כשחוקרת ממירה מדע בעיסוק בלא מודע: תגובה לאווה אילוז
אילוז מקדישה מאמר שלם להוכחת הטענה כי מחאות הסטודנטים במערב הן אנטישמיות. אך כיוון שטענה זו משוללת כל בסיס עובדתי, היא גולשת לפסאודו-מדע ואף ממציאה הגדרה מוזרה משלה לאנטישמיות. זה מה שקורה כשמתעקשים לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה
מאחר שאילוז אינה יכולה להכחיש את המוסר של תנועת הסטודנטים, היא טוענת שהיא מושפעת מהיבטים אנטישמיים הטמונים ברבדים תרבותיים עמוקים של הלא מודע. מחאת סטודנטים של אוניברסיטת SOAS בלונדון, ב-15 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)
חבר שלח לי מאמר מאת סוציולוגית ישראלית, אווה אילוז, עליה לא שמעתי קודם לכן (אני לא מכיר בימים אלה את רשימת הסלבריטאים האקדמיים הישראלים שחובקו על ידי האקדמיות המערביות). מאמרה, שפורסם בעיתון הגרמני Süddeutsche Zeitung (וגרסה שלו בעברית כאן), עונה בחיוב על השאלה האם מחאות הסטודנטים במערב הן אנטישמיות. תגובתי אינה נובעת מרגשות שליליים כלשהם כלפי הכותבת המסוימת הזו, אך מכיוון שמאמרה עובר מהסתה גרידא לניסיון להוכיח את טענתה, הוא מציע הזדמנות מצוינת לדון בנושא. אפשר היה להעלות את הנושא מבלי לציין את המקור, אבל זה יהיה לא הולם.
אילוז נדהמת מהמחאות באוניברסיטאות האמריקאיות והאירופיות ומהקריאה להחרים את ישראל. היא חוזרת לאורך המאמר על כך שההפגנות דוגלות גם בפירוק ישראל, סיסמה שלדבריה לא נשמעה מול "האימפריאליזם הרוסי התוקפני", "רואנדה הג'נוסיידית", או אפילו מול האפרטהייד הדרום אפריקאי עצמו. היא אינה מבדילה בין הקריאה לפרק את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ובישראל לבין הקריאה לפרק את הישוב והמדינה, במובן של הריסתו על יושביו, כפי שעשתה התנועה הציונית בפלסטין וכפי שישראל עושה כיום בעזה. פירוק האפרטהייד הוא אכן דרישה של חלק מהמפגינים, שכן המשטר שנוצר בישראל כתוצאה מהכיבוש ובניית ההתנחלויות הוא, הלכה למעשה, אפרטהייד, ותביעה זו מנוסחת באותם מונחים אשר שימשו את התנועה נגד האפרטהייד בדרום אפריקה לפני עשרות שנים. אבל הסיסמה הזו אינה מאומצת על ידי כלל תנועת הסטודנטים, שקוראת להפסיק את המלחמה ולמשוך השקעות מישראל.
אילוז תוהה כיצד תגובתה של ישראל לפעולת טרור בסדר גודל של 7 באוקטובר 2023 – גם אם משמעותה הפצצת אזורים צפופי אוכלוסין שהביאה לנפגעים אזרחים – יכולה להיחשב רצח עם. לא רק סטודנטים, אלא גם חוקרים רבים, משפטנים ומגיני זכויות אדם, ואני בכללם, מאמינים שישראל הפכה אזרחים ומתקנים אזרחיים בעזה למטרות, לרבות בתי ספר ואוניברסיטאות, כדי לנקום בחברה העזתית וללמד אותה לקח. זאת במטרה להרתיע מפני תמיכה עתידית בכל התנגדות מזוינת לכיבוש, ולהסית את תושבי עזה נגד חמאס על ידי גביית מחיר גבוה על פעולת התנועה. בהודעה שהתפרסמה ב-20 במאי בדבר בקשתו של תובע בית הדין הפלילי הבינלאומי להוציא צו מעצר עבור בנימין נתניהו ויואב גלנט, התובע שטח אישומים על הרעבה מכוונת של אזרחים וביצוע פשעי מלחמה. מגיני זכויות אדם הסבורים כי הרג אזרחים אינו מספיק כדי להגיע לרף רצח העם בעזה (את מניין ההרוגים האזרחיים הם מייחסים לצפיפות האוכלוסייה ולעובדה שחמאס מתבצר במנהרות בקרב אוכלוסיה אזרחית), מודים שמדיניות ההרעבה השיטתית של ישראל בעזה אכן מגיעה לכדי רצח עם.
אילוז נמנעת באדיקות מלהתייחס לנושא שעומד במוקד הפגנות הסטודנטים, למלחמה, לכיבוש וזוועותיו, לפציעתם של יותר מ-80,000 בני אדם ולהטלת מומים בעשרות אלפים נוספים, ולהרג של יותר מ-35,000 פלסטינים בשבעה חודשים, בנוסף לכמעט 10,000 נעדרים, שני שלישים מהם נשים וילדים, ולהרס רצועת עזה במטרה להפוך אותה לבלתי ראויה לחיי אדם. במקום זאת, היא מתעמקת בחוסר המודעות התרבותית של סטודנטים באוניברסיטאות בארה"ב, או ברבדים התרבותיים העמוקים של נפשם. מדובר בסטודנטים המונעים על ידי רגשות מוסריים ואציליים, המפגינים סולידריות עם בני עם ביבשת אחרת ומתנגדים למעורבות הישירה של ארצם בדיכוי העם הזה. בניגוד לתנועת הסטודנטים האמריקאית נגד המלחמה בווייטנאם, שהיתה גם היא מוסרית, אך נבעה גם משיקולים אחרים – ההשפעה הישירה של המלחמה עליהם ועל משפחותיהם – לסטודנטים שמפגינים כיום גם אין אינטרס ישיר כלשהו.
אילוז נמנעת באדיקות מלהתייחס לנושא שעומד במוקד הפגנות הסטודנטים. הרס בח'אן יונס שבדרום רצועת עזה, אחרי שהצבא הישראלי יצא מהעיר, ב-8 באפריל 2024 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)
אבל משום מה, אילוז רואה בהפגנות הסטודנטים נגד המלחמה בווייטנאם אותנטיות יותר מהמחאות הנוכחיות המרעידות את האוניברסיטאות בארה"ב. מאחר שאינה יכולה להכחיש את המוסר של תנועת הסטודנטים, היא טוענת שהיא מושפעת מהיבטים אנטישמיים של הנצרות, הטמונים ברבדים תרבותיים עמוקים של הלא מודע. היא אינה יכולה להוכיח כל מופע של ביטוי אנטישמי במחאות הסטודנטים תוך שימוש בכלים רציונליים, אבל ההנחה בדבר מניעים לא מודעים מייתרת את הצורך בהוכחה.
אילוז מסתמכת על שיטות שננקטו על ידי שמאלני ה-woke וליברלים נגד גילויי גזענות וסקסיזם שאולי אינם מודעים, אך מבטאים רבדים תרבותיים שנבנו במהלך ההיסטוריה החברתית, טמונים בלא-מודע של הפרט ומתגלמים בביטויים מילוליים ובהתנהגויות חברתיות. אם הבסיס המתודולוגי למאמרה של אילוז הוא המחקר שלה על רגשות בפוליטיקה, השימוש בו כאן אומר הרבה על עבודתה האקדמית. ישנן דרכים רבות שבהן אנשים מתמודדים עם הטיות תרבותיות לא מודעות. במאבקו בדור הקודם, הדור הצעיר עשוי להיות מודע להן, להתנגד ולמרוד נגדן. הטיות אלו עשויות גם להידחק ולהתבטא בהזדהות פנאטית ומטפיזית, כפי שמזדהה הציונות הנוצרית עם ישראל למרות שמקורותיה נעוצים באנטישמיות דתית.
ישנם מנגנונים רבים להתמודדות עם רבדים תרבותיים לא מודעים מלבד להיות מונעים על ידם. כאשר אדם מושפע באופן לא מודע מרעיונות סמויים, רעיונות אלו עשויים להתקיים במתח עם עמדותיו המוסריות של האדם, אך אדם עשוי לתקן את עצמו לאחר שנעשה מודע לכך הודות לעקרונותיו המוסריים וליכולות ההבחנה שלו. במקרה של אנטישמיות, התזכורת להבחנה זו קיימת ברמה כמעט אוניברסלית. אנטישמיות היא למעשה הצורה היחידה של גזענות הניתנת לענישה על פי חוק במדינות אירופה, וחוסר הקבילות החברתית שלה מוטמע בבתי ספר ובאמצעות ספרות, תיאטרון וקולנוע. קיים קונצנזוס תרבותי שהתגבש נגדה ונגד הפסבדו-מדע הגזעי שבו נעטפה כשהאנטישמיות הדתית עברה תהליך חילון.
הסטודנטים האלה לרוב אינם מגיעים מתרבות כזו. רובם אינם אירופאים במקור, ותרבות זו אינה נפוצה בארה"ב כמו באירופה. רבים מהסטודנטים הם מהדרום הגלובלי, שבו תרבות האנטישמיות הנוצרית, שאילוז מקדישה לה את עיקר חיבורה, אינה נפוצה. נהפוך הוא; זוהי גישה מוסרית שדוחפת את הסטודנטים הללו להתנגד לכל צורות הגזענות, כולל אנטישמיות. אילוז, המודעת היטב לכך שהמניעים של התלמידים מוסריים, מסכמת את מאמרה, שתוקף את התנועה המוסרית הייחודית הזו, במשפט: "המוסר מעולם לא היה כל כך נגד הטוב". למעשה, חוסר המוסר מעולם לא היה כל כך נגד הטוב כמו בעזה. אילוז יכלה להאשים את הסטודנטים שהם נאיביים ואינם מבינים פוליטיקה, ובכך פוגעים ב"טוב" שמייצג מחנה השלום בישראל ובמחויבותו המוסרית (שבניתוח המוזר שלה נפגעת מהפגנות אלו). אולם במקרה זה, האשמה שלה תהיה הנאיביות של המניעים המוסריים האצילים של התלמידים, לא אנטישמיות לא מודעת.
עם זאת, אילוז לא יכולה להסתיר את המניעים שלה עצמה. היא רוצה, במקביל, גם לשמר את הפריבילגיות של ישראל במערב, למרות כל מה שהיא עושה בשטחים הכבושים, וגם להימנות עם מחנה השלום בישראל. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. יש לנו סוציולוגית המחשיבה את עצמה כמשתייכת למחנה השלום ובכל זאת רואה בהפגנות הסטודנטים נגד המלחמה כמונעות על ידי אנטישמיות נוצרית עמוקה שמקורה בצליבתו של ישו, זאת למרות השתתפותם של צעירים יהודים, נוצרים, מוסלמים, בודהיסטים ואחרים בהפגנות. מה שמכונה "מחנה השלום" בישראל נעלם לחלוטין בחודשים שקדמו להפגנות הללו, והתמזג בצורה מושלמת לתוך השבט שגויס לנקמה. לא אנתח את הרבדים התרבותיים העמוקים בלא-מודע של אילוז המניעים אותה להשמיץ הפגנות אנטי-מלחמתיות כאנטישמיות, אלא אגביל את הדיון למה שהיא כותבת במפורש.
למה הם לא מפגינים נגד רוסיה, סין ואיראן?
כשאילוז תוהה בחוסר שביעות רצון בתחילת מאמרה מתי בפעם האחרונה הפגינו הסטודנטים בכזה להט נגד המשטר האיראני הדכאני ורצח העם של סין נגד האויגורים, אני נזכר באותם תומכי הדיקטטורות במדינות ערב אשר במהלך המהפכות הערביות שאלו מדוע המוחים לא מפגינים נגד מדיניות ישראל וארה"ב בפלסטין ובעיראק. ראוי להזכיר שהדרישה העיקרית של מחאת הסטודנטים המתמשכת היא שהאוניברסיטאות שלהן ימשכו את השקעותיהן מישראל. האם אילוז רוצה שהסטודנטים ידרשו מהאוניברסיטאות שלהם למשוך השקעות מאיראן ויקראו לארה"ב לסגת מתמיכתה בסין?
הסטודנטים הללו אינם צריכים להפגין נגד מדיניות ארה"ב כלפי צפון קוריאה, איראן, סין או רוסיה מכיוון שארצם כבר נוקטת במדיניות עוינת למשטרים של מדינות אלו, כמו גם בצעדים קונקרטיים כגון סנקציות (איראן) ותמיכה ביריביהם (באוקראינה נגד רוסיה). לעומת זאת, ארה"ב מספקת לכיבוש הישראלי תמיכה פוליטית בלתי מסויגת, כסף ונשק. היא לא רק שאינה נוקטת כל פעולה נגד ישראל, אלא שישראל נהנית ממעמד מיוחס הן בארה"ב והן באירופה. לכל הפחות, אילוז ודאי יודעת שבין הפריבילגיות של ישראל במערב נמנים שיתופי פעולה אקדמיים, חילופי מרצים וסטודנטים, השקעות ותמיכה במחקר מדעי, ומהתנגדותה העזה למחאת הסטודנטים ברור שהיא לא רוצה לאבד את הפריבילגיות הללו.
אילוז מתחילה את הטיעון שלה בקביעה שקיים "ויכוח" מתמשך בשאלה האם ההפגנות הן אנטישמיות או לא. המילה "ויכוח" כאן נועדה למסך על מציאות מכוערת. הסטודנטים הושמצו על ידי האשמות באנטישמיות, שקודמו על ידי אנשים כמו נתניהו וכמה חברי קונגרס אמריקאים בורים וקיצונים שהסיתו נגדם במטרה לעשות דה-לגיטימציה לתנועתם, נקטו בפעולות דיכוי, הסיחו את תשומת הלב ממהות התנועה ואילצו את הסטודנטים להיכנס למגננה מול האשמות השווא הללו. בפועל, ההפגנות חוללו באוניברסיטאות שיחה ערה על צדקת המטרה הפלסטינית, בעוד שההאשמה באנטישמיות הוטחה כדי לשבש דיון רציונלי ומוסרי. בעבר, ישראל לא היתה צריכה להגביל את חופש הביטוי כדי להגן על עצמה משום שהשיח והנרטיב שלה על פלסטין והאזור נהנה מהגמוניה תרבותית בארה"ב ובאירופה. אולם כעת היא זקוקה לבעלי בריתה הדמוקרטיים כדי להגביל את חופש הביטוי בתקשורת ובאוניברסיטאות, במטרה להגן על הנרטיב שבו היא כבר לא שולטת באופן בלעדי. אי לכך, כעת יש לאכוף ציות.
למה הם לא מפגינים נגד איראן? מאהל מחאה באוניברסיטת קולומביה (צילום: עבד דיבר אניה CCO)
על הגדרות
לאחר שהחליטה שהמפגינים נגועים בהטיות תרבותיות אנטישמיות עמוקות, במודע או לא, אילוז מציעה הגדרה מוזרה של אנטישמיות. בהתחלה היא מדגישה את חוסר המומחיות שלה בנושא. אלמלא היתה זו הקדמה להצעת הגדרה משלה לאנטישמיות, הייתי מייחס אותה לענווה של חוקרים. רק חוקר הבקיא בנושא יעז להגדיר את התופעה; לא-מומחים מסתמכים על הגדרות קיימות. אילוז, שלפי הודאתה אינה מומחית ואינה היסטוריונית בתחום רחב זה, מצהירה כי הדבר הוביל אותה להגדיר את האנטישמיות "באופן אישי" (נראה שכל מי שאינו מומחה יכול לבחור את ההגדרה המתאימה לו) כ"תיאוריה המטילה על יהודים אחריות לשפיכת דם לא-יהודי". זוהי הגדרה מוזרה הן מנקודת מבט של מומחה והן מנקודת מבט של הדיוט, התפורה אישית כדי להתאים לעמדתה ביחס למתנגדי המלחמה הנוכחית. מאחר שלטענתה, אנטישמיות היא הטענה שיהודים אחראים להרג לא-יהודים, כיצד ניתן לברוח מהמשמעויות האנטישמיות הטמונות בקביעה שיהודים שופכים דם לא-יהודי בעזה ?
אילוז שואבת את ההגדרה הזו מהבשורות הנוצריות, המטילות על היהודים אחריות לפשע האולטימטיבי של הריגת ישו, ורואה את שפיכת הדם כחוט השני העובר בכל העלילות האנטישמיות שהתפשטו ברחבי אירופה של ימי הביניים. אבל האנטישמיות הפכה לרחבה יותר מכך: משמעה שנאת יהודים בגלל שהם יהודים, שנאה קיצונית שלא מאפשרת מקום להבחנות. זו היתה שנאה דתית שהפכה לשנאה לאומית, ואשר תומרנה גם כדי להסיט מאבקים מעמדיים לעבר שנאתם יהודים כטפילים (בעלי הון לא יצרנים) שהיו אחראים למשברים כלכליים, או שדקרו את האומה בגב במלחמת העולם הראשונה. ככל שהמחשבה הלאומית התפשטה בצרפת, בגרמניה ובמקומות אחרים, נתפסו היהודים כזרים לגוף הלאומי, ובאמצע המאה ה-19 נבנו תיאוריות גזעיות של יהדות כדי לתת לשנאת היהודים בסיס פסאודו-מדעי.
טיעונים
1. אילוז רואה בעוינות לישראל כאנטי-יהודית במשתמע. זה טיעון מוזר. מבחינה היסטורית, הנאורים שבינינו, ואלו שפעם נודעו כפרוגרסיבים, ערבים ויהודים כאחד, ביקשו לשכנע את הפלסטיני הממוצע להבחין בין יהודים לציונות ובין יהודים לישראל, ולא להשליך את זעמם על מעשיה של ישראל על יהודים בכלל. אבל עכשיו יש לנו אקדמאית שאומרת את ההיפך: אין להבחין בין יהודים לישראל, ומי שמפגין נגד ישראל, בעצם מפגין נגד היהודים. איזו מדרכי החשיבה הללו קרובה יותר לאנטישמיות: גישתה של אילוז, או זו של אלה המבדילים בין ישראל ליהודים ודוחים הכללות כאלה? אילוז דוגלת בהכללה, בעוד שאני – בתמימות, מסתבר – חשבתי שגזענות היא המבוססת על סטריאוטיפים והכללה. קו החשיבה הדומה יותר לאנטישמיות הוא כמובן שלה, לא זה של הסטודנטים או של ליברלים ופרוגרסיביים אחרים, חילונים ושומרי מצוות, ערבים ויהודים, מוסלמים ונוצרים שעושים הבחנה בין יהודים לישראל. אז כן, יש חשיבות לעובדה שצעירים ופרופסורים יהודים נוכחים במספרים גדולים בהפגנות נגד המלחמה, עובדה שאילוז מתעלמת ממנה לחלוטין ומחשיבה טיעון אבסורדי (נקודה שאחזור אליה בהמשך).
בהתנגדותם לקולוניאליזם הצרפתי, עשו האלג'יראים שימוש במוטיבים דתיים אסלאמיים כדי לגייס את ההמונים נגד הקולוניאליים הנוצרים, כפי שעשו אחרים. האם זה אומר שהתנגדו להם בגלל שהיו נוצרים, או בגלל שהם היו קולוניאליים? עוינות לישראל היא עוינות לכיבוש, והסכסוך הוא סכסוך בין עם תחת כיבוש למדינה כובשת. בכל הסכסוכים ברחבי העולם, נעשה שימוש בהכללות שבטיות (דתיות, לאומיות או אחרות) נגד הצד השני, זה נכון לגבי סכסוכים באירופה בין אירופאים נוצרים, בין עמים מוסלמים ונוצרים, ובין עמים שהזדהו שניהם כבודהיסטים. כל העמים בסכסוך מוצאים תכונות שליליות כדי לבטא את השונות שלהם ואז להכליל אותם נגד האויב. הדינמיקה הזו באה לידי ביטוי באופן גלוי, לא ברמה הלא מודעת ברבדים תרבותיים עמוקים. אבל מכיוון שהדינמיקה הזו אינה ניכרת בקלות בתוך תנועת הסטודנטים נגד המלחמה, אילוז מחפשת אותה בלא-מודע התרבותי הקולקטיבי.
2. אילוז טוענת שאחד הביטויים החשובים ביותר של אנטישמיות הוא האופן שבו היא מלבה את שנאת היהודים על ידי ההבניה שלהם בתודעה כ"איום על הסדר המוסרי". בהתאם לכך, היא טוענת שכאשר יהודים מוצגים כיישות מסוכנת השופכת דם, מתעלמת מחוקים וזורעת הרס, האנטישמיות הופכת למפלגת האנושות, המוסר, הסדר והחוק. שפיכות דמים, התעלמות מחוקים והרס הם ללא ספק מה שישראל מבצעת כעת בעזה, אבל אילוז מבנה את הפעולות הללו כחלק מההצגה האנטישמית של יהודים. ישראל יכולה להרוג, להתעלם מחוקים, ולהרוס – כפי שהיא אכן עושה בפועל – אבל אמירת הדברים הללו חושפת את האדם להאשמה באנטישמיות, כי היא משכפלת את המבנה הזה. אין זה מפתיע, טוענת אילוז, שמפגינים צעירים ברחבי העולם המטיחים האשמות כאלה נגד ישראל אינם רואים עצמם אנטישמיים, אך מה שהם מבטאים הוא בכל זאת אנטישמיות סמויה. לדעתי, הם בצדק לא רואים עצמם אנטישמיים, וזה אכן לא מפתיע, כי הם לא מטיחים את האשמות האלה נגד היהודים. הבסיס לגזענות הוא לייחס תכונות שליליות כתכונות מַהוּתִיות לאחר ולהכללתן, לא סוג ההאשמות המועלות.
הכותבת טוענת שהמפגינים שוללים את זכותה של ישראל להתקיים, "זכות שאינה נשללת מאף עם אחר עלי אדמות" – נראה שהיא שכחה את הפלסטינים ואת העמים האחרים שסבלו זמן רב תחת הקולוניאליזם – כי הם מגנים בלהט על הישרדותו של העולם שמאוים על ידי המדינה ה"פושעת הייחודית" הזו. למעשה, הסטודנטים לא רוצים "להציל את העולם מהמדינה הפושעת הזו", אלא להציל את העם הפלסטיני (וגם את הישראלים) מהכיבוש, ולכן הם דוחקים במדינותיהם שלא לתמוך בו על חשבון משלם המיסים. "אף אלימות אחרת לא מעוררת את מידת הזעם המוסרי שמעוררת ישראל", היא כותבת. אולם ההיפך הוא הנכון: ישראל נהנתה ממידת סובלנות שאין לאף כיבוש אחר, לרבות על הפרותיה החוזרות ונשנות את החוק הבינלאומי.
ההפגנות נגד ישראל מתקיימות באיחור של עשרות שנים, והמיוחד בהן הוא הזמן הרב שלקח להן להתפרץ. אלמלא כן, אילוז לא היתה מופתעת כל כך עכשיו. באופן מדהים ממש, היא עיוורת לעובדה שהעולם היה עד לאינספור הפגנות – נגד המלחמה בווייטנאם, נגד מלחמת עיראק, נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, נגד מדיניות צרפת באלג'יריה, נגד כל פשע שמדינות המערב היו שותפות לו – מלבד שאלת פלסטין. הייחודיות של הסוגייה הפלסטינית היא בכך שעד כה היא מעולם לא היתה מושא למחאה נרחבת. יש לכך סיבות רבות, אחת מהן היא ללא ספק השאלה היהודית ומורכבותה במערב, והדרך שבה ישראל סייעה למדינות המערב להלבין את אשמתן על ידי השלכתה על ערבים ופלסטינים.
אם הבסיס המתודולוגי למאמרה הוא המחקר שלה על רגשות בפוליטיקה, השימוש בו כאן אומר הרבה על עבודתה האקדמית. פרופ' אווה אילוז (צילום: אביר סולטאן / פלאש90)
"כל העניין, לדעתי, הוא שעמוק בתרבות המערבית טמון הרעיון שהיהודים מאיימים על העולם", כותבת אילוז. לדבריה, הדבר מתברר כאשר מדינת ישראל "לפעמים" מפרה את החוק, כמו מדינות רבות אחרות בעולם. ישראל הפרה אפוא את החוק הבינלאומי, היא מודה, אבל בכל זאת היא מתקשה להאמין שארה"ב או מדינות אחרות בעולם החופשי היו מתנהגות אחרת אילו היו במצבה של ישראל. במילים אחרות, במלחמתה בעזה ישראל לא פועלת בצורה חריגה שתצדיק הפגנות נגדה. מה שקורה, לדבריה, הוא די נורמלי, ואם אתה מאשים את ישראל בביצוע פשעים, אתה חוזר, במודע או לא, על הרעיון האנטישמי שיהודים הם פושעים שמאיימים על הסדר המוסרי. אבוי לאלה המבקרים את ישראל על רקע מוסרי, שכן הם חושפים את עצמם לניתוח של סוציולוגית ישראלית הרואה בעמדתם המוסרית ביטוי לרעיונות הקבורים עמוק בלא מודע, שהופכים את היהודים לאיום על הסדר המוסרי הקיים.
3. הסטודנטים המפגינים מאשימים את ממשלת ישראל ואת שותפיה למחנה בביצוע פשעים ואף זוועות נגד האנושות; הם לא מפנים את האשמה הזו כלפי כל היהודים. אבל מכיוון שיהודים מאמינים שישראל היא חלק מהזהות שלהם, על פי סקרים שציטטה אילוז, מי שתוקפים את ישראל תוקפים אותם. זו מטפיזיקה, לא הסקה רציונלית. הסטודנטים המפגינים באוניברסיטאות בארה"ב ובאירופה מגיעים מרקעים דתיים ואתניים מגוונים, וכוללים חילונים ודתיים כאחד. הם מפגינים נגד ממשלותיהם ומדיניותם, וכמו בשנות ה-60, עבור חלקם, ההפגנות עשויות להיות גם סוג של מרד דורי. רק שתי קבוצות מפגינות גם מטעמי זהות: סטודנטים ממוצא פלסטיני, שבאמצעות ההפגנות מנכיחים את זהותם ואת הסולידריות שלהם עם בני עמם, ויהודים, שבגלל הקשר הדתי בינם לבין ישראל רוצים להראות שישראל לא מייצגת את זהותם.
העובדה שיש קשר של זהות בין בני הדת היהודית לישראל, לא אומרת שיהודים הם היעד כשישראל מותקפת. גם אדם שמרגיש בעמדת מגננה כשישראל מותקפת על פשעי מלחמה ורצח עם, מחזיק בכלים רציונליים ואמוציונליים להתמודד עם תחושותיו. אחת מהן היא להזדהות עם ישראל, כפי שעושה אילוז, אבל יש גם כלים אחרים. אדם עשוי להציג עמדה מוסרית אל מול מדיניות ישראל המביישת אותו בגלל תחושת ההזדהות שלו, או לנתק את הקשר הרגשי שלו לישראל, למשל. בכל מקרה, לא ניתן להסיק מקשר סובייקטיבי בין יהודים לישראל, או מהיעדרו, שמי שתוקף את ישראל תוקף יהודים.
4. לבסוף, אילוז טוען כי נוכחותם של יהודים בהפגנות היא חסרת משמעות. כולם בתנועת Black Lives Matter מבינים שיש אנשים שחורים שרודפים שחורים אחרים, או שיש להם דעות קדומות לגביהם. בדומה, יהודים רבים מודעים לכך שיהודים לקחו חלק בדיכוי היהודים בברית המועצות. פשוט אוסיף כאן שהסטודנטים גם יודעים שיש פלסטינים שמשתפים פעולה עם הכיבוש, וערבים ומוסלמים שלא מהססים לדכא מחאות נגד המלחמה, ביניהם שליטים ערבים. יהודים רבים יודעים שיש בישראל יהודים שמרמים ומדכאים יהודים אחרים ומקריבים אותם במלחמה הזו. אילוז הכי דומה לאנשים האלה כשהיא מאשימה צעירים שמתנגדים למלחמה, כולל יהודים, באנטישמיות.
ד"ר עזמי בשארה הוא חוקר ואינטלקטואל ערבי, מנהל המרכז הערבי למחקר ולמדיניות. המאמר פורסם במקור באתר המרכז. מאנגלית: אורלי נוי.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
