כשהממסד הביטחוני מנהל את משבר הקורונה, האזרחים נתפסים כאויב

פרופ' יגיל לוי רואה בניהול משבר הקורונה את הדוגמה המושלמת לנטייה הישראלית להתמודד עם בעיות אזרחיות באמצעות הממסד הביטחוני. בניגוד לדמוקרטיות אחרות, "כאן הממסד הביטחוני הוזמן לקחת את המושכות"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

באמצע מרץ 2020, אחרי שהקורונה נחתה בישראל, ראש הממשלה בנימין נתניהו ערך מסיבות עיתונים והכריז בה על "מלחמה" נגד המגיפה.

אלה היו הימים הראשונים של הקורונה, ובעולם כולו צפו באימה במחזות שהגיעו ממדינות כמו איטליה, ספרד וצרפת. נתניהו, שנשבע להביס את "האויב הבלתי נראה", גייס את השב"כ כדי לבלוש אחרי מיליוני אזרחים בישראל. הממסד הביטחוני הישראלי העלה הילוך כדי להכניע את הנגיף. אך מעט מאוד נעשה כדי לחזק את התשתית האזרחית או לבנות את אמון האזרחים.

שמונה חודשים עברו, ומהכרזת המלחמה של נתניהו לא נותר הרבה. ישראל עברה שני גלים קטלניים של קורונה. מצב הכלכלה החמיר, ולאוכלוסייה נמאס מהתנהלות הממשלה והיא נהייתה פחות ופחות צייתנית. הסוף לא נראה קרוב, אולם לא נראה שהממשלה משנה כיוון, והממסד הביטחוני נשאר קרוב להגה במהלך כל המשבר.

"בישראל, הסגר הפך את האזרחים לאויב שצריך למשטר אותו באופן אגרסיבי". מפגין נעצר בבלפור (אורן זיו)

"בישראל, הסגר הפך את האזרחים לאויב שצריך למשטר אותו באופן אגרסיבי". מפגין נעצר בבלפור (אורן זיו)

אם תשאלו את יגיל לוי, פרופסור לסוציולוגיה מהאוניברסיטה הפתוחה, יש מלה לתופעה הזו: "סקוריטיזציה" (securitization). המושג נטבע בבית הספר ליחסים בינלאומיים בקופנהגן, בניסיון לתאר תופעה שנולדה אחרי המלחמה הקרה שבמסגרתה דמוקרטיות מערביות החלו למסגר נושאים אזרחיים כמו הגירה, פשיעה, אסונות טבע ושינוי אקלים כעניינים של ביטחון לאומי.

תחת הכסות של סקוריטיזציה, ממשלות מנסות לשכנע את הציבור שמה שהמדינה מתמודדת אתו הוא עניין ביטחוני, ולכן יש צורך לאמץ דרכי התנהגות שחורגות מהפוליטיקה הרגילה. באופן זה, אומר לוי, ניתנת לגיטימציה להפרה של זכויות אזרח או לריכוז של כוח בידי הרשות המבצעת.

על פי לוי, המוכר בעיקר בזכות כתיבתו הנרחבת על מיליטריזם וחלוקות אתניות בצה"ל, במדינה מיליטריסטית להפליא כמו ישראל, סקוריטיזציה היא לא רק כלי נוח שהממשלה יכולה להשתמש בו כאוות נפשה, היא גם הדרך היחידה שבה המדינה יודעת להתמודד עם מצבי חירום.

donate

דיברתי עם לוי בשיאו של הסגר השני, כאשר רמת ההדבקה בקורונה שברה שיאים ואזרחים יצאו לרחובות להפגין נגד האיסור של הממשלה על הפגנות. דנו בהבדל בין "ביטחון" ל"סקוריטיזציה"; בשאלה מדוע ניסיונה של ישראל להביס את המגיפה נדון מראש לכישלון; ובאיזה אופן חמישה עשורים של שלטון צבאי בשטחים הכבושים משפיעים על משטר הסקוריטיזציה בישראל.

עם לידתה, ישראל ירשה את תקנות שעת החירום מהמנדט הבריטי. פירוש הדבר הוא שהמדינה נמצאת במצב חירום תמידי מאז 1948. האם סקוריטיציזיה היא חלק מהדי-אן-איי של ישראל?

"כדי להשיב, אנחנו צריכים לחזור להבדל בין 'מיליטריזם' ל'סקוריטיזציה'. רבים מהתהליכים שישראל עברה מאז הקמתה היו צבאיים, מה שאומר שהמדיניות כלפי האזרחים הישראלים עברה דרך הפריזמה של הביטחון הלאומי. זה כולל את גודלו של צה"ל והתקציב שלו, מדיינות פיזור אוכלוסין שהיתה נהוגה בראשית ימי המדינה כדי לייצב את הגבולות, והאופן שבו מערכת החינוך מכינה תלמידים לצבא.

"לעומת זאת, סקוריטיזציה מתייחסת למדיניות של הממשלה העושה שימוש בממסד הביטחוני כדי לספק מענה לבעיות אזרחיות בתכלית. הקורונה היא דוגמה מושלמת: אפשר לראות את המגיפה כעניין של בריאות הציבור, או כאיום ביטחוני כפי שישראל עושה היום. להחלטה הזו יש השפעה דרמטית על השיח הציבור, כמו גם על המדיניות".

זה מזכיר לי את הפילוסוף האיטלקי ג'ורג'ו אגמבן, שאמר בתחילת המגיפה שהרגע הזה הוא רק תירוץ שמשתמשות בו מדינות להפעיל את "העריצוּת הטכנו-רפואית" שלהן ולפגוע בחייהם ובפרטיותם של אזרחיהן.

"יש הבדל גדול בין הטענה שממשלות מנצלות בציניות את הרגע הנוכחי בשם הביטחון, כפי שטוען אגמבן, לבין לשאול כיצד דמוקרטיות ליברליות אמורות להתמודד עם המגיפה.

"אבל סוג הדיון הזה זר לישראלים. הבון טון בארה"ב, בקנדה, במערב אירופה, באוסטרליה ובמדינות אחרות הוא שמדובר במשבר אזרחי, ואף שהוא כופה שימוש באמצעים יוצאי דופן, עדיין יש להתמודד אתו בנתיבים אזרחיים. בשום מקום, מלבד במדינות לא דמוקרטיות כמו ירדן או סין, לא ראינו סקוריטיזציה כפי שראינו בישראל. כאן הממסד הביטחוני הוזמן לקחת את המושכות".

"בשום מקום, מלבד מדינות לא דמוקרטיות, לא ראינו סקוריטיזציה כפי שראינו בישראל". פרופ' יגיל לוי (אורן זיו)

"בשום מקום, מלבד מדינות לא דמוקרטיות, לא ראינו סקוריטיזציה כפי שראינו בישראל". פרופ' יגיל לוי (אורן זיו)

מה מיוחד באופן שבו ישראל מתמודדת עם משבר הקורונה?

"מההתחלה, המועצה לביטחון לאומי (מל"ל) – בעידוד מסוים מצדו של ראש הממשלה – תפסה פיקוד על המענה, ובכך הפכה את המגיפה לאירוע ביטחוני, שמוסגר באופן הזה על ידי כתבים צבאים בתקשורת.

"לפני ששמנו לב, המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ניהל משחק מלחמה שעשה סימולציה לישיבת קבינט על משבר הקורונה. לשב"כ ניתנו סמכויות החורגות מעבר לכל שירות ביטחון אחר במערב. המוסד השיג אמצעי מיגון וציוד רפואי מחו"ל.

"בו בזמן, מחלקת המחקר באמ"ן, שעזרה לנהל את המענה בשלבים הראשונים של הגל הראשון והשני של הקורונה, מפרסמת באופן קבוע דו"חות על התפשטות המגיפה ועל תרחישים שונים העלולים לנבוע ממנה. הסוג הזה של מעורבות צבאית הוא אבסורדי ולא קיים בשום מקום.

"נכון שלממסד הביטחוני יש ידע ויכולת להתמודד עם המצב. אבל צרפת, ספרד ואיטליה מתמודדות עם אותה מגיפה. ובעוד שהממסדים הביטחוניים בהן לוקחים על עצמם תפקידים אזרחיים מסוימים כמו העברת תרופות או מכשירי הנשמה, אף לא אחת מהן חשבה שהצבא צריך לתפוס מקום מרכזי במלחמה נגד המגיפה".

בישראל, הכלי המרכזי להילחם במגיפה הוא הסגר. מתנהל ויכוח ציבורי ער על השאלה כיצד ייראה הסגר וכמה זמן הוא אמור להימשך. אבל מעבר לכך, אין כמעט שיח ציבורי על פתרונות.

"נכון. זה שונה ממה שמתרחש במדינות מערביות אחרות, שם האזרחים מתרכזים במצב מערכת הבריאות הציבורית או איזה סוג של חבילות רווחה הממשלה צריכה להושיט לאזרחיה. במקומות אחרים, אנחנו רואים סגרים מינימליים או מקומיים שהאזרחים אוכפים בעצמם. בישראל, הסגר הפך את האזרחים לאויב שצריך למשטר אותו באופן אגרסיבי".

אתה טוען שהממשלה בישראל הופכת בפועל את אזרחיה לאויבים מעצם העובדה שהם עלולים להידבק בנגיף?

"זה עניין של אסטרטגיה. הממשלה שואלת את עצמה אם היא רוצה להביס את הנגיף או שהיא רוצה ללמוד לחיות אתו בלי להרוס את הכלכלה. אם היא בוחרת בבחירה הראשונה, המדינה צריכה להגן על אזרחיה מפני עצמם. אתה חייב להרחיב את השיטור, ובכך אתה הופך כל אזרח לאויב פוטנציאלי שאפשר להשתמש נגדו באלימות אם הוא מפר את הנחיות הקורונה.

"החברה האזרחית והממשל המקומי יכולים למלא תפקיד חשוב מאוד. דוגמה מצוינת היא האופן שבו עיריית ירושלים מתמודדת עם המגיפה במזרח ירושלים. ארגוני חברה אזרחית פלסטינית עובדים עכשיו עם העירייה כדי לחלק מזון לתושבים מקומיים, והוקמה ועדה כדי לנהל את מלון הקורונה הראשון במזרח ירושלים הממומן על ידי אנשי עסקים פלסטינים. הם ממלאים את הוואקום שהממשלה הותירה מאחוריה.

"כשהחברה האזרחית מבינה את התפקיד שלה, היא יכולה להתגבר על המכניזם של השיטור. הבעיה היא שבישראל אנחנו לא מעודדים את חיזוק החברה האזרחית. כאשר נעשית סקוריטיזציה של השיח הציבורי, כל מי שנושא את הנגיף נתפס כאויב. וכך, במקום אכיפה משטרתית נרחבת והגבלת חופש המחאה – תופעה ישראלית ייחודית – הממשלה תצטרך להתאמץ כדי לזכות באמון הציבור".

נראה שיש מעט מאוד כוחות חדשים בישראל הנאבקים נגד הסקוריטיזציה ואפילו מציבים אלטרנטיבה למסגרת הזו. 

"מה שהופך את הסקוריטיזציה לדבר שקשה להתנגד לו הוא אמון הציבור בממסד הביטחוני, ולכן קשה לאתגר אותו. באפריל "הארץ" פירסם שפיקוד העורף בצה"ל אוסף מידע על אזרחים במטרה לסכל מרד אזרחי. כמעט לא היה דיון ציבורי על הנושא.

"אותו הדבר קרה לגבי דיווח בתקשורת שלפיו אמ"ן קיבל רשות לקבל מידע על אזרחים מרשות המסים. או למשל הדיווח שלפיו פיקוד העורף התחיל לגייס סוכני שב"כ לשעבר כדי לאסוף מודיעין על קהילות ערביות ודרוזיות בישראל. איש לא יכול להסביר למה זה קורה, ומה שיותר מדאיג הוא שנראה שרק למעט אנשים אכפת".

מה הן ההשלכות ארוכות הטווח של מדיניות הממשלה הזו? האם יש דרך כלשהי להחזיר את השד לבקבוק?

"ראשית, אנחנו כבר רואים כמה תופעות בריאות, כולל סירוב של אזרחים לוותר על זכותם למחות.

"עניין שני, יש מה שנקרא 'אפקט גלגלי השיניים' (ratchet effect). במיוחד אחרי ה-11 בספטמבר, אנחנו רואים שממשלות ומנגנוני ביטחון לא ששים לוותר על כוח שהם צברו. זה כולל את פיקוד העורף והשב"כ, שמשפיעים על המהירות והקלות שבהן ישראל תוכל להגיב למשברים הבאים.

"הדגש של הממשלה על שליטה על הנגיף ושיטוח העקומה פירושו גם שהיא מזניחה באופן דרמטי עניינים כמו הכלכלה, הזקנים והחולים. זו השקפת עולם המבוססת על מלחמה באויב ועל הזזה הצידה של כל דבר אחר עד שהאויב יובס.

"ככל שהכלים הביטחוניים האלה מצליחים להילחם במגיפה, כך קל יותר שיהפכו לחלק מהארסנל הישראלי. אבל הם לא עובדים, והציבור מתחיל לתהות עד כמה האמצעים האלה אכן יעילים".

האם סקוריטיזציה יכולה לשמש כפתרון לטווח קצר למשברים מהסוג הזה? האם זה היה בלתי מתקבל על הדעת מצד הממשלה להשתמש באמצעים מרגע שהמגיפה הכתה?

"בעיני זה תמיד בלתי מתקבל על הדעת, אבל אני גם מבין שישראל אינה מכירה שום דרך פעולה אחרת. ישראל היא מדינה ריכוזית עם שלטון מקומי וחברה אזרחית חלשים יחסית. לאנשים יש מבנה מחשבה ביטחוני, והכוח של מנגנוני הביטחון הוא עצום.

"היה צריך להימנע מסקוריטיזציה בישראל מהרגע הראשון. היינו צריכים לשאול את עצמנו איך להתמודד עם הנגיף תוך הגנה על האוכלוסייה. פירוש הדבר היה לשים הרבה יותר דגש על בניית אמון עם הקהילות השונות בישראל, תוך העברת סמכויות לשלטון המקומי ולחברה האזרחית, במקום לייסד משטר של כפייה. זה היה צריך לקרות בגל הראשון, אבל זה חייב לקרות במיוחד עכשיו בגל השני, כאשר השיח הביטחוני כל כך שולט.

"היה צריך להימנע מסקוריטיזציה בישראל מהרגע הראשון". חיילים ושוטרים במחסום קורונה (אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

"היה צריך להימנע מסקוריטיזציה בישראל מהרגע הראשון". חיילים ושוטרים במחסום קורונה (אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

היו מאמצים של פרויקטור הקורונה רוני גמזו ליישם את 'תוכנית הרמזור', שאמורה לטפל בכל עיר על פי נתוני התחלואה בה. אנחנו קונים בלב כל כך שלם את הרעיון שאת המגיפה אפשר להביס רק באמצעות כוח צבאי, שאנחנו בקושי מדברים על אלטרנטיבות שאינן מבוססות על ביטחון.

"אפילו כאשר יישמו את 'תוכנית הרמזור', הרשויות המקומיות קיבלו מעט מאוד תמיכה מהממשלה. התמריץ היחיד היה להפוך את הערים שלהם ל'ירוקות'. אבל הממשלה לא העבירה אמצעים או משאבים נוספים לרשויות המקומיות. לא התקיים דיון על ההבדלים התרבותיים בין היישובים או על פערי העושר בין ערים כמו תל אביב לטירה וכפר קאסם".

"אז מה ישראל עושה כאשר תוכניות כמו 'הרמזור' נכשלות? היא חוזרת לתשתית הצבאית".

אקטיביסטים טוענים כבר שנים שההשפעות של עשרות שנים של כיבוש של אוכלוסייה אזרחית בהכרח יזלגו בסופו של דבר לישראל גופא. היום הטענה הזו נראית יותר רלוונטית מתמיד, בעיקר כאשר המשטרה משתמשת באלימות כלפי המפגינים, שרובם מהמעמד הבינוני והעליון, המוחים נגד צווי הסגר של נתניהו.

"אני מתקשה לקבל את תיאוריית הזליגה, שכן היא חלק משיח כללי ששם דגש על המחיר שהישראלים משלמים על הכיבוש. לכיבוש יש מחיר אחד לישראלים – והוא המחיר המוסרי. המחיר הממשי שאנחנו משלמים על הכיבוש הוא משני, בעיקר כאשר קבוצות רבות בחברה הישראלית מרוויחות ממנו באופן ממשי".

אבל האם יש קשר ישיר בין מה שאנחנו רואים בהפגנות האלה ובין מה שמכונה אפקט הזליגה?

"אני מתקשה להאמין בכך. תראה מה קורה בכמה מדינות במזרח אירופה כמו הונגריה. מדינות שהמסורת הדמוקרטית שלהן לא נטועה עמוק או שהן מוטרדות מסכסוכים תרבותיים פנימיים – רואות איך המדינה משליטה את כוחה.

"אף על פי כן, אפקט הזליגה עדיין נשאר רלוונטי. דבר ראשון, משום שהוא מייצר עודף של משאבים ושליטה מופרזת שישראל יכולה להשתמש בהם ללא מאמץ ותוך גמישות רבה. דבר שני, משום שישראל הצליחה לצבור מידע כיצד לשלוט על האוכלוסייה האזרחית בגדה המערבית, מה שהביא ל'ליברליזציה' של השליטה שלה בשטחים הכבושים בעשור האחרון.

"בעקבות התמוטטותו של מודל אוסלו, שניסה להחליף את השליטה הישירה בפלסטינים על ידי מיקור חוץ לרשות הפלסטינית, הגיע הכישלון של מה שהסוציולוג הישראלי ברוך קימרלינג הגדיר כ'חיסול פוליטי' (politicide) של הרשות הפלסטינית במהלך האינתיפאדה השנייה. זה, יחד עם הביקורת על מדיניותה של ישאל מצד ארגוני זכויות אדם, הובילו לכך שהשב"כ פיתח אמצעים לא-ישירים נוספים לשלוט על האוכלוסייה הפלסטינית, כמו ניטור פלסטינים ברשתות החברתיות.

"זו הסיבה לכך שהשיטות החדשות והמתוחכמות של השב"כ נתפסות כסוג של 'כיבוש נאור', החוסך במחיר אנושי וכזה שאפשר להשתמש בו ב'בית', בתוך ישראל. וכל הדבר הזה מתרחש כאשר הכיבוש כבר לא מעניין את הישראלים – משום שהכיבוש הפך זול וקל לניהול".

האם יש משהו אופטימי ברגע הזה?

"כן. מה שאנחנו רואים בהפגנות זו חזרה של דמוקרטיה חוץ-פרלמנטרית שבה ההחלטות מתקבלות על ידי האנשים ברחובות. המפגינים לא פוחדים לעמוד מול הממשלה. מה שלא פחות חשוב הוא הנכונות שלהם, גם מבחינה פוליטית וגם במה שנוגע לבריאות שלהם, כתוצאה מהניסיון הלא מתוחכם של הממשלה לכפות על אנשים סגר, מבלי לספק הגנה כלכלית או אמון".

עדו קונרד הוא העורך הראשי של מגזין 972+, שם התפרסם הריאיון במקור. תרגום: מירון רפופורט

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חתונה (אילוסטרציה: pxfuel)

חתונה (אילוסטרציה: pxfuel)

רוצה להתחתן בסוריה? קודם כל תתאסלם

תחקיר על נישואים מעורבים בסוריה חושף הפרות קשות של זכויות אדם ושל זכויות הילד. התחקיר תיעד זוגות שחייהם הפכו לבלתי אפשריים בעקבות החוק שאינו מכיר בנישואים בין אישה מוסלמית לגבר לא מוסלמי, וחלקם נאלצו לעקור לשבדיה ולברזיל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf