקשרים שבהם הרובוטים אינם מציבים כל תחרות: ביצירתיות, באמפתיה, בתובנה ובקשר אנושי – מיומנויות שהן חיוניות לסוגים רבים של עבודות, החל במורים בבית הספר היסודי, עבור במנהלים אמנותיים, פסיכותרפיסטים ועובדים סוציאליים וכלה בפרשנים פוליטיים. כפי שניסחו זאת אריק ברייניולפסון ואנדרו מק'אפי, לבני אדם יש צרכים ורצונות רבים שרק בני אדם אחרים יכולים לתת להם מענה. לכן, לא סביר שבני האדם יוחלפו בבוא היום על ידי מכונות כשם שהסוסים הוחלפו אי-אז על ידי המכוניות.

דברים אלה מעודדים אולי, אבל העידוד חלקי בלבד, משום שאם מרבית העובדים ימשיכו להרוויח את לחמם ממכירת כוח-עבודתם בלבד, הם פשוט לא יוכלו להרוויח מספיק. לדברי האנליסטים, שכר העבודה עתיד להצטמצם עד כדי כך, שלא יהיה אפשר עוד להבטיח שכל אחד יזכה ליהנות מהעוגה הכלכלית, לא כל שכן, לקבל נתח הוגן שלה. כבר היום, התשואות שמועסקים צפויים לקבל בעתיד נמצאות על מסלול שמוביל לשוק עבודה משוסע מאוד, שלוקה באי שוויון עצום – מצב שמחזק מאוד את ההיגיון שמאחורי הקמפיינים הלאומיים הרבים שדורשים הבטחת הכנסה בסיסית לכול.

נקודת התחלה נבונה להתמודדות עם עלייתם של הרובוטים עשויה להימצא בשילוב בין העסקתם של חלק מהאנשים בעבודות שרק בני אדם יכולים לבצען, ובין הכנסה בסיסית המובטחת לכול. אלא ששילוב כזה יחייב את העובדים בשכר נמוך ואת מחוסרי העבודה לעסוק לנצח בשתדלנות, כדי להבטיח את יציבותם של ההסדרים הללו, שנה אחר שנה. פתרון יציב בהרבה הוא להקצות לכל אדם חלק בבעלות על תעשיית הרובוטים עצמה. איך זה ייראה? יש שמקדמים "דיווידנד רובוטי", רעיון שמקור ההשראה לו ב"קרן הקבועה של אלסקה", שבזכות תיקון חוקתי של המדינה, דואגת להעביר לכל אזרחי אלסקה חלק שנתי מהכנסות המדינה שמקורן בתעשיות הגז והנפט – מענק שעמד על יותר מאלפיים דולר לאזרח בשנת 2015.

המודל יכול לעבוד גם בהקשרם של הרובוטים, אבל בשל החורים במבנה המס הנוכחי ובשל התרבות של תשואות מופרטות, מדינות לאום רבות – כולל ארצות הברית – מרוויחות כיום רווח ישיר מועט עד להפתיע מהכלכלה הדיגיטלית העולמית, אף ששווייה עומד על מיליארדי דולרים, ואף שהן עצמן השקיעו כסף ציבורי רב במחקר, בפיתוח ובתשתיות שבבסיסה. מצב דברים זה חייב להשתנות, טוענת הכלכלנית מריאנה מאצוקטו: כשהמדינה שותפה לסיכון שבהשקעה, ראוי שתקבל תמורה, אם באמצעות תגמולים מפטנטים בבעלות ציבורית-פרטית משותפת ואם על ידי שותפות משמעותית של הבנקים המדינתיים בנכסיהם של העסקים המשתמשים בטכנולוגיות שמקורן במחקר במימון ציבורי.

של מי הרעיונות?

המשטר הבינלאומי בתחום זכויות הקניין הרוחני עיצב במידה רבה את השליטה על הידע ואת אופני הפצתו במאות השנים האחרונות. הסיפור הזה החל באופן תמים למדי במאה החמש-עשרה, כשוונציה החלה להנפיק למנפחי הזכוכית שלה פטנטים לעשר שנים כדי להגן על יצירותיהם החדשניות מפני חקיינים. הראו לנו כיצד אתם עושים זאת, הבטיח החוק, ואיש לא יורשה להעתיק את הישגיכם בעשר השנים הבאות. הייתה זו דרך נבונה לתגמל יצירתיות, אבל כשהאומנים הוונציאנים היגרו, הדרישה לרישום פטנטים על יצירתם היגרה איתם, וכך הופץ הנוהג על פני אירופה ועל פני תעשיות שונות.

מנפח זכוכית בוונציה (צילום: Petr Kratochvil, CC0 1.0)

התחלה תמימה. מנפח זכוכית בוונציה (צילום: Petr Kratochvil, CC0 1.0)

עלייתם של הפטנטים, ובעקבותיה עליית זכויות היוצרים והסימונים המסחריים, יצרה משטרים של קניין רוחני שהאיצו את המהפכה התעשייתית. אלא שבהמשך רבו המקרים שבהם נוצלו פטנטים כדי לנכס ידע ומיומנויות שפותחו באופן שיתופי במשך דורות, ושהיו עד אז נחלת הכלל. האירוניה הגדולה היא שכיום כבר ידוע לכול שעודף השימוש בחוקים בתחום הקניין הרוחני, ובעיקר ניצולם לרעה, חונקים את אותה יצירתיות עצמה, שהחוקים הללו ביקשו לקדם ולעודד במקור.

אורך חייהם של פטנטים כיום הוא עשרים שנה, והם מונפקים למגוון רחב של המצאות מלאכותיות – החל בפטנט האמריקאי של אמזון על קנייה ב"קליק אחד" וכלה בפטנטים על גנים שקשורים לסרטן של החברה הרפואית מיריאד ג'נטיקס. ובתעשיות הייטק רבות, רכישת פטנטים היא לעיתים קרובות פעולה טקטית, שתכליתה היחידה היא לעצור מתחרים או לתבוע אותם. כפי שכתב הכלכלן ג'וזף שטיגליץ, "מדובר במשטר יקר ולא הוגן… שעובד לטובתם של התאגידים הגדולים ושל עורכי הדין שעוסקים בתחום הפטנטים, יותר משהוא עובד לטובת המדע והממציאים הקטנים".

התיאוריה הכלכלית הרווחת טוענת שבלי הגנה על קניין רוחני, יאבדו הממציאים את התמריץ להוציא מוצרים חדשים לשוק, משום שלא יוכלו לזכות בתגמול ראוי על מאמציהם והוצאותיהם. אבל טענה זו מופרכת שוב ושוב על ידי ממציאים וחדשנים שפועלים בנחלת הכלל של רשת האינטרנט באמצעות תוכנות קוד פתוח מסוג FOSS (Free and Open Source Software), וחומרות קוד פתוח חינמיות מסוג FOSH (Free and Open Source Hardware).

רוח זו באה לידי ביטוי אצל מרצין ג'קובובסקי, פיזיקאי וחקלאי ממיזורי שבארצות הברית, שהתסכול שחווה בגלל המחירים הסחטניים שנדרש לשלם על תיקון המכונות החקלאיות שלו, ששבו ונשברו, גרם לו לבנות מכונות משלו, כשהוא משתף באינטרנט, ללא תשלום, את תכנוניו ההולכים ומשתפרים. הרעיון שלו גדל עד מהרה והיה ל"ערכת הבנייה של הכפר העולמי" (the Global Village Construction Set), שמלמדת וממחישה, צעד אחר צעד, איך לבנות מאפס חמישים מיני מכונות מועילות – מטרקטורים ומכונות לייצור בלוקים, ועד מדפסות תלת-ממד, מנסרות, תנורים לאפיית לחם וטורבינות רוח. העיצובים הללו יוצרו עד כה על ידי ממציאים ומחדשים בהודו, בסין, בארצות הברית, בקנדה, בגואטמלה, בניקרגואה, באיטליה ובצרפת.

בהתבסס על ההצלחות האלה, השיקו בינתיים ג'קובובסקי ושותפיו את "המכון הפתוח לבנייה" (Open Building Institute) שתכליתו לפתח דגמים בקוד פתוח לבניינים אקולוגיים, זולים ופשוטים לבנייה, המייצרים את כל האנרגיה הנחוצה למגורים בהם. "המטרה שלנו," הוא מסביר, "היא להגיע לייצור מבוזר. אני מדבר על מודל עסקי חדש של ארגון יעיל, שבו הרעיון המסורתי של קנה מידה נעשה לא רלוונטי. הרעיון החדש שלנו בנוגע לקנה המידה מתייחס לחלוקת הכוח הכלכלי לאורכה ולרוחבה של החברה".

הרצאה של מרצין ג'קובובסקי על כלכלת קוד פתוח

ג'ושוע פירס, חוקר ומהנדס משפיע בתחום החומרה החינמית בקוד פתוח מציג נקודת מבט אחרת על תכנון ועיצוב בקוד פתוח – לטענתו, יש לו גם יתרונות חברתיים משמעותיים והוא גם מאפשר חיסכון עצום בהוצאות של מוסדות במימון ציבורי. מחקרו של פירס בתחום כלכלת הייצור של ה-FOSH העלה שהשימוש בתכנונים ובמדפסות תלת-ממד בקוד פתוח בייצור ציוד מדעי חיוני – כמו מזרקים מדויקים שנמצאים בשימוש נרחב במעבדות ובבית חולים – חותך עלויות ועל כן מגביר את זמינותו ונגישותו של הציוד הזה בכל רחבי העולם. "המסקנה הבלתי-נמנעת", לדבריו, "היא שפיתוח FOSH צריך להיות ממומן על ידי ארגונים שחותרים למיקסום התשואה על השקעות ציבוריות, במיוחד בכל הנוגע לטכנולוגיות שקשורות במדע, ברפואה ובחינוך".

ברור שהמהפכה הדיגיטלית סוללת את הדרך לעידן של יצירת ידע משותף, שבכוחו לגרום לביזור קיצוני של הבעלות על העושר. אבל לטענתו של מישל באוונס, חוקר נחלות הכלל, לא סביר לצפות שהפוטנציאל שטמון בביזור כזה ימוצה בלי תמיכת המדינה. ממש כשם שהקפיטליזם התאגידי נסמך זה שנים רבות על כלי המדיניות של המדינה, על מימון ציבורי ועל חקיקה שתומכת בעסקים, כך נחלת הכלל זקוקה עכשיו לתמיכתה של מדינה-שותפה שתוכל לספק את התנאים ליצירתו של ערך משותף. איך תוכל המדינה לסייע במימוש כוחו של הידע המצוי בנחלת הכלל? בחמש דרכים עיקריות.

ראשית, יש להשקיע בכושר ההמצאה האנושי כבר במערכת החינוך, תחילה בבתי הספר ובהמשך באוניברסיטאות, על ידי הנחלת מיומנויות – כמו יזמות חברתית, פתרון בעיות ושיתוף פעולה – שיאפשרו לדור הבא לנצל רשתות של קוד פתוח באופן יצירתי חסר תקדים. שנית, יש לעגן חוזית התניה מפורשת, שכל מחקר שמקורו במימון ציבורי יהיה נגיש לציבור ברשתות הידע השונות, במקום שיינעל באמצעות פטנטים וזכויות יוצרים לטובת הרווח המסחרי הפרטי.

שלישית, יש לשחרר את הקניין הרוחני מלפיתתם החונקת של התאגידים שמבקשים לנכס לעצמם ידע שלמעשה הוא נחלת הכלל. רביעית, יש לממן את הקמתם של מרחבי יוצרים ("מייקרים"), שבהם ממציאים יכולים להיפגש ולהתנסות יחד בשימוש במדפסות תלת-ממדיות ובכלים חיוניים לבניית חומרות. חמישית ואחרונה, יש לעודד את התפשטותם של ארגונים אזרחיים – מחברות שיתופיות וקבוצות סטודנטים, עד מועדוני חדשנות ואיגודים שכונתיים – משום שקשרי הגומלין ביניהם הופכים לצמתים שבהם רשתות מבוזרות ושוויוניות כאלה מתעוררות לחיים.

יוצאים לעולם

אף שההתמודדות עם מוקדי אי שוויון לאומיים חשובה מאוד, המוקדים העולמיים מדאיגים ביותר גם הם. מאז שנת 2000, הצטמצם מעט אי-השוויון העולמי בהכנסות – בעיקר בזכות צמצום העוני בסין – אבל אי-השוויון בעולם בכללותו עדיין גדול מזה שבתוך כל מדינה לכשעצמה. עיוות קיצוני זה בהכנסות העולמיות גורם לדחיקת האנושות אל מחוץ לדונאט. מאות שנים, עודדו אותנו לזהות את עצמנו קודם כל כאומות, כשכל אומה, על כלכלתה, מובחנת משכנותיה שמעבר לגבול, או מעבר לים. אבל אם נעשה את הצעד המתחייב במאה העשרים ואחת, ונחשוב על עצמנו, כל אחד ואחת מאיתנו, גם ככלכלה בינלאומית, שהיא רב-שכבתית ובנויה כרשת, תישאל השאלה: אילו אפשרויות לעיצוב חלוקתי עשויות להתגלות.

אם אנו פועלים כדי להבטיח שהנגישות האוניברסלית לשווקים ולשירותים הציבוריים תהיה לנורמה במאה העשרים ואחת, הרי שראוי שכך נפעל גם בנוגע לנחלת הכלל הפלנטרית – ובפרט, למערכות המחיות של כדור הארץ ולמרחב הידע הציבורי הגלובלי: עלינו לפעול כדי שנגישותם האוניברסלית תובטח לכול במאה העשרים ואחת.

כבר בשנת 2002, נאלץ ויליאם קמקואמבה, בנם בן ה-14 של חקלאים מלאוויים מוכי-בצורת, לעזוב את חטיבת הביניים מפני שהוריו לא עמדו עוד בתשלום דמי הלימוד. בזמן שהתפנה לו, הלך קמקואמבה לספרייה המקומית, קרא ספר לימוד על אנרגיה, והחליט לבנות טחנת רוח משלו, למרות לעגם של חבריו ושכניו. ערימת גרוטאות מקומית הייתה המקום היחיד שבו הצליח למצוא חומרים הולמים.

וכך, כשבאמתחתו מאוורר של טרקטור ישן, מבחר צינורות פי-וי-סי, שלדת אופניים ישנה, דינמו ומכסי בקבוקים שנזרקו, הקים טחנת רוח שגובהה כחמישה מטרים שאליה חיבר את הכבלים. "הטחנה" עבדה, והפיקה מספיק חשמל כדי להפעיל ארבע נורות ושני מכשירי רדיו בבית משפחתו. עד מהרה, נוצר בפתח הטחנה תור של אנשים שביקשו לטעון את הטלפונים הניידים שלהם – בהמשך, הגיע שטף של עיתונאים שביקשו לדווח על ההישג המרשים.

עם זאת, לקח לוויליאם עוד חמש שנים עד שזכה להשתמש במחשב לראשונה – היה זה כשהגיע לארושה שבטנזניה כדי לשאת דברים במסגרת פלטפורמת ההרצאות טד (TED). כפי שסיפר מאוחר יותר, "מעולם קודם לא השתמשתי באינטרנט. זה היה מדהים… חיפשתי בגוגל 'טחנות רוח', ומצאתי כל כך הרבה מידע בנושא".

תחנת הרוח הראשונה של וויליאם קוואקומבה (צילום: Erik (HASH) Hersman, CC BY 2.0)

מספיק חשמל כדי להפעיל ארבע נורות ושני מכשירי רדיו. טחנת הרוח הראשונה של וויליאם קוואקומבה (צילום: Erik (HASH) Hersman, CC BY 2.0)

כושר ההמצאה של קמקואמבה יוצא דופן בבירור. אבל בכל קהילה יש שפע של ממציאנים ואנשים שאוהבים לעשות ניסיונות. אילו רק הייתה להם גישה חופשית לאינטרנט, למרחב הידע הציבורי, ולחללי יוצרים משותפים אחרים, היו יכולים להעתיק, להתאים ולהמציא טכנולוגיות שהיו מספקות מענה לצרכים הדחופים ביותר שלהם ושל קהילותיהם – החל באיסוף מי גשמים ובנייה מותאמת-אקלימית, עבור במכשור חקלאי ובציוד רפואי וכלה בטורבינות רוח. אבל מה שחסר עוד יותר, היא פלטפורמה דיגיטלית עולמית שתאפשר שיתופי פעולה בין ממציאים לחוקרים, סטודנטים, יזמים, ומיזמים מכל רחבי העולם, ותפעל לפיתוח טכנולוגיות קוד-פתוח חינמיות.

תארו לעצמכם פלטפורמה מבוזרת, שוויונית, כזו, שהייתה נסמכת על כל המאפיינים שמאפשרים רשתות שיתופיות באיכות גבוהה: "רשימות מצרכים" שהיו מונות את כל החומרים, המכשירים והמיומנויות הנחוצים לשכפולו של כל פריט ופריט; דירוגי משתמשים וביקורות על כל פריט; תצלומים ותרשימים שמתעדים כיצד התפתח תכנונם; ופורטלים שמשרתים קהילות דומות – כמו שכונות עוני עשירות באנרגיה סולארית, או כפרים מועדים לבצורת – כדי שאנשיהן יוכלו ללמוד אלה מאלה על הצלחות וכישלונות גם יחד.

יצירתה של פלטפורמה כזו עשויה להיות משבשת, מבהיר ג'ושוע פירס, משום "שהיא תציב תחרות אמיתית לפרדיגמת הפיתוח הטכנולוגי ששלטה בציוויליזציה מאז המהפכה התעשייתית". אבל ממילא יידרש לה מימון ראשוני, בין שיגיע מקרנות, ובין שיגיע מממשלות, מהאו"ם או ממִקּוּר המונים. היא תזדקק גם לצורות חדשות של רישוי קוד פתוח, כדי להבטיח את מרחב הידע המשותף החדש הזה מפני תביעות של קניין רוחני מהסוג הישן – פטנטים, זכויות יוצרים וסימנים מסחריים.

כמה שנים לאחר פעולתו מעוררת ההשראה, זכה ויליאם קמקואמבה במלגה שאפשרה לו ללמוד באוניברסיטה בארצות הברית. לאחר שסיים את לימודיו לתואר, לקח חלק במיזם שמקים חללי ייצור וחדשנות לתלמידי בתי הספר ולסטודנטים באוניברסיטאות במלאווי. "לצעירים רבים יש כישרון ורעיונות מבריקים", הוא מסביר, "אבל הם לא יכולים לממש את הפוטנציאל שלהם במלואו בגלל דלותם של הארגונים שאמורים לתמוך בהם ולאפשר להם את תהליך ההבשלה החיוני לפיתוח".

כששאלתי אותו איך הוא חושב שפלטפורמה דיגיטלית כזו, שתיועד למרחב הידע הציבורי, תוכל לסייע לממציאים בפוטנציה שחיים בארצו, השיב מיד: "היא תאפשר להם להיות יצירתיים משום שהם יוכלו לשתף פעולה בפתרון בעיות עם אנשים מכל רחבי אפריקה, וכך יוכלו ללמוד זה מזה, ולהמשיך ולשפר את התכנונים שלהם". הנגשת מרחבי הידע הציבורי הגלובלי עשויה אפוא להיות אחת הדרכים היעילות ביותר לחולל שינוי עמוק בביזור העושר במאה הנוכחית.

איך כל זה קשור לשגרת האימונים של ארנולד שוורצנגר? ובכן, בשנות השמונים של המאה שעברה, הזדרזו הרופאים להזהיר מפני מנטרת האימונים של "בלי כאבים, אין הישגים", והסבו את תשומת הלב לכך שתרגול שמסב כאב עלול לגרום לפציעה, ולא לשיפור הכושר. לציבור הכלכלנים שהלך שולל עשרות בשנים אחר העקומה השגויה של קוזנץ, לקח הרבה יותר זמן להגיע לאותה מסקנה עצמה – אבל דומה שזו מתחילה להיטמע סוף-סוף: כלכלות הוגנות אינן מותנות בכאב כלכלי. למעשה, הן עשויות להיווצר דווקא בזכות המאמץ המודע להימנע מכאב כזה על ידי עיצוב חלוקתי במתכוון. שינוי תפישתי זה מבטא שינוי מהותי עוד יותר בהלוך רוחם של הכלכלנים – זו הפרידה מהמסע המיתולוגי ברכבת ההרים והמעבר לעידן החדש: עידן הרשת.

במקום לחכות (לשווא) עד שהגידול הכלכלי יוביל להגברת השוויון, על הכלכלנים של המאה העשרים ואחת לעצב את הזרימה המבזרת כך שתוטמע מלכתחילה במבנה הבסיסי של קשרי הגומלין הכלכליים עצמם. במקום להתמקד בביזור ההכנסה בלבד, עליהם לחתור לביזור העושר עצמו – בין שמדובר בשליטה על הקרקע, ביצירת הכסף, ביזמות, בטכנולוגיה או בידע – ולגרום לשוק, לנחלת הכלל ולמדינה גם יחד להטות שכם למאמץ הכרוך בכך.

במקום לחכות לרפורמה שתוחל מלמעלה למטה, עליהם לעבוד עם רשתות עממיות, שחלקן כבר פועלות ומקדמות את המהפכה בביזור העושר. זאת ועוד – עליהם להתאים את מהפכת העיצוב הכלכלי החלוקתי למהפכה רבת-עוצמה לא פחות – מהפכת העיצוב הכלכלי המחדש, המתוארת בפירוט בפרק הבא.

קייט רייוורת' היא כלכלנית בוגרת אוניברסיטת אוקספורד, וההוגה והמייסדת של "מודל הדונאט" – דרך חדשה להתאים את הכלכלה שלנו למציאות של המאה ה-21 ולהבטיח שגשוג אנושי, מבלי להרוס את העולם. הקטעים המובאים כאן הם חלק מספרה "כלכלת הדונאט", שיצא לאור בהוצאת רדיקל – בית לרעיונות. תרגום מאנגלית: נעמי זוסמן; עריכת תרגום: תמר נויגרטן; עריכה מדעית: ליה אטינגר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מעטפות הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות בפברואר 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מעטפות הצבעה בבחירות לרשויות המקומיות בפברואר 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

האדישות לבחירות המוניציפליות עלולה לעלות לנו ביוקר

נראה שלציבור הכללי אין כוח להתעסק עכשיו בענייני חנייה או חינוך. אבל עד כמה שזה נשמע דמיוני, קיים חשש ממשי שבשבוע הבא נקום למציאות פוליטית חשוכה אפילו יותר מהנוכחית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf