כתם של 5 מיליון פלסטינים על מבצע החיסונים הישראלי
פתאום ישראל טוענת שזה יהיה פטרוני לספק חיסונים לפלסטינים שלא ביקשו זאת, אך הפלסטינים גם לא ביקשו בניית כבישים למתנחלים בלבד ושטחי אש על גידולים חקלאיים. ומלבד זאת, ישראל נושאת באחריות משפטית, מוסרית והומניטרית להתחסנות האוכלוסייה הפלסטינית
אנשי משרד החוץ שפשפו את העיניים. בזו אחר זו התפרסמו כתבות משבחות על ישראל במקומות רבים בעולם. "ישראל מובילה במרוץ החיסונים", דיווח "פראנס 24"; "אנחנו עושים היסטוריה", ציטט ה"טלגרף" הבריטי דוברים ישראלים; "נס החיסונים מחזיר את ישראל לשורשים", כתבו בבלומברג; והשיא היה ב"ניו יורק טיימס", שתחת הכותרת "כיצד ישראל הפכה למובילה עולמית בחיסון נגד קורונה" השווה את המצב המדאיג בארה"ב לפלא הישראלי.
יש בהחלט במה להתגאות כשמסתכלים מרחוק ורואים תמונה יפה של מערכת בריאות ציבורית בפריסה ארצית הממלאת את תפקידה הייעודי. במבט קרוב יותר מבחינים בכתמים הקיימים בתמונה הזו וצפים על פני השטח בימים האחרונים.
כתמים כאלה הם, למשל, היכולת של עיריית תל אביב-יפו לחסן את המורים בה לעומת ערים אחרות שלא; החיסון שלו זכו עובדי משרד ראש הממשלה, שלא על פי תעדוף מסוים; וכן הסגר ההרמטי שיתחיל בימים הקרובים ויפגע בכל האוכלוסייה, אף שניתן היה למצוא פתרונות אחרים פוגעניים פחות.
עם זאת יש כתם אחד גדול שאותו אי אפשר להסתיר גם מרחוק: חמישה מיליון פלסטינים, שכולם נמצאים תחת שליטה אפקטיבית ישראלית, לא זוכים להתחסן במבצע הזה – וימתינו ככל הנראה לחיסון רוסי ומבצע חיסונים פלסטיני שעדיין לא ברור מתי ואיך יתקיים.
על פי הרשויות הישראליות, הפלסטינים לא פנו לישראל לבקש חיסון. בחלק מהפרסומים ניתן אף לקרוא כי מבחינת הגורמים הישראלים הפלסטינים אינם רוצים שישראל תעביר להם חיסונים וכי מהלך כזה הוא פטרוני. טיעונים אחרים מצטטים את הסכמי אוסלו ואת העובדה שהרשות הפלסטינית לקחה על עצמה את האחריות על מערכת הבריאות.
אך למעשה, ישראל בוחרת "לשבת על הגדר" בכל מה שקשור לחיסונים של הפלסטינים. היא ככל הנראה לא תמנע הכנסת חיסונים לגדה המערבית או לעזה, אבל היא בוודאי לא תיזום מהלך שבו היא זו שמעבירה חיסונים ומסייעת במבצע חיסונים בשטחים הכבושים. מדיניות זו היא שגויה גם ממבחינת האינטרס הישראלי, ועל אחת כמה וכמה מבחינת החובות הישראליים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית.
ראשית, מההיבט הפרקטי והאינטרס הישראלי, אזורי B ו-C בגדה הם אזורים בשהם חיים פלסטינים ומתנחלים. אומנם ישראל פועלת ליצור הפרדה בכבישים ולבנות חומות וגדרות, אבל במציאות אי אפשר להפריד בין הפלסטינים לישראלים.
פועלים פלסטינים ממשיכים להגיע ולעבוד בישראל ובהתנחלויות; חולים פלסטינים ובני משפחותיהם ימשיכו להגיע לבתי החולים בישראל ובמזרח ירושלים; ופלסטינים אזרחי ישראל, לצד גם יהודים לא מעטים, ימשיכו לבקר בגדה. ההשלכות של אי חיסון הפלסטינים יאלצו את ישראל להתמודד זמן רב יותר עם הנגיף.
שנית, ב-25 השנים שעברו מאז הסכמי אוסלו לא התפתחה מערכת בריאות פלסטינית עצמאית. בניגוד לרשום בהסכמים, גם לא קמה מדינה פלסטינית. הרשות הפלסטינית תלויה לחלוטין ברצונות של ישראל כמעט בכל היבט: היתרי בנייה, חופש תנועה, יבוא ויצוא, שליטה במקורות המים ועוד.
אך לפתע נוח לגורמים ישראלים להגיד כי הם מכבדים את הרצונות של הרשות הפלסטינית ולכן אי אפשר לכפות עליהם את החיסונים הישראלים וכאמור טוענים כי מדובר בפטרונות. אין צביעות גדולה מזו במערכת הכוח המאוד לא סימטרית בין ישראל לרשות הפלסטינית.
הפלסטינים אינם רוצים את בניית הכבישים למתנחלים בלבד, אינם רוצים שטחי אש צבאיים על גידולים חקלאיים ואינם רוצים להיות תלויים בישראל בכל היבט אחר. את הדרישות הפלסטיניות הללו ישראל אינה ממהרת למלא, אבל כאשר מדובר בחיסונים לפתע ישראל נזהרת בכבודם של הפלסטינים ולא רוצה להיות פטרונית.
בריאות הציבור צריכה לעמוד בראש מעיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל, ולכן אני משוכנע שאם ישראל תציע להעביר לפלסטינים חיסונים בצורה מכובדת ואולי ללא יחסי הציבור, אזי הללו לא יסרבו.
שלישית, מתוקף השליטה הישראלית בשטחים (ואשמח לשמוע פוליטיקאי מימין שיגיד שהשטחים אינם של ישראל), ישראל נושאת באחריות משפטית, מוסרית והומניטרית להתחסנות האוכלוסייה הפלסטינית. החובה הזו מופיעה באמנות שונות, כגון האמנה לזכויות כלכליות וחברתיות ואמנת ג'נבה הרביעית. בהקשר זה חשוב לציין כי חובותיה של ישראל ככוח כובש הן המינימום המתבקש, ועליו יש להוסיף חובות נרחבות יותר עקב מאפייני הסיפוח והאפרטהייד של שלטונה במשך למעלה מחמישה עשורים.
חובה זו הופכת לדחופה וחד משמעית כאשר מדובר במגיפות: "במידה הרבה ביותר שאפשר, שומה על המעצמה הכובשת להקים ולהבטיח במלוא מידת האמצעים שברשותה ותוך שיתוף פעולה עם הרשויות הלאומיות והמקומיות, את מוסדות הרפואה ושירותי בתי החולים, את הבריאות וההיגיינה הציבוריות בשטח הכבוש, ובמיוחד – להנהיג ולהפעיל את אמצעי-המגן ואמצעי-המנע הדרושים כנגד התפשטותן של מחלות מידבקות ומגפות" (אמנת ג'נבה הרביעית, סעיף 56).
חובה זו אינה מתבטלת עם העברת הסמכויות לרשות הפלסטינית, משום שהלכה למעשה לא הסתיים הכיבוש, וישראל אף שמרה לעצמה סמכויות מרכזיות המשפיעות על יכולתה של זו ליישם את הזכות לבריאות.
עוד לפני שהחל מבצע החיסונים בישראל, פנינו ברופאים לזכויות אדם למנכ"ל משרד הבריאות פרופ' חזי לוי ולמתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף כמיל אבו רוקון, והתרענו כי על ישראל לגבש קריטריונים להקצאת חיסונים לפלסטינים. לצערנו, עד כה ישראל לא הרימה את הכפפה. וכפי שכתב המשורר, הכתם נשאר על הקיר.
רן גולדשטיין הוא מנכ"ל עמותת רופאים לזכויות אדם
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן